מי רוצה להיות קדוש? הרצון להיות קדוש נראה שאפתני במציאות של חיינו אך התורה דווקא מעודדת אותנו לקדושה. הקדושה שהתורה מדברת עליה אינה רוחניות מופשטת, עילאית ומנותקת מהמציאות, אלא הקפדה על דברים בסיסיים ומובנים מאליהם: הקדושה המבוקשת בציווי בפרשתנו, היא ההקפדה על חוקי העריות בארץ ישראל, להיות 'קדושים' להיות 'פרושים מן העריות' וכנגד זה 'ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ' [יח, כה].
מסביר הרמב"ן: 'החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות'. ישנה ריאקציה בין חיי פריצות ועריות בארץ לבין כח החיים בארץ ישראל, למרות שמדובר במצוות שאינן תלויות בארץ: 'והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר… ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו… והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו… כי הבדיל אותנו מכל העמים… בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לא-להים ונהיה מיוחדים לשמו…'
בארץ ישראל ההקפדה על חוקי העריות היא קריטית. בארמונו של מלך, במקום הייחוד בין ישראל לרבונו של עולם, לא תתכן השחתה ופריצות, הארץ חיה, מרגישה ונושמת קדושה ולא תוכל לסבול בגידה כזו. לכן הארץ תקיא את עושי מעשה ארץ מצרים.
מדוע האזהרה מיוחדת דווקא על מעשה ארץ מצרים? כי מצרים היא הניגוד הגמור לישראל, קדושת ישראל היא היפוכה של טומאת מצרים. למדנו על טומאת מצרים כחלק מהלידה וההכנה של עם ישראל בכור ההיתוך במצרים, כדי שנדע להיות אומה עם חוקי טהרה וקדושה לתיקון העולם, אומה שתדע לחיות חיים שלמים בארמונו של מלך.
מעלתה של הארץ לא רק בקדושתה העצמית אלא היא הגורמת להוציא מאיתנו את הטוב, הטהור והקדוש שבנו לכל העולם. 'הארץ הזאת הנועדת להישרת כל העולם'. [כוזרי]. ■
