בליל נר שמיני של חנוכה ה׳תשפ״ג, התבשרנו על פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים מאיר דרוקמן זצ״ל. הרב נדבק בנגיף הקורונה בפעם השנייה, מצבו הבריאותי לא היה טוב וכחודש לאחר שחגגו לו יום הולדת 90 הרב נלקח מאיתנו ושב לעולם שכולו טוב. למוחרת יום הפטירה, בעיצומו של ״זאת חנוכה״, רבבות מעם ישראל יצאו למרכז שפירא ללוות את הרב למנוחת עולמים. שנה חלפה מאז שוחחנו עם הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקווה וראש ישיבת ״עטרת נחמיה״ בתל אביב.
הרב דרוקמן זצ״ל שימש במספר תפקידים ציבוריים חשובים, ביניהם – ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, נשיא איגוד ישיבות ההסדר, ויושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בעברו, בין היתר, כיהן כחבר כנסת ולאחר מכן כיהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. מי שהכיר את הרב ידע שמדובר באישיות רבת פעלים, מלאה באהבת ישראל, שכל כולה למען העם והמדינה.
וכדי להמחיש דבר זה סיפר הרב שמואל אליהו שפעם שאלו את הרב מרדכי אליהו זצ״ל: ״איך אפשר לאהוב את כל עם ישראל?״, והרב ענה: ״זה באמת קשה ולא פשוט. אבל אני מצאתי פתרון: אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את כל ישראל״.
״סימניות בכל ספר״
הרב מיכה הלוי הוא אחד מהאנשים שהכירו את הרב ושראה מקרוב את גדולתו. הרב מיכה כיהן כר״מ בישיבת ההסדר אור עציון וזכה לעבוד עם הרב דרוקמן כתשע שנים.״הקשר שלי עם הרב דרוקמן החל עוד כשהייתי נער, לפני כ-45 שנים, בתל אביב״, משתף הרב מיכה. ״הרב דרוקמן היה מגיע לשלוחה של מכון מאיר בתל אביב להעביר שיעורים. היו מגיעים מספר לא קטן של נערים, ביניהם אני, ואפשר לומר בפה מלא שהרב עיצב את האישיות שלנו. הוא הפיח רוח של תורה ושל אמונה גדולה. אני זוכר שבשיעורים הרב היה עם הרבה מאוד ספרים, ועם סימניות בכל ספר. הוא היה קורא פסקאות מספרים שונים החל מהתנ״ך, דרך מדרשים וכלה בכל ספרי הרב (קוק) זצ״ל, מדייק במילים הכתובות. היה מדהים לראות תלמיד חכם שמוסר שיעורי תורה בכל רחבי הארץ ומפיץ את התורה הגואלת – תורת הרב צבי יהודה זצ״ל״.
כאמור, הרב מיכה הלוי היה ר״מ בישיבת אור עציון, בזמן שהרב דרוקמן היה במקביל גם ראש הישיבה וגם חבר כנסת: ״אפילו בימים עמוסים שהיו לרב מחוץ לישיבה, הוא לא ויתר והיה מגיע להעביר שיעורים רבים בשעות הלילה המאוחרות לכלל תלמידי הישיבה – החל משיעור א ועד שיעורי ח ובוגרי הישיבה שבאו לשיעור פעם בשבוע. לעניות דעתי הרב העביר עשרות שיעורים בשבוע על אף היותו עסוק בצורכי ציבור, ולכן הוא דמות מרכזית בלימוד התורה של התלמידים ולא רק בעיצוב אישיותם״.
״התייחס לכל אדם כאות בתורה״
איך היה לעבוד עם הרב דרוקמן?
