לא צריך לבחור בין תורה לחסד!
סיפר לי הרב אברהם נחשון (קופרמן), רב קהילות בעיר אלעד: ׳רציתי ללמוד את תורת הגיטין, והבנתי שכדי לדעת היטב את ההלכות הללו צריך לשמש פוסק בעניינים אלו. בענייני גיטין יש הרבה שאלות הלכתיות למעשה, למשל בעניין כתיבת השמות. בבית הדין מספיקים להכין אולי 3 גיטין ביום, והייתה תקופה של הצטברות עומס בלתי סביר בבתי הדין, בגלל מחסור בדיינים ביחס לריבוי הגיטין. בשנים הללו מינו את הגרז״ן גולדברג לשמש כדיין בבית הדין הגדול, ואת הגאון ר׳ שלמה פישר לשמש כדיין בבית הדין של ירושלים, ולשם התנקזו מקרי גיטין מרחבי הארץ. ההספק שלו היה מופלא. הגאונות, רוחב הלב והדעת עם היכולת לחתוך דברים, הביאותוך זמן קצר הרבה גיטין לידי גמר. ביקשתי ממנו לשמשו בבית הדין, והוא הסכים. בית הדין יושב בבקרים, וישבתי בבית הדין שלו כל הבוקר. זה דורש מאמץ רב וריכוז גבוה. הוא המשיך הרבה מעבר לשעות בית הדין. אני זוכר שבארבע אחרי הצהרים כבר לא הייתי מסוגל להמשיך, ואמרתי לו שאני נאלץ לפרוש, כשהוא זקן ממני בכמה עשרות שנים, והוא ממשיך בעבודתו ללא לאות. הפליא אותי במיוחד החסד שלו. היו אלה ימי ערב חג הפסח. בבתי הדין, בצדק, דחו שאלות של ערב פסח לאחרי הפסח. הוא לא הסכים לדחות, וישב גם בימים אלו. מישהו ממתין לסיום הגט, אי אפשר להשהותו. זהו החסד שלו עם הבריות׳.
אגב שיחתנו, מבקש הרב נחשון לתקן ביטוי שפרסמתי כאן על הרב עמיטל, ראש ישיבת הר-עציון: ׳מו״ר הרב יהודה עמיטל, האמין בזכותנו על כל ארץ ישראל, ואף לקח אותנו לעליות הראשונות של גוש אמונים בשומרון. יחד עם זאת הוא חשש מאד מריצה קדימה, ומהנפילות העלולות לבוא, וכניצול שואה – הוא כבר ראה בחייו נפילות מחרידות. מתוך דיבוריו הרבים בשנים ההן על זיכרונותיו ממוראות השואה, הבנו שיש לזיכרונות קשים אלו השפעה על בקשתו מאיתנו להאט את הקצב, לא לדחוק את הגאולה קדימה, ולהתמקד בשמירה על הקיים׳.
הצלה בזכות מחנכת דגולה ובעצת אדמו״ר אוהב ציון
כתבתי כאן על משפחות שעלו לארץ לפני השואה בהמלצת הרבי מגור, והצליחו להינצל. סיפרה לי אסתר שקלנובסקי, שהיא מהמשפחות שניצלו בכך שלא ירדו מהארץ באותן שנים, בהמלצת הרבי מגור, וכך היה המעשה:
׳אבי, ר׳ יענק׳ל משה לוריא, היה חסיד גור, יליד פולין. בגלל הפוגרומים הוא נסע מפולין ל…גרמניה, בטענה ששם לא הורגים יהודים, ולמד שם בישיבה בפרנקפורט. מאוחר יותר הוא עלה לארץ עם קבוצת בחורים מתנועת פועלי אגודת ישראל. בתוך אגודת ישראל התנהל ויכוח לגבי שיתוף פעולה בבניין הארץ עם הציונים שאינם שומרי מצוות, ותנועת ״פועלי אגודת ישראל״ הוקמה לשם ישוב הארץ במסגרת דתית עצמאית. בארץ המצב הכלכלי היה קשה, וכיוון שהוא למד בחו״ל בישיבות, קיבל סמיכה לרבנות וגם לשחיטה, הוא הלך לרב קוק וביקש ממנו שימצא לו משרה. הרב קוק אמר לו גלויות שיש בעלי משפחות שאותם הוא צריך להעדיף על פני הרווקים במשרות המועטות הקיימות. אבי היה מעריץ גדול של הרב קוק כל ימיו. אמי הייתה מתלמידותיה הראשונות של שרה שנירר, מייסדת בתי הספר ״בית יעקב״. הן היו קבוצת בנות שנהגו לנסוע בקיץ ברכבת מוורשה לקרקוב, עיר מגוריה של שרה שנירר, לשהות אצלה כמה שבועות וללמוד מפיה. החלום של שרה שנירר היה להקים גם בארץ סמינר למורות בית יעקב, ואמי עלתה לארץ עם קבוצת תלמידות שלה, שעלו מלכתחילה למטרה זו.
