תורת ירושלים
אני מרבה לכתוב בטור זה על דמויות ירושלמיות, משום שאני חש שהעולם הזה הולך ונעלם, גם בתוך עולם התורה. לאחרונה אמר לי הפוסק הגדול, יליד ירושלים ובוגר ״עץ חיים״, הרב יצחק זילברשטיין, שהוא לא זכה להתגורר בירושלים, ושצריך לדעת שגדולי הפוסקים בירושלים הם בדרגה הרבה יותר גבוהה מהאחרים. וכשדיבר עמי על פוסק ירושלמי ידוע, לדוגמא, אמר שהעולם כולו מכיר בגדלותו, והמפקפקים בכך הם רק חסרי הדעת רח״ל.
באומרי ״דמות ירושלמית״, בכל תחום, אינני מתכוון בהכרח למקום מגורים, כמובן, אלא לאופי המכיל מורכבות, לאופי המקבל כל אדם, לאופי האנושי, המשכין שלום, לאופי הענו המסתיר עצמו בין הסמטאות, התמים במשהו מתוך בחירה.
אחת הדמויות העולות בראשי, מני רבות, היא דמותו של הרב אליהו גרוסברג, ״רב אליהו״ בפי תלמידיו ב״נתיב מאיר״. לא זכיתי ללמוד אצלו, אבל כמו רבים – זכיתי לשמוע את תפילת הנעילה שלו, ולהתייעץ אתו, ולראות את הכמיהה שלו לתווך את עולם התורה הירושלמי, שבו גדל, את ״מורשת ר׳ איסר זלמן מלצר״ ודומיו, לתלמידיו הצעירים בישיבת בני עקיבא. וכך שמעתי עליו מפי כמה מתלמידיו: אני מרבה לכתוב בטור זה על דמויות ירושלמיות, משום שאני חש שהעולם הזה הולך ונעלם, גם בתוך עולם התורה. לאחרונה אמר לי הפוסק הגדול, יליד ירושלים ובוגר ״עץ חיים״, הרב יצחק זילברשטיין, שהוא לא זכה להתגורר בירושלים, ושצריך לדעת שגדולי הפוסקים בירושלים הם בדרגה הרבה יותר גבוהה מהאחרים. וכשדיבר עמי על פוסק ירושלמי ידוע, לדוגמא, אמר שהעולם כולו מכיר בגדלותו, והמפקפקים בכך הם רק חסרי הדעת רח״ל.
באומרי ״דמות ירושלמית״, בכל תחום, אינני מתכוון בהכרח למקום מגורים, כמובן, אלא לאופי המכיל מורכבות, לאופי המקבל כל אדם, לאופי האנושי, המשכין שלום, לאופי הענו המסתיר עצמו בין הסמטאות, התמים במשהו מתוך בחירה.
אחת הדמויות העולות בראשי, מני רבות, היא דמותו של הרב אליהו גרוסברג, ״רב אליהו״ בפי תלמידיו ב״נתיב מאיר״. לא זכיתי ללמוד אצלו, אבל כמו רבים – זכיתי לשמוע את תפילת הנעילה שלו, ולהתייעץ אתו, ולראות את הכמיהה שלו לתווך את עולם התורה הירושלמי, שבו גדל, את ״מורשת ר׳ איסר זלמן מלצר״ ודומיו, לתלמידיו הצעירים בישיבת בני עקיבא. וכך שמעתי עליו מפי כמה מתלמידיו:
ללא קרע בין העולמות
הרב הסופר חיים סבתו, ראש ישיבת מעלה אדומים, כתב: ׳ר׳ אליהו היה קודם כל ירושלמי, עם הפשטות הירושלמית שהולכת ונעלמת. בוגר ״עץ חיים״ שלא היה אצלו קרע בין העולמות. היתה אהבה, אמונה, והיה יושר. הוא לא חינך בהרצאות עמוקות אלא בלבביות משכנעת. הוא לימד תורה במתיקות, ברגש רב ובאהבה גדולה לתלמידיו.
