דור המדבר נצטווה להקים משכן זמני. אבל בכניסה לארץ יש לבנות בית מקדש קבוע, מקום משכן לשכינה, מקום ההתגלות האלוקית ומרכז עבודת ה' לעם ישראל. לכאורה קשה הרי 'מלוא כל הארץ כבודו' אז מדוע לצמצם את מקומו של אלוקים למקום קטן עם מחיצות וגבולות? וכי לא היה עדיף שהשראת השכינה תהיה בכל מקום? ויותר מכך כיצד אנו כבני אדם יכולים ומסוגלים לבנות לאלוקים האינסופי והנצחי בית חומרי? וכפי ששאל שלמה המלך עם הקמת המקדש: "כי האמנם ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי".
הצורך במשכן ובמקדש אינו צורך אלוקי אלא צורך שלנו כבני אדם. אנו חיים בעולם מוגבל ומצומצם ולכן לנו יש צורך במשכן ובמקדש. בני האדם שחיים בעולם המוגבל צריכים מקום מיוחד להתייחדות והתקדשות עם בורא עולם ולכן נצטווינו לבנות משכן\מקדש.
נתבונן ונגלה שעם כל הפרוט המדויק בהוראות בניית המקדש עדיין לא היה פשוט הדבר. המדרש [מד"ר פרשה נב] מתאר כיצד ישראל בנו את המשכן: 'כמה חכמים היו שם ובאו להם אצל משה ולא היו יכולין להקימו… מה עשה נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה ואומרים הרי קרשים הרי בריחין כיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו, ולא תאמר משה העמידו אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו שנאמר הוקם המשכן ואם תמה את על זה הרי שלמה כשבנה בית המקדש הוא נבנה מעצמו'.
לכאורה יש לתמוה: אם המשכן נבנה מעצמו בדרך ניסית למה צוה עלינו ה' לבנותו ופרטו כל כך בפרטות את תכנית בנייתו? מלמדנו המדרש שיש פער עצום בשאיפה שלנו לבנות משכן לה' לבין היכולת שלנו. משכן אינו רק מבנה עם כלים. משכן ומקדש הם דברים שמחברים בין שמיים לארץ, בין הקודש והחול. 'דבק' כזה הוא סוד אלוקי ולכן גילה לנו המדרש שאנו 'כאילו' בנינו את המשכן אך באמת המשכן נעשה מעצמו בנס אלוקי.
ה'כלי יקר' לוקח את העקרון שכתוב במדרש לכל חיינו: '…היו ישראל וכל חכמי לב מקימים את המשכן ולא יכלו להקימו, אמר הקב"ה עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו שנאמר הוקם מאליו משמע, ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה' יגמור על ידו…'.
כך סוד חיינו ועבודת המקדש, אנו צריכים להשתדל ולעסוק, לבנות וליצור אך תמיד אנו צריכים לדעת שהכל מאת ה' יתברך, ואין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם מכריזים עליו מלמעלה, במילים פשוטות אנו מחוברים ל'בנין', למעשים ולפעולות אך באמת אלוקים הוא זה שנותן לנו כח לפעול ולעשות.
נראה להוסיף בדיוק בלשון המדרש. אצל בני ישראל כתוב' 'נטלו כל אחד ואחד מלאכתו', הראייה היתה פרטית, אנוכית, כל אחד ואחד בא עם הכלי שלו, עם הצד הפרטי שלו, ללא ראייה כוללת. הם רצו שהכלי שלי יבלוט במשכן… לכן לא היו יכולין להקימו, אין מקום לפרטיות בבניית המשכן. אך אצל משה רבנו כתוב: 'כיוון שראה אותם משה', משה רבנו רואה את כל הכלים בראייה כוללת, הכלי הפרטי לא בולט, הוא חלק מהמשכן, המטרה היא להקים משכן כולל שתשרה בו שכינה. לכן משה מצליח להקים משכן ולהשרות בו שכינה. החיבור בין הכלים הוא בכדי להעצים את הכלל, כל זה יתכן רק אם בוני החלקים מרגישים שהם ממלאים משימה אלוקית, שליחות, אז השלם מקבל משמעות ואף שכינה תשרה בתוכו.
כמה חשובים ומדוייקים הדברים הללו בדורנו, דור של גאולה, הכלליות חייבת להיות מטרה, אין אנו עסוקים בהקמת המדינה, בארץ, בצבא, בישיבה או בכל עיסוק אחר ב'מימוש עצמי, פרטי', אנו עסוקים בבנין הכללי של מדינתנו, ארצנו, צבאנו ורק כך נזכה להשראת השכינה בכל מעשה ידינו ולהקמת מדינה, צבא ואף למקדש. ■
