מאות בתי ספר ברחבי צרפת עולים באש וזה מספק לנו הצצה לכישלונה של מדיניות ההכלה הפרוגרסיבית במערב. הגישה המתנשאת, המניחה שכל מהגר שואף בסתר לבו להיות ליברל צרפתי, מתרסקת כעת אל קרקע המציאות. הלקח עבור השמאל הישראלי, המאמץ בדיוק את אותה תפיסת עולם פטרונית, נכתב ברגעים אלה ממש באש ובעשן.
רחובות צרפת מספקים בימים אלה תצוגת תכלית מדממת של אובדן ריבונות. הממסד התקשורתי מתעקש למסגר את האירועים תחת הכותרת המכובסת של “מחאת תלמידים” הדורשים הקטנת צפיפות בכיתות הלימוד. ואולם, הנתונים בשטח והדלפות המודיעין הצרפתי חושפים תמונה אחרת לגמרי. ברחובות צרפת משתוללת כעת אינתיפאדה אלימה, מאורגנת וחדורת מטרה. המהומות כוללות הרס שיטתי של מוסדות מדינה, שימוש בנשק קר, השלכת בקבוקי תבערה ופציעה של למעלה מ-300 שוטרים ואנשי כוחות הביטחון. יותר מ-400 בתי ספר תיכוניים הושחתו, וחלקם הועלו באש והושמדו עד היסוד. כוחות המשטרה הצרפתיים מוצאים את עצמם מותקפים בידי המונים מוסתים בני הדור השלישי והרביעי להגירה המוסלמית, המשתמשים בטכנולוגיות מתקדמות וברשתות חברתיות כדי לתאם את מאמצי ההרס.
אנו עדים כאן להתנגשות חזיתית בין פנטזיות פרוגרסיביות לבין מגבלות העולם האמיתי. האירועים הנוכחיים מהווים תוצאה ישירה של עשרות שנות טיפוח אשליות מוסדיות. כדי להבין את עומק הקריסה הצרפתית, יש לנתח את הדי-אן-איי הרעיוני של האליטה שעיצבה את מדיניות ההגירה והרווחה. הגישה הפרוגרסיבית מתאפיינת בסתירה פנימית עמוקה, המשלבת הטפה מוסרנית לשוויון מוחלט עם פרקטיקה של גזענות של ציפיות נמוכות. מצד אחד, קברניטי הרפובליקה מצהירים השכם והערב על אחווה ועל שוויון מלא בין כל בני האדם. מנגד, הם יצרו מערכת מוסדית שכל כולה מבוססת על ההנחה כי קבוצות המיעוט הן חלשות, נחותות ונטולות סוכנות מוסרית (Agency), ולכן יש להעניק להן חסינות מוחלטת מפני אכיפת החוק ומפני דרישות של התנהגות נורמטיבית שאנו דורשים מכל ילד קטן.
תפיסת העולם הזו נובעת מהתנשאות עמוקה. האליטה המערבית מחזיקה באמונה לפיה, בשורש נשמתם, כל בני האדם עלי אדמות רוצים לחיות בדמוקרטיה ליברלית פרוגרסיבית. הם מניחים כי האדם הוא יצור כלכלי בלבד (“הומו-אקונומיקוס”), שכל שאיפותיו מסתכמות בצבירת נכסים, בשיפור תנאי המחיה שלו ובשמירה על שלום ושלווה. הפקידות הצרפתית משוכנעת לחלוטין שאם המהגרים רק יכירו מספיק טוב את התרבות המערבית, ויקבלו מספיק תקציבים, הם ימירו מיד את זהותם הדתית ויהפכו לצרפתים חילונים שוחרי ליברליזם.
בהתבסס על היומרה הקטלנית הזו, ממשלות צרפת שפכו מיליארדי אירו על תקציבי פיתוח, רווחה וסיוע סוציאלי בפרברי ההגירה העצומים של פריז, מרסיי וליון. הם הניחו שהטבות כלכליות ושיפור תשתיות יקנו להם נאמנות אזרחית וימחקו את המתחים התרבותיים (ממש כמו שאנו ניסינו לעשות בעזה). המציאות בשטח פעלה על פי חוקי התמריצים הנוקשים של הכלכלה וטבע האדם. מתן פריבילגיות לקבוצות אלימות, תוך שחרורן מאחריות פלילית ומוסרית, הבטיח את הישארותן בשולי החברה לעולמי עד. הכסף הממשלתי מימן את הקמתן של מובלעות חוץ-טריטוריאליות, הנשלטות בידי קואליציה של איסלאם קיצוני וכנופיות פשע. השד האיסלאמיסטי השתמש בתקציבי הרווחה כדי לבנות כוח, ובמקביל טיפח בוז עמוק כלפי החברה המארחת המסרבת להגן על ערכיה. חוסר היכולת של הפרוגרסיבים לראות את המציאות כהווייתה, ואת כוחן של האיסלאם הפוליטי, מתפוצץ להם כעת בפנים בדמות להבות ענק ורחובות בוערים.
כשאני מרצה בפני קהלים רחבים, הקישור בין המתרחש באירופה למציאות הישראלית תמיד זועק לשמיים. תהליכי העומק שמחריבים את הרפובליקה הצרפתית משפיעים באופן דרמטי על גורמים ידועים בשמאל הישראלי, החיים בדיוק באותה תפיסת עולם אשלייתית. גם כאן, אנו מוצאים אליטה המורכבת מפוליטיקאים, פקידים ושופטים, המקפידה באופן עקבי “לזהות תהליכים” של הקצנה במחנה הלאומי, אך מתעוורת לחלוטין מול המציאות המזרח-תיכונית האלימה.
השמאל הישראלי רוצה שנייבא את המודל הפריזאי בשלמותו. הוא מתייחס אל האוכלוסייה הערבית מתוך אותה עמדה פטרונית של ציפיות נמוכות. הם משוכנעים כי “שיפור תנאי מחיה”, “אופק כלכלי” והזרמת מזוודות של כסף יקנו לנו ביטחון וימחקו עוינות דתית ולאומית בת דורות. במסגרת תפיסה זו, אכיפת החוק בנגב, בגליל ובערים המעורבות נסוגה לאחור, מתוך אמונה פנימית שמיעוטים אלימים הם למעשה קורבנות של קיפוח שיש להכיל אותם. הם רואים בפגיעה בנכסי מדינה או במעשי טרור תגובה טבעית ל”תסכול כלכלי”, ומונעים בכל מחיר הפעלת ריבונות נחרצת, שמא יואשמו בהפרת קודש הקודשים של הפוליטיקלי-קורקט.
האש המשתוללת ברחובות צרפת היא קריאת השכמה ברורה. חברות מערביות המכחישות את טבע האדם, המתעלמות מכוחה של אידיאולוגיה ומבססות את מדיניותן על פנטזיות של הכלה והטפה לשוויון תוך תגמול האלימות – גוזרות על עצמן חורבן אזרחי. כדי לשרוד במרחב שלנו, ישראל חייבת להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את תפיסת העולם הפרוגרסיבית. הפתרון הריאלי והיחיד דורש החלת ריבונות אגרסיבית, הפסקת מדיניות הפיוס הכלכלי, והצבת דרישה נוקשה לאחריות אישית, לאכיפת חוק שוויונית ולענישה דורסנית כלפי כל ניסיון לחתור תחת המדינה. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
