טרור

איך עוצרים את טרור האבנים

את גרף הטרור העממי שעולה כל העת ביהודה ושומרון לא ניתן להסתיר. תושבים שנתקלים במטרי אבנים בדרך לבית ולעבודה, מחבלים שמשתחררים בקלות בלתי נסבלת ואלפי לוחמים שנמצאים לילות כימים בחזית מול הטרור העממי. במערכת הביטחון משקיעים מאמצים רבים אבל לא מצליחים לבנות סכר הרמטי שיעצור את התופעה.

זה אמור היה להיות יום כיף עם אמא לקראת בת המצווה. ביום שישי האחרון אביגיל (12) התעוררה עם פתק מעל המיטה, ובו הודעה על הבילוי המיוחד. רק שתיהן, אמא ובת. הנסיעה הייתה כיפית, אביגיל קנתה ציפורניים ודבק מיוחד, עוד קצת סיבובים באריאל ונסיעה חזור הבייתה ליישוב עלי.
אביגיל יושבת מקדימה ליד אמא מיכל, השיחה ביניהן רגילה לגמרי. עוד כמה דקות מגיעים הביתה חזרה להכנות לשבת.

קצת אחרי בית הספר הערבי בכפר לובן שעל ציר 60 סמוך לישוב עלי, מיכל מזהה שני נערים ערבים עומדים מאחורי מעקה הבטיחות, ומתכוננים. אמא מיכל תוהה לרגע אם הם מתכוונים לחצות את הכביש, או שמחכים לפגוע. מיכל מאיצה כדי להיות בטוחה, אבל התשובה לא איחרה לבוא. "אני רואה את האבן עפה, מסיטה את הראש כדי לא להיפגע בפנים, ואז שומעת בום" מספרת מיכל לגילוי דעת, הבום מגיע מהשמשה מעליה. הכל קורה בשברירי שניות, המכה החזקה ברכה, האבן שמשפשפת את הלחי, והדם שנוזל.
אביגיל רואה את אמא מלאה בדם ומנסה לוודא שהיא בסדר. בקור רוח שלא אופייני לגילה ובלי להיכנס להיסטריה, היא לוקחת את מכשיר הטלפון ומחייגת למוקד בנימין. מיכל עוצרת אותה ומנסה להרגיע שהכול בסדר, שהיא חלילה לא הולכת להתמוטט בנסיעה, ושעוד רגע מגיעים לכניסה לעלי. רק שם, ליד השומר, הרשתה מיכל לעצמה לעצור ולאמוד את הנזק. בחסדי שמים הפציעה הייתה קלה. מה שנשאר זו שמשה שבורה, וטראומה שתתקשה לעבור במהירות.
ישבנו לשיחה במוצאי השבת עם מיכל צברי, "בעיניים ראיתי את הרוע אורב בצד הדרך ומרוכז היטב כדי שהוא יוכל לפגוע הכי חזק… זה מקומם, מכאיב ובעיקר מתסכל כי אנחנו יודעים שזה כנראה ימשיך, כמו שקרה לעוד הרבה אנשים ובאותו מקום. וזה הזוי ומוזר.
עוד אומרת לנו מיכל: על מערכת הביטחון והצבא להפנים שזריקת אבן יכולה להרוג! ובהתאם להנחת היסוד הזאת לפעול, בצורה הכי ישרה, אמיתית ובריאה. בנס גדול האבן לא פגעה בביתי ואני נפגעתי קלות, אך בקלות זה היה יכול להסתיים אחרת, וצריך להסתכל על המציאות בעיניים. מיכל היא לא היחידה. בית הספר הערבי בלובן א שרקיה מנפק עשרות אירועי פח"ע, ובכל יהודה ושומרון מאז מבצע שומר החומות באייר התשפ"א (05/2021) הגרף של נתוני הטרור העממי נמצא בעליה מתמדת. 

האבנים, בקבוקי התבערה והצמיגים הבוערים הפכו לאורחים תדירים בצירי הנסיעה ביו"ש, בעיקר בשעות החשיכה. אולי זה הדור החדש שלא הכיר את מחיר הטרור בזמן מבצע חומת מגן, אולי זו היעדר הכרעה של מדינת ישראל לגבי מעמדם של יהודה ושומרון, ואולי בכלל השלכה של משבר הקורונה והמשבר הכלכלי הכבד ברשות שמתפרץ דווקא באמצעות אבנים. כך או כך, התופעה מחמירה מדי חודש, ונראה שהיא לא הולכת לשום מקום.

