סכסוך פנים משפחתי מתגלה בפרשתנו: אהרן ומרים, אחיו של משה רבנו, מדברים בו סרה וטענתם העיקרית היא: מדוע אחינו מתגאה, הרי גם אנו זכינו לגילוי אלוקי? אך התורה מיד מעידה: ״והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה״. אם כך כיצד טעו אהרון ומרים כאשר ייחסו למשה גאווה חלילה? נראה שמה שיכול להוציא אדם מן הכלים הוא דווקא הדבר שהפוך ממנו – להאשים אדם ישר בשקר, להאשים ענו בגאווה וכו׳. משה רבנו מתנסה בניסיון גדול – למרות שהוא ענו מכל אדם, הוא מואשם באשמת הגאווה. מה גרם למרים ולאהרן להאשימו בכך? נראה שחוסר הפירגון שלהם נבע מאי נוחות על מקומם בצל אחיהם משה. מידת הגאווה נובעת מיתר ׳חשיבות עצמית׳, ה׳אני׳ של האדם מתפשט כל כך עד שאינו נותן מקום לאחרים להתבטא. החזרה על המילה אני, אני ואני לא מאפשרת לקבל בעין ראויה את השני ואת מעלותיו. אך העניו מבטל את עצמו, את ה׳אני׳ שלו ולכן הוא מאפשר לכולם להיות נוכחים ומשמעותיים.
כיצד מגיעים לענווה או חלילה לגאווה? הכול תלוי בתובנה האם ׳כישרונותינו׳: כספנו, כבודנו, חוכמתנו ויופיינו הם מתנות משמיים, או שהם דברים התלויים בנו. בעל הגאווה בטוח שהוא בעל הכישרונות ובזכות כישוריו וכישרונותיו יש לו עושר וכבוד, יופי וחוכמה. אדם כזה ממלא את עצמו ואת סביבתו באגו מטורף שלא מאפשר לו לפרגן לסובב אותו, אך העניו יודע לפרגן לאחרים כי הוא מבין שלאלוקים יש מספיק לתת לכולם, וכמו שהוא קיבל כך אחרים קיבלו, ולא עוד אלא שכל המתנות שקיבל משמיים נועדו להיות כלים למילוי משימותיו בחיים. כך נמענים מגאווה וכך מגיעים לענווה.
נסיים בתפילת רבי אלימלך: ״יהי רצון מלפניך אבינו שבשמיים… שנראה כל אחד מעלות חברינו, ולא יעלה על ליבנו חס ושלום, שום שנאה אלא נשפיע לכולם רק הרבה רחמים ואהבה״.
