הציווי הראשון על הקרבת הקרבנות היה על קרבן התמיד, כבר בספר שמות, מיד אחרי פרשיות המשכן, הוזכר קרבן התמיד. קרבן התמיד קרב יום יום, כל השנה כולה. בכל יום הוא פותח את סדר הקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש, והוא חותם את סדר היום כקרבן אחרון שאין אחריו קרבן [מלבד קרבן הפסח – פעם בשנה].
כאשר התורה מצווה על קרבן התמיד נוקטת היא בלשון זו: 'וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם … עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לה".
מדוע מציינת התורה שהעולה הזאת עשויה בהר סיני? ההתמדה והקביעות קשורות למהפך האלוקי שקרה בעולם ןבמיוחד שקרה לישראל לרגלי הר סיני. חז"ל [שבת קמ"ו] אמרו: 'ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן'. מדרגתם של כל ישראל הגיעה לפסגה עליונה של מדרגת המלאכים, במעמד זה נחקקה בנשמתנו קרבת אלוקים שאינה תלויה בדבר. כפי שבחירת האבות הינה בלתי תלויה כך בחירתם ומדרגת בני ישראל בעמדם לפני הר סיני הינה בלתי תלויה.
הרב קוק [עולת ראי"ה קל"א] כותב: 'עולת תמיד העשויה בהר סיני, לריח ניחח אשה לד'. מצוינת היא התכונה של קרבת ישראל לפני הר סיני. נחלת קודש היתה מאז לישראל ממורשת האבות, שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה, ומדרכיו למדו בניו אבות העולם, אבל לא הסתגל העולם אז לקדושה תמידית, כ"א לקדושה מופיעה בשעתה. עולת תמיד, העליה התמידית, זהו ענין של תכונה העשויה בהר סיני… בבואנו אל הר סיני נקבע בנו אש הקדש בתכונתו המעשית, 'נעשה ונשמע'.
למדנו שקביעות, תמידיות, קדושה נצחית נקבעה בהר סיני. זה בדיוק עניינו של קרבן התמיד, ההתמדה, הקביעות, והתדירות הם עיקר העיקרים בעבודת ה' ואז הכל עולה לריח ניחוח אשה לה'. 'עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לה", ולוואי ונזכה… ■