״צריך לדעת שפגישה או שיחת טלפון עם הרב יכולה להתקיים בכל שעה מתוך 24 השעות שיש ביממה. ותמיד בשיחה הרב חד ונמצא בעירנות מוחלטת. למרות כל העיסוקים הרבים שהרב עוסק בהם במקביל – כשאתה מדבר איתו על נושא מסוים הוא ממוקד מאוד באותו עניין כאילו זה הדבר היחיד שכרגע קיים. זה לא ייאמן. הרב נותן את אותו מיקוד גם לעיסוק בבעיה של תלמיד מסוים וגם לעיסוק בעניין ציבורי ברומו של עולם. זה מיוחד וייחודי מאוד״.
ממה זה נובע?
״אני חושב שבראש ובראשונה זה נובע מהתפיסה התורנית שבו, מהתורה שלו. דהיינו, הרב דרוקמן חי את הפסקאות באהבת ישראל שכתובים בספר ׳אורות׳. שם כתוב שאהבת ישראל זה מקצוע גדול בתורה. כלומר, ׳ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור׳, זה כל התורה כולה. יש שישים ריבוא אותיות בתורה, וכל אחד הוא אות בתורה. הרב דרוקמן התייחס לכל אדם כאות בתורה. וזה בא מתוך תפיסה של תורה, זה ממש לחיות את אותה פסקה ב׳אורות׳. והכול נובע מהיחס לכלל ישראל, כמו שהפסקאות שם ממשיכות ואומרות שהסנגוריה על ישראל לא תסמא את עינינו לראות את מומיה, ואף על פי כן כולך יפה רעייתי ומום אין בך. דהיינו, להגדיר שכל חולשות וחסרונות שיש בחלק מעם ישראל זה מום עובר, אך כאשר מסתכלים על הכלל, אין מום – ׳כולך יפה רעייתי׳. לאור זאת הרב התייחס ואהב כל אחד״.
השנים הרבות במחיצת הרב דרוקמן זצ״ל השאירו אצל הרב מיכה גם זיכרונות רבים. ״הרמי״ם היו מגיעים מטעם הישיבה לבקר את התלמידים בבסיסים כששירתו בצבא, וגם הרב דרוקמן היה מצטרף. זכור לי אישית פעם או פעמיים שכשהייתה אי הבנה בין חייל לבין מפקד לגבי עניין דתי, הרב היה יודע מצד אחד שהמפקד טועה, ומצד שני שצריך לשמוע בקול המפקד. הרב חינך את התלמידים שיש חובה לציית לדברי המפקד ומצד שני בנקודות מסוימות מאוד שאינן מלמדות על הכלל של משמעת למפקד יש לעמוד על שלהם. כמובן, ׳שלהם׳, הכוונה למה שהתורה אומרת.
אני חושב שכל צמרת צה״ל ראתה את הדברים הללו ברב. מה שלהרבה אנשים זה ׳או-או׳, אצל הרב זה היה מורכבות של עולם אחד״.
״המשפחה הייתה שותפה מלאה״
הרב דרוקמן כיהן ושימש בהמון תפקידים במהלך שנותיו ופעילותו הציבורית, כיצד אדם אחד יכול לעשות כל כך הרבה? להספיק כל כך הרבה.
״אין לי ספק שמדובר בסייעתא דשמיא עצומה, שהיא מעבר לטבע. אין לי מילה אחרת. כמובן שהסי1ףיעתא דשמיא הזו מגיעה לאדם שכל כולו מסירות נפש לכלל ישראל. לעבוד במשך שעות רבות ביממה ובקושי לעלות לישון על המיטה זה על טבעי. אני חושב שבמשך שנים רבות המושב של הרב ברכב היה על מצב שכיבה והרב היה ישן בדרכים בין מקום למקום (היה לו נהג, מ״ט). בשאר הזמן הרב היה חוזר לביתו, יכול להיות אפילו בשעה שתיים בלילה, והיה לומד תורה, עונה לטלפונים וקובע פגישות״.
ומשפחתיות הייתה נכנסת בלו״ז?
״אני חושב שכן״, משיב הרב הלוי. ״את זה צריך לשאול את בני המשפחה של הרב. זה נכון שאת כל סעודות השבת היה עושה עם הישיבה, והמשפחה הייתה מצטרפת אליו. המשפחה הייתה שותפה מלאה לחיי הציבוריות שלו״.
