שתי סליחות והתנצלות

סליחה ראשונה.
״מה כותבים בטור סוגר שנה? על סליחה, זה ברור. מי לא מבקש סליחה לפני ראש השנה״. ״כן אבל ח’אלס עם הקלישאות״. אלו היו שתי המחשבות שהתרוצצו בראשי עת עמדתי בתור לקופה באחד מהמרכולים בהם נשתבחה ירושלים, וידיי עמוסות מוצרים.
כמה דקות ותורי מגיע. הקופאית, אישה נמוכה וקטנה, חובשת כובע ובעלת מבטא אמריקאי, מתחילה לדבר איתי ולהתלונן על כך שרבים מהעוברים אצלה בקופה עסוקים בטלפון החכם שלהם או אפילו משוחחים בטלפון בשעה שהיא מעבירה להם את המוצרים. ״באותו יום״, כך סיפרה הקופאית הקטנה, ״היה לקוח באמצע שיחה ואני לא התחלתי להעביר את המוצרים שלו עד שהוא ניתק״.
חלק מכם כבר זוכרים שבמשך עשור עבדתי באבטחה. השתדלתי לעבוד ולתת מעצמי 100 אחוז, ומצד שני פיתחתי כל מיני שיטות עבודה יעילות שהקלו עלי בעבודה ובו בזמן העלו את רמת הביטחון. למשל, במקום לצאת ולבדוק כל רכב ורכב שנכנס לישוב שבו עבדתי, למדתי בעל פה מספרי לוחיות רישוי של רבים מתושביו והנכנסים הקבועים (את כל המספר או חלקים ממנו). כך, מצד אחד חסכתי לעצמי יציאה וכניסה מהש.ג ומצד שני הייתי בטוח שמי שנכנס בלי בדיקה הוא תושב היישוב או מישהו שאני מכיר.
היום כמי שעוסק בתקשורת לוחיות הרישוי התחלפו במילים, ואת המילים אני מוצא אפילו באותם מרכולים שבהם נשתבחה ירושלים. ״תודה גברת קופאית״, אמרתי לעצמי כשהבנתי שיש לי טור ביד. הסליחה הראשונה שלי היא מאותם האנשים שעובדים בעבודות השקופות, אלה שאתה משוחח לידם בטלפון כאילו הם לא קיימים. סליחה.
סליחה שניה.
אנחנו מרבים לבקש סליחה מריבון העולמים ואנחנו מאוד משתדלים עם סליחות לחברים ובני משפחה. ואת מי אנחנו שוכחים? את עצמנו. כמה קל לשכוח את עצמנו. אז כדי לפתוח שנה חדשה החלטתי לנסות לסלוח לעצמי, להיות פחות קשה איתי. השנה כבר החלו להופיע אצלי שערות לבנות על הראש וכנראה שזה בגלל ההקפדה היתרה על עצמי (או בגלל שזה עתה חגגתי 36 ברוך השם).
למה אני מתכוון: לאחרונה היו לי שני איחורים משמעותיים. פעמיים איחרתי ואני שונא לאחר. האיחור האחד היה לעבודה באתר ‘כיפה’ ופעם נוספת לסיור עיתונאים, שבסופו של דבר אפילו לא הגעתי אליו בגלל שהאיחור היה משמעותי מדי.
כשאני מאחר יש בי קול פנימי שמתרץ תירוצים של כמה זה לא באשמתי; הילדים (נכון, ברוך השם יש ילדים), הבית (נכון, יש מטלות בבית), הכבישים (נכון, יש פקקים בלתי נסבלים, ממש בלתי נסבלים) – אבל בשורה התחתונה האשמה היא שלי בגלל סיבה אחת – יש לי יכולת לעבוד עד הרגע האחרון, גם אם הרגע האחרון הוא כבר אחרי הרגע האחרון. ואז אני יוצא אחרי הרגע האחרון, מאחר וכועס על עצמי פעמיים: פעם אחת כי האיחור שלי פוגע במישהו אחר, פעם שניה כי האיחור שלי פוגע בי. הסליחה השניה שלי היא מעצמי, שהקפדתי על עצמי פעמים רבות מדי השנה. סליחה.
התנצלות.
בעצם מדובר בסליחה אבל הכותרת ‘שתי סליחות והתנצלות’ מושכת הרבה יותר מאשר ‘שלוש סליחות’.
באחד מהגיליונות האחרונים נשאל כאן מרואיין מה דעתו על מי שהוציא פטור מגיוס לצה״ל, והשיב בצורה שהיתה מאוד פוגענית כלפי מתמודדי נפש – ״אם זה סעיף 21 (פטור נפשי) אז אני לא מקבל אותו, זה הכל הצגות". אם למתמודד נפש כתבה לי: ״יש כל כך הרבה מתמודדי נפש ובני משפחותיהם – איך ניתן להכליל ככה ולתת לאמירה כזאת לרדת לדפוס, בימים בהם המודעות לתחום בריאות הנפש דווקא גדל?".
אני מנצל את סוף הטור שלי ומתנצל על שהתשובה ירדה לדפוס, מבקש סליחה על שלא הייתי חד מספיק כעורך להסיר את התשובה הפוגענית מהריאיון. בשנתיים האחרונות פרסמתי לא מעט כתבות בנושא החשוב הזה ואף הנחתי פאנל בכנס מתמודדי נפש של אתר 'כיפה', בעזרת השם אמשיך לעסוק בנושא גם בשנה הקרובה.
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה לכם קוראי 'גילוי דעת' ולכל עם ישראל. ■