פעם ביקשנו ממנו, הרב יצחק שילת ואנכי, שיהיה מלווה לתלמידים בחכמה ובמוסר, רק שישב בבית המדרש שלנו במעלה אדומים כל יום כמה שעות, שיראו אותו התלמידים. הוא ביקש לחשוב על כך כמה ימים, ואחריהם השיב: ׳חשבתי על זה. אתם לא צריכים אף אחד אחר. אין לי מה להוסיף לכם׳. בענווה ובלבביות הזאת הוא העמיד אלפי לומדי תורה, ותלמידיו הרבים כבר העמידו בעצמם אלפי תלמידים.
זכורני בעת שעמדתי להינשא באתי לביתו עם הזמנה לחתונה. הוא אמר לי: יש לי גמ״ח לחתנים, אתן לך סכום שיעזור לכם. סירבתי. יצאתי מביתו שבבית וגן לכיוון הר הרצל. כשהגעתי לתחנת האוטובוס, ראיתי אותו רץ אחרי, הוא מתעקש ומגיע עם צ׳ק שהכין…׳
״לב אלמנה ארנין״
וכך לשון תלמידו ר׳ מנחם הכהן: ׳ר׳ אליהו מסר שיעור למשפטנים, ״חוג לתלמוד״ במשך 43 שנים, כשמתוכן השתתפתי במשך 33 שנים. זה היה שיעור שהוא מעין גולת כותרת שבועית. הוא התכונן אליו בצורה בלתי רגילה. למדנו מסכתות שנוגעות לדיני ממונות. היו עולות שאלות של השוואה בין המשפט האזרחי במדינה למשפט העברי. פעמים רבות הוא היה משהה את תשובותיו בשבוע, רצה לעיין היטב לפני שהשיב.
מטבע הדברים, עם השנים נפטרו כמה וכמה ממשתתפי החוג. הוא היה מתקשר פעמיים בשנה, לפני פסח ולפני ראש השנה, לכל אלמנות המשתתפים. החוג היה מיסודו של הרב הרצוג, והוא הקפיד במיוחד להתקשר לשיחה שלימה עם פנינה הרצוג, אלמנת הרב ד״ר יעקב דוד (בנו של הרב הרצוג, שהיה תלמיד חכם, שגריר בקנדה, מנכ״ל משרד ראש הממשלה שנים רבות ועוד. מ.ד.)׳
חיים של ניגון, תורה בנעימה
הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, כתב: ׳חייו ותורתו של ר׳ אליהו היו בניגון. גם בשיחת חולין שמעת את קולו המתרונן, על אחת כמה וכמה כשהיה עובר לפני התיבה. הוא בא ממשפחה של ״מלמדים בשיר״. הוא העביר את תורתו בשפת רבותיו ובניגון העתיק. תורה נקנית בניגון ובנעימה׳.
[כמה מתלמידיו זוכרים את הניגון הקבוע בשפתיו ביידיש: ״ עולם הבא איז א גוטע זאך,
לערנען תורה איז א בעסערע זאך…״ דהיינו, העולם הבא זה דבר טוב, ללמוד תורה זה דבר עוד יותר טוב וכו׳. שירת ר׳ חיים מוולוז׳ין אחרי פטירת הגר״א, בלחן המיוחס לר׳ אייזיק מקאליב. מ.ד.]
מלאכת ה׳
הוסיף על כך יבלח״א הרב יונה פודור, ר״מ ב״נתיב מאיר״ לשעבר, רב קהילה וראש כולל בירושלים: ׳אביו היה מלמד בת״ת יבנה. לעת זקנותו, כשחלה, היה עצבני בשעות הבוקר. הוא היה שואל את בנו ר׳ אליהו מה השעה, ור׳ אליהו היה עונה. כשהתשובה היתה 13:15 הוא היה נרגע. מדוע? זה היה הזמן שהתלמידים היו הולכים הביתה. הוא כבר כמה שנים לא מלמד, אבל אווירת האחריות של מלמד תינוקות היתה טבועה בו לגמרי.
רבים זוכרים את פיגוע האוטובוס בו נרצחה בתו רוחמה הי״ד ביום שישי בצהרים. גם רעייתו נפטרה בערב שבת קודש, וגם אמו נפטרה בערב שבת אחר חצות. זכורני כיצד נשא אז את אמו בזרועותיו למונית, באומרו: ״היא לקחה אותי בזרועותיה כשהייתי תינוק, עכשיו אני לוקח אותה״.׳ ■
meirdorfman@gmail.com