האם יש נקודת תפנית בחייו של הרב דרוקמן שבה נהייה לרב גדול ומוכר בציונות הדתית? ניתן להצביע על משהו מסוים שהוביל לדבר?
״אני חושב שזה קרה עוד לפני היותו מפורסם כחבר כנסת. לא מדובר בתפנית מסוימת אלא פשוט מעשיו ותורתו הפכו אותו למי שהוא, עוד במסעות לימוד התורה וההתעסקות הכללית בכלל״.
״אותה החיבה״
מתי הייתה הפגישה האחרונה שלך עם הרב?
״הפגישה האחרונה שלי עם הרב הייתה כחודש לפני שנפטר בהכתרת הרב דרור טוויל, רבה של שדרות. הוא חיבק ונישק אותי, כמו בכל פעם שנכנסתי אליו. החיבה היתרה שהייתה לרב לכל אחד, אמירת השלום שלו מגיעה לצד יחס כל כך גדול. לכל אחד, מילדים ועד לשר גדול בישראל, הייתה אותה החיבה. פשוט מדהים!״.
לסיום אנחנו מבקשים מהרב מיכה לשתף אותנו בזיכרון מיוחד מהרב דרוקמן. ״אני יודע לומר כר״מ, שבמסיבות חנוכה עם כלל תלמידי הישיבה, התלמידים דיברו והשמיעו את דעותיהם וגם היה נהוג לקיים פולמוס דעות בין הר״מים, ואני ממש זוכר שהרב היה קשוב מאוד. בסוף הדיונים, הרב היה אומר מילים בודדות אחרונות, ובתמצית מדויקת הצליח הרב לומר את המסר שרצה להעביר, לאחר כשלוש שעות של הקשבה! לא נתפס!״.
באופן אישי, מה הכי יחסר לרב מיכה מהרב דרוקמן זצ״ל?
״אהבת ישראל המאוד מיוחדת שלו וחיבורו לכלל העם. הרב היה אומן וידע להוביל את כולם באיזון נכון. אני חושב שאיבדנו מנהיג שהצליח לאזן ולחבר את כל הקצוות כולם, ואת הרוח הזו של הרב חייבים להמשיך״. ■
לוי גבעון בשכם
לוי כיום. אל"מ מיל
"הייתה שמחה גדולה מאוד"
ברביעי בבוקר התקדם הכוח והגיע למחנה הפליטים 'פארעה', ומשם ירד ל'עין בידאן', הכניסה המזרחית של שכם. "בדרך כלל הסיור לא מוביל אבל אנחנו הובלנו כי הטנקיסטים לא ידעו להתמצא והייתה עלייה קשה מאוד. נכנסנו לתוך העיירה, שם זרקו עלינו סוכריות, אורז ופרחים. איתנו בג'יפ היה בחור בשם אורי פורת. הוא ניגש לאיזה מקומי ושאל אותו בערבית לפשר הרובה שלו. התחילו לירות עלינו, התחילה מלחמה".
גדוד ירדני שכבר עבר את שכם חזר, כי הבין שכוח ישראלי מחכה לו בעורף. "עליתי לתצפית בשייח' בילאל, היום אלון מורה. אני זוכר את כל סיפורי התנ"ך, 'אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין, ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי'. באמצע שקט, יושבת העיר שכם. בתוך העיר התחיל קרב טנקים. הטנקיסט שלנו, גיורא וייס, תפס עמדה וחיסל שישה טנקים. הוא קיבל על זה צל"ש".
באותה נקודה התרחש אסון. "פלוגת הסיור עם קצין המודיעין עלו לתצפית על הר ברכה", משחזר גבעון. "מטוס של חיל האוויר הישראלי לא זיהה שמדובר בחיילים שלנו, ירד עליהם. נהרגו שם שישה חיילים. מטוס נוסף שלנו תקע זחל"מ בכניסה לשכם. זה היה סיפור עצוב מאוד".
השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, כאשר סגן ראש העיר נכנע והגיש כתב כניעה למח"ט, אורי רום. "היינו תחת פיקוד האוגדה שישבה בהר ברקן שבגלבוע, מפקד האוגדה היה אלעד פלד. תחתיו היו חטיבה 45, חטיבה 9 והחטיבה שלנו, 37. שלוש החטיבות הללו לחמו בצפון השומרון. לחטיבה שלנו הצטרף גדוד 17 של גולני בפיקודו של סגן אלוף משה יוסף, ושתי פלוגות נח"ל שהוצמדו לטנקים. את הטיהור בתוך שכם הם עשו, כי הטנקים לא נכנסו לעיר אלא תפסו עמדות מפתח.
ביום רביעי בלילה הכניעה התקבלה, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים החלו להישמע לפתע הקולות – 'הכותל שלנו, הכותל שוחרר'..", הוא אומר בהתרגשות רבה. "וואו! איזו שמחה! ממש אושר לכולם. את החדשות הללו העבירו במכשירי הקשר, הייתה שמחה גדולה מאוד. חלום של שנים. לא ידענו מתי זה יקרה, ופתאום שוחררו שטחי יהודה ושומרון. הגיעה הזדמנות ובעזרת השם היא באמת נעשתה".
כיבוש צפון השומרון היה מתוכנן?
"לא, לא, שום דבר לא היה מתכונן. ב-21 במאי ועד ל-6 ביוני תכננו איך לעלות לגולן, איך להציף את שטחי הירדן ולמנוע מהסורים להיכנס. באופן מפתיע ביום שני הירדנים כבר התחילו לירות על טירת צבי וגם לכיוון בית שאן. ירדן נכנסה למלחמה ולא היה שום כוח בצפון מול חטיבה 40 שלהם. לא היו טנקים בשומרון בגלל הסכמי שביתת הנשק. לכן הזיזו את האוגדה שלנו מהצפון לצפון השומרון.
ביום חמישי בלילה קיבלנו פקודה לעזוב את השומרון, וחזרנו צפונה דרך היישובים שכבר עברנו בהם קודם. עשינו מסע ניצחון, נכנסו דרך מחסום ג'למה, עברנו בעפולה, ושם", הוא אומר בהתלהבות, "קיבלנו סוכריות, אוכל, סיגריות, חלות לשבת והרבה כפיים. עוד הספקנו לבקר פצועים בבית החולים בעפולה. בהמשך הלילה נעצרנו בצומת גולני בחורשה להתארגנות מחדש.
שם הסתיים החלק של השומרון בסיפור שלי".
יש איזה צד אמוני בסיפור הזה?
"הכיבוש של שכם והכניעה של התושבים, פתאום שכם ביד שלך. 'שכם אחד על אחיך'. כל הסיפורים מהתנ"ך, וירושלים… בכלל. עכשיו זה שלנו".
סיפורו של לוי גבעון הוא סיפור אחד במרחב שלם. בשעות אחר הצהריים של ה-7 ביוני, הושלם כיבוש צפון השומרון על ידי צה"ל. חטיבה 40 הירדנית חדלה להתקיים ככוח לוחם. שרידיה התקבצו בגבעות סלט בגדה המזרחית. לחטיבה היו שישה קצינים ו-73 חוגרים הרוגים, ויתר מ-320 פצועים. שמונה טנקים בלבד חצו את הירדן מזרחה, בעוד ששאר הטנקים, הנגמשי"ם והתומתי"ם נשארו בשדות הקרב בגדה המערבית של נהר הירדן. לכוחות צה"ל היו 30 הרוגים מחטיבה 45 ושלושה הרוגים מחטיבה 37.
