מוצא אחרון: הרב קוק שולח ל״חפץ חיים״
אחד המגיבים לטור הקודם, איש ירושלים ותיק שסייע לשיינא העיוורת שהוזכרה בטור הקודם, הוסיף: ׳הייתי מגיע הרבה לביתם, תמיד היה שם נקי ומסודר. היא הייתה אשת חיל למרות מצבה. מה שאני זוכר מסיפורו של בעלה ר׳ אברהם לייב הוא שאחרי חתונתם עברו 10 שנים שבהם לא היו להם ילדים, והוא שאל את הרב קוק אם הוא צריך להתגרש. הרב קוק אמר לו שלא יתגרש, אבל שמישהו ייסע ל״חפץ חיים״, וזו הסיבה שאמה נסעה לח״ח. הבטחת הח״ח היתה שיהיו להם בנים, ושהבנים יהיו לתפארת. ואכן נולדות להם חמישה בנים לתפארת׳.
״ראיתי כרם בחלום״
ומגיב אחר כתב: ׳אני אלחטו״א עוד זוכר אותו מאזכרות ג׳ אלול בישיבה הישנה (בית הרב), עושה בצעקות את תפילת האזכרה לרב. שמעתי מהרב יעקב לבנון, בן משפחתם, שר׳ אברהם לייב בא להתייעץ עם הרב אם להתגרש אחרי עשר שנים – והרב ענה לו: ׳לא… ראיתי כרם בחלום!׳ (ההגדרה ההלכתית של כרם: שתי שורות של שני גפנים וגפן אחת בקצה באמצע. ביחד – חמש) ונולדו אח״כ חמישה בנים בריאים וחסונים׳. נולדו שני זוגות תאומים ועוד בן אחד.
הקשר לשכן נוסף: הרב אלישיב
אגב, רוני שטרסברג הוסיף לספר לי: ׳שכן אחר שלהם היה הרב יוסף שלום אלישיב. דודי יבלח״א יוסף שטרסברג בצעירותו היה אינסטלטור. פעם הוא נקרא ע״י הרב אלישיב לתקן נזילת מים בדוד שבגג. יוסף תיקן וסיים את העבודה. הוא ראה שהרב אלישיב נותן שיעור, לא רצה להפריע והלך לביתו. בלילה, דפקה על דלתו בתו של הרב אלישיב: ׳הרב שלח אותי שתיתן לו את מחיר התיקון. הוא לא ילך לישון לפני שישלם לך תמורת התיקון, שהרי נאמר ״ביומו תתן שכרו״.׳ יוסף נקב במחיר. כעבור זמן קצר חזרה עם התשלום ואמרה שכעת הרב יוכל לישון.
עצת הרב צבי יהודה קוק
והוסיף: ׳אחרי פסח תשכ״ח, כשהרב משה לוינגר וכל החבורה של מחדשי הישוב היהודי בחברון שהו במלון פארק בחברון והחלו את השיבה לעיר האבות, למדתי ב״מרכז הרב״. חשבתי שראוי ללכת לחזקם שם. ניגשתי להתייעץ עם הרב צבי יהודה אם לעזוב את הישיבה לטובת הישוב בחברון. הוא לא השיב עניינית אלא שאל: ׳מה הסבא, ר׳ אברהם לייב, אומר על כך? שאל אותו ועשה כעצתו!׳. וכך אכן הגעתי לחברון.
בכלל, הרב צבי יהודה העריך מאד את ר׳ אברהם לייב על שקידתו, ואמר שגם בדרכים היה בפיו תמיד פרק תהילים, משנה, קטע גמרא, לכל רגע.׳
׳אני בפריסקופ אבל אתה יכול להגיד תהילים׳
להשלמת התיאור המדויק מיומו האחרון, כנראה, של יהודה כץ הי״ד, אוסיף שביום בו נודע על החזרת גופתו, שמעתי מאפרים וייל, שהיה הטען בטנק של יהודה כץ הי״ד, על כמה מרגעים קדושים אלו: ׳יהודה היה התותחן. בשעת צהרים לפני אותו ליל קרב סולטן יעקוב נפתחה עלינו הרעשה ארטילרית כבדה. סגרנו את מדפי הטנק, דבר שלא עושים כמעט. יהודה אמר לי: ׳אני חייב להיות עם העיניים על הפריסקופ, אבל אתה יכול להגיד תהילים׳. מה שהוא כן יכול היה לעשות במקביל הוא להניח תפילין. לא תפילין של ראש, בגלל הקסדה, אבל הוא הניח תפילין של יד׳.
