בסופה של פרשת שופטים מתארת התורה מקרה מטלטל: אדם נמצא הרוג בשדה, ולא נודע מי פגע בו.
"כִּי–יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל–הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל…"ֿ(דברים כ"א, א'–ג')
זקני העם והשופטים אינם נשארים במקומם ואינם מסתפקים בשליחת נציגים. הם יוצאים בעצמם אל השדה, עומדים במקום שבו נמצא החלל, מביטים בתוצאה הקשה ומודדים את המרחק אל הערים הסמוכות.
בהמשך מתארת התורה את רגע השיא: "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר… יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם… וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ."(שם, ו'–ז')
חז"ל שואלים: וכי עולה על הדעת שזקני העיר הם ששפכו את הדם?
ודאי שלא. הם אינם מעידים רק שלא רצחו במו ידיהם, אלא שלא התרשלו באחריותם כלפי עוברי הדרך שלא פטרו את ההרוג ללא מזון וללא ליווי.
הרמב"ם במורה נבוכים מבאר שזקני העיר מעידים לפני הקב"ה "שלא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם". האחריות לחיי אדם אינה מסתיימת בכך שידינו לא שפכו את הדם; היא מחייבת אותנו לעשות כל שביכולתנו כדי שהדרכים יהיו בטוחות.
גם בעיצומה של מלחמה
מסופר כי בזמן המלחמה בין אוסטריה לצרפת נעצרו שני יהודים מפרשבורג בחשד שמכרו נשק לאויב, ולאחר משפט קצר נגזר דינם למוות. רבה של העיר, החתם סופר, ביקש לעכב את ביצוע גזר הדין עד שתיערך חקירה יסודית.
מפקד הצבא תמה על כך: "אלה ימי מלחמה. בכל יום נהרגים מאות אנשים. מדוע להשקיע מאמצים כה רבים בבירור דינם של שני אנשים?"
החתם סופר פתח בפניו את פרשת עגלה ערופה והסביר כי מיקומה בתורה אינו מקרי. דווקא בין פרשיות העוסקות במלחמה עוצרת התורה כדי לעסוק בחלל יחיד שנמצא בשדה. בכך היא מלמדת שגם בעיצומה של מלחמה אסור להתרגל לאובדן חיי אדם, ואסור לאבד את הרגישות לחייו של היחיד. דבריו של החתם סופר נוגעים גם למציאות שלנו. אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה ארוכה, ותשומת הלב הציבורית מופנית, ובצדק, למלחמה ולמחיריה הכבדים. אך גם בתקופה כזו אסור להתעלם מהמלחמה השקטה המתחוללת בכבישים שבה ממשיכות משפחות לאבד את יקיריהן, פעמים רבות בתאונות שניתן היה למנוע.
תיקון הדרכים ושמירתן – הלכה למעשה
כשלמדתי בישיבת עתניאל הייתה תקופה קשה: פיגועי הטרור באזור התרבו, ובמקביל הלכו והתרבו גם תאונות הדרכים הקשות בכביש 60 הסמוך. באותם ימים עסקנו בפרשת עגלה ערופה. ראש הישיבה, הרב רא"ם הכהן, דיבר על כך שהאחריות לשלום עוברי הדרך אינה רק נחלתם של זקני העיר אלא של כלל יושבי בית המדרש והיישוב.
התובנה שהאחריות למרחב שסביבנו אינה מוטלת רק על זקני העיר, אלא על כל חברי הקהילה, ממשיכה ללוות אותי בעשייתי כאיש חינוך, והיא שהובילה אותי להקים את מיזם "עד היעד – בלי נייד".
מטרת המיזם פשוטה: להזכיר לנהגים, בדיוק ברגע הנכון, להניח את הטלפון לפני תחילת הנסיעה. תלמידי תיכון ומתנדבים מהקהילה יוצאים אל תחנות הדלק ואל מתחמי "נשק וסע" ליד בתי הספר, מחלקים מדבקות ופונים אל הנהגים בבקשה אחת פשוטה:
לא לגעת בנייד עד היעד. ■