אחרי שהורי התחתנו, היה מאד קשה למצוא עבודה מפרנסת. קשר מכתבים רציף התקיים עם המשפחה בפולין במשך כל השנים, עד לימי השואה. המשפחה ניסתה לשכנע אותם לחזור לפולין, ששם המצב הכלכלי טוב, ויוכלו להתפרנס בכבוד. באותם ימים שהה הרבי מגור בארץ, הם שאלו לדעתו, והוא היה בדעה חד משמעית שאין לחזור לפולין. בכלל, מאז ליל הבדולח בגרמניה, הוא היה חד-משמעי בכך שלא יהיה טוב ליהודים באירופה בכלל, אע״פ שההגבלות היו אז רק בגרמניה ובאוסטריה. בעצתו הם נשארו בארץ וכך ניצלו. אחר כך המסר במכתבים התהפך. המשפחה בפולין התחננה שישיגו עבורם סרטיפיקטים ויאפשרו להם לעלות לארץ, והם ניסו ללא הצלחה. המשפחות נהרגו בשואה. הם היו מהגרעין המייסד של חסידות גור בתל-אביב׳.
אגב, סגירת מעגל: אסתר היא תושבת בית-אל כיום, ומי שסייעו להוריה רבות בקליטה בארץ בימים הקשים ההם בתל-אביב היו דוד ורעיה מלמד, ההורים של הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל, ממייסדי הישוב ורבו במשך שנים ארוכות.
היכן הוא ״היכל הנגינה״?
ביהדות, כידוע, רב, ראש ישיבה, אדמו״ר או מורה, עסוקים בדאגה להצלחת תלמידיהם, הרבה יותר מאשר להצלחתם העצמית. השבוע הלך לעולמו החזן הירושלמי (לא רק תיאור מקום, כידוע) ר׳ אריה גולדברג, שהיה חזן בבית הכנסת הגדול בירושלים, מתלמידי ר׳ זלמן ריבלין. זכיתי ללמוד אצלו מעט חזנות, וזה הספיק לתחושת האחריות שלו כלפי ההצלחה שלי. הוא סייע, דיבר, התעניין תמיד במקומות שבהם הופעתי. גם בשנותיו האחרונות, שבהן הוא היה מוגבל אחרי אירוע מוחי, ראיתי איך הוא שמח שמחה אמתית בכל ידיעה על תפקיד שקיבלתי בקהילה או בכל הופעה שבה הופעתי. שיעור לכל מורה!
באותן שנים הוא כבר לא היה מסוגל לדבר. בפורים אחד לקח אותי אליו הרב יעקב המניק (דמות ייחודית שתצריך טור נפרד), והוא ביקש מהחזן לשיר. חשבתי: ׳הוא לא מדבר, איך הוא ישיר?׳ אבל הרב המניק הפעיל קלטת חזנות, והחזן גולדברג הצטרף לשירה במילים ובקול רם! למדתי כמה היכל הנגינה גבוה מעל הכל. ■
meirdorfman@gmail.com