מחברם לקרב סולטן יעקב, מאיר הרשקוביץ (אביו של נתנאל, גיבור ישראל שנפל במלחמה האחרונה בעזה, הי״ד), שמעתי באותו היום: ׳אני זוכר מתח גדול והתרגשות לפני הכניסה ללבנון. הרב הראשי לצה״ל, האלוף גד נבון, בא לומר ללוחמים דברי חיזוק. הוא לא רצה לכנס אותם אלא עבר בעצמו מטנק לטנק. הוא כבר לא היה צעיר, אבל הוא טיפס וניגש לכל חייל לתת לו את התפילה לפני היציאה לקרב וספר תהילים קטן. היינו בהמתנה, אחרי ההתארגנות, וראיתי כמה חבר׳ה מתחילים לרקוד. זה נראה מוזר, אבל הצטרפתי. ואז התחיל חברנו זאב רויטמן הי״ד לנאום נאום חיזוק שבו הקריא את לשון הרמב״ם המזהיר ממחשבה על המשפחה במהלך הקרב. כשהיינו בלוחמה בלבנון, היו רגעים שחשבתי שלא אצא משם בחיים.׳ מאז הוא עורך סעודת הודיה בכל שנה ביום ההצלה.
[אגב, קשה שלא להעיר: בשבועות האחרונים קראנו ושמענו רבים מאותם בני ישיבה לוחמי שריון. נשגב מבינתי כיצד בג״ץ ואף אנשים במטכ״ל מעלים בדעתם שאפשר לזרוק את בני הישיבות מחיל השריון ומיחידות נוספות. יש להעריך את פעלם ומאמציהם של ראשי הישיבות לביטול החלטה חסרת אחריות לאומית זו].
׳לאן נוסעים? זה דתי?…׳
בתקופה שבה המורכבות נדירה, אספר דברים ששמעתי מפי זכריה ספיר, זיכרונות ממוסד תורני מלפני למעלה משבעים שנה:
׳הגעתי לארץ מתימן, כילד יתום מאב ומאם, עם הקמת המדינה, דרך עליית הנוער. שמו אותנו במחנה עולים. היה לי בארץ דוד. הוא אמר לי: ׳אם ירצו לקחת אותך לאיזה מוסד, תלך רק למוסד דתי.׳ מדי פעם הייתה מגיעה משאית למחנה, ומי שרצה עלה עליה כדי להגיע לאחד הקיבוצים או מוסדות החינוך. הייתי עולה לטנדר או למשאית, שואל לאן הם נוסעים ואם זה מקום דתי. בדרך כלל ענו שזה לא דתי, וירדתי. פעם אחת ענו שזה דתי, ועליתי. כך הגעתי לכפר סבא, לבית ספר ע״ש ד״ר נתן בירנבאום. שם פגשתי צוות מורים מקשת היהדות התורנית. למשל, אחד המורים, אליעזר ברוינר, שהיה חסיד גור, לקח אותי פעם לשבת בירושלים, כדי להיות בטיש של האדמו״ר מגור, ה״בית ישראל״. מורה אחר, יהודה בן עמרם, נהג לספר לנו על גדלותו של ה״חזון איש״. יום אחד הוא לקח אותנו לביקור אצל החזו״א, להתברך מפיו. בגילי אז לא יכולתי להבין מהי גדלותו, אבל נשמר בזיכרוני הרושם של יהודי חביב מאד, צנום, סגפן, שקוע בספריו. אינני זוכר את שיחתו עמנו, אני זוכר שהוא בירך אותנו, והמורה כנראה לא הסתפק בברכות אלו. הוא אמר לחזו״א: ׳אלו יתומים׳ [היו בינינו יתומים רבים מניצולי השואה]. ואז החזו״א הוסיף לברך אותנו, ומתוך ברכתו אני זוכר את המילים שהשם ישמור עלינו ויגן עלינו (החסר הראשון, הבסיסי והקיומי של היתום הוא בשמירה. הקב״ה, אבי יתומים, ימלא חסרונם. מ.ד.).
אני זוכר את שבת פרשת מקץ תשי״א שעשה איתנו הרב הראשי יצחק הרצוג עם רעייתו, בפנימייה בכפר סבא, על פי קושיות שהקשה לנו בפרשת השבוע ותשובותיו. מורה נוסף, חסיד חב״ד, הרב שלמה זילברשטרום, היה דמות מיוחדת. בתום הלימודים בבית הספר הוא הציע לנו לבוא איתו לישיבת תומכי תמימים בלוד, ואכן הלכנו אחריו. הגיע לבקר שם נציג פא״י מטעם עליית הנוער שמימנה את לימודינו, הרב משה מונק, ראה את התנאים הפיזיים הירודים, והחליט שאנחנו נעבור לישיבת הדרום ברחובות, ללמוד בישיבה התיכונית של הרב צבי יהודה מלצר. וכך היה׳. ■
meirdorfman@gmail.com