יוסי דגן לראש הממשלה: הוסיפו
אותנו לחוק יום ירושלים
כאמור, השבוע אנחנו מציינים 56 שנים לשחרור ירושלים ושטחי יהודה ושומרון. ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, העביר מכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשרת ההתיישבות, אורית סטרוק, ולשר לירושלים, מאיר פרוש, ובו הוא מתייחס לכך שבחוק יום ירושלים מציינים אך ורק את שחרור הבירה, אך אין התייחסות לשחרור חבל השומרון, ששוחרר באותו היום ממש.
"בדיוק באותן שעות ביום כ"ח באייר ה'תשכ"ז, עת שחררו לוחמי חטיבת ירושלים וחטיבת הצנחנים את ירושלים, שחררו לוחמי השריון, מלווים בלוחמי חטיבת גולני, את צפון השומרון החל מג'נין, היא עין-גנים, דרך ציר שא-נור חומש בואכה שבי שומרון ועד לשכם, עיר הברית", כתב דגן במכתבו, "גדוד נוסף של גולני נכנס לשכם ממזרח דרך אזור יישובי גב ההר".
לדבריו, "ירושלים וצפון השומרון תמיד נשזרו זו בזה. ירושלים בתפארתה כבירת מלכות יהודה, ושומרון בתפארתה כבירת מלכות ישראל בימי בית ראשון – אל מול חורבן שומרון הראשון בידי האשורים והגליית עשרת השבטים, חורבן המקדים אך בשנים מעטות את חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבליים.
גם בתקופת בית שני מתקיימת אותה הקבלה מדהימה, החל מבניית בית המקדש השני על ידי הורדוס, במקביל לבניית שומרון העתיקה (סבסטיה) מחדש על ידו, ועד לחורבן הבית השני והגליית תושבי ירושלים יחד עם חורבן שומרון השני והגליית תושביה על ידי הרומאים. לא פלא שמסובב הסיבות סובב את שחרור ירושלים ואת שחרור צפון השומרון באותו הזמן בדיוק. הם כרוכים יחדיו גם ביום הזה".
נציין כי חוק יום ירושלים חוקק בשנת 1998, בזמן ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, ובו נכתב כי "יום כ"ח באייר כעל יום ירושלים, שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם 'יום ירושלים'". אך כאמור, לצד הקביעה כי מדובר ביום חג הכולל עצרת ויום בחירה לחופש עבור עובדים, אין התייחסות בלשון החוק ליתר חבלי הארץ ששוחררו במהלך מלחמת ששת הימים. בעקבות כך פנה ראש מועצת שומרון בפנייה רשמית להביא לשינוי בהגדרת החוק ולכלול בהגדרתו גם את שחרור השומרון שהתקיים באותו היום ממש.
"בשנת תשכ"ז זכינו לרשת מחדש את ירושלים, אך גם את יהודה ושומרון. כל אלו הן אדמות שערש אומתנו החלו בהן, בהר עיבל והר גריזים הכריז יהושע על הברית בין עם ישראל לקב"ה על אדמת ארץ ישראל שזה עתה נכבשה", ציין דגן במכתבו. עוד הוסיף, "השומרון היה בירת ממלכת ישראל במשך שנים רבות, והינה לפני מעט יותר מיובל שנים זכינו ששוב העם היהודי ישוב ליישב את השומרון ולא ירחק היום שבו קרוב למיליון יהודים יתגוררו בחבל ארץ זה. אנו נושאים תפילת הלל כל שנה בכ"ח באייר, תפילת הלל לשחרור ירושלים, אך אל לנו לשכוח כי תפילה זו מכוונת על כל חבל ארץ ששוחרר וגם השומרון נכלל ביום זה".
לבסוף סיכם את בקשתו לנתניהו והשרים, "בקשתי היא שבחוק יום ירושלים יצוין גם שחרור השומרון, ושבעם ישראל יהיה שגור על לשונם כי כ"ח באייר הוא יום שחרור ירושלים והשומרון". במועצה מקווים שראש הממשלה והשרים יעתרו לבקשה וכבר בשנה הבאה יום כ"ח באייר ייקרא יום ירושלים והשומרון. ■