הלל , יובל ותומר ליברמן - היו ברכב בזמן פיגוע האבנים בציר גלעד

יצאנו למסע בעקבות יידוי האבנים. להבין מה המערכת עושה כדי לעצור את הטרור, מה היא לא עושה וכיצד על אדם שנקלע למארב אבנים – להגיב. שוחחנו עם גורמים בצה"ל ובמשטרה שמכירים מקרוב את הטיפול בנושא, וניסינו לצייר את התמונה המלאה של המאבק בטרור העממי.
1208 – המוקד שמחבר בין כלל גורמי הביטחון באזור.
אם נקלעתם חלילה לאירוע שבו ערבים מיידים עליכם אבנים, או כל אירוע ביטחוני אחר ביהודה ושומרון – הטלפון הראשון מומלץ למוקד הביטחון האזורי.
באמצעות חיוג למספר 1208 מקבל המוקד האזורי הקרוב את השיחה עם מספר הטלפון שלכם. במוקד יודעים לדווח מיידית לגורמי הצבא בשטח, למשטרה, לרבש"צים ובמידת הצורך גם למד"א.
מיד אחרי הטלפון עם הדיווח למוקד, מוקפץ כוח צבאי הכולל גשש לנקודה במטרה ללכוד את זורקי האבנים ולספק ביטחון לעוברים ושבים. בנוסף המשטרה גם היא מדווחת וניידת משטרה מגיעה למקום.
 כאן המקום לספוילר: על פי רוב, המחבלים לא מחכים בסבלנות להגעת הכוח הצבאי ומיד כשהם רואים את הכח מתקרב, או אחרי שהם רואים שהצליחו לפגוע – הם בורחים במהירות. ועדיין, למהירות בה מגיע הכח הצבאי יש משמעות גדולה. המחבלים תמיד מנסים לברוח, אבל לפעמים הם נתפסים. במילים אחרות: הדיווח המיידי והמפורט יכול בהחלט להציל את חייהם של הנוסעים הבאים בכביש. במקביל: המודיעין הצבאי מנסה, יחד עם הגששים, לאתר את המחבלים ולהפעיל את הכח שנשלח בהתאם. לא מעט מחבלים נתפסו בצורה הזו.
כאן נכנסת לזירה המשטרה. צה"ל איננו גוף חקירות, ובשונה מהשוטרים, חיילים מאומנים להילחם וללכוד את האויב, בזמן שדווקא במשטרה השוטרים מכירים יותר את תחום הפללה ואיסוף הראיות הדרושות לכתבי אישום. השוטרים שאמורים להגיע לכל זירה בה נזרקו אבנים, אוספים את האבנים ומנסים לאתר כל ממצא פורנזי שיתכן והשאירו המיידים בשטח. בנוסף, מצלמת רכב ועדות מפורטת ככל האפשר של הנהג שזיהה את המיידים יעזרו מאוד כדי לאתר בהמשך ולהפליל את המיידים.

במספר רב של פעמים, ערבים שנתפסו בסיטואציות אחרות ועל מקרים אחרים, הודו בחקירה גם ביידוי אבנים באירועים נוספים בעבר. למשל: לפני קרוב לשנתיים נעצר פלסטיני בחשד למעורבות באירוע טרור, במהלך החקירה הוא קשר את עצמו גם למעורבות באירוע שנתיים קודם לכן בכביש 450 (ליד נוה צוף) זאת לאחר תלונה של תושב האזור שהצליח לזהותו, במקרה הזה, הוגש נגדו כתב אישום נוסף על זריקת האבנים..

כיום אפשר להגיש תלונה מקוונת ללא מאמץ כלל. זאת פעולה קטנה עבורכם אבל משמעותית מאוד כדי שהאירוע ייספר במערכות, יתוחקר, ובמידה ויעצרו חשודים יהיה אפשר להפליל אותם. 

הכוחות לא מספיקים

על פי ההערכות הנמוכות ביותר, חיים ביהודה ושומרון כיום כ2.5 מיליון ערבים וכחצי מיליון יהודים. היהודים והערבים נוסעים יחד לאורך אלפי קילומטרים של כביש, כשבכל רגע נתון יכולים מחבלים ליידות אבנים.

במשטרת מחוז ש"י משרתים סך הכל כ1,300 שוטרים, ובאוגדת איו"ש כולה כ-6,500 לוחמים. 

מה שאומר שלאוגדת איו"ש ולמחוז ש"י אין כמובן את האפשרות להיות בכל מקום כל הזמן, ולכן הצבת הכוחות משתנה לפי האיומים המשתנים. המחבלים שלומדים במהירות היכן מוצבים כוחות הביטחון, מבינים כי עדיף לחפש תחביב אחר מלנסות לזרוק אבנים למול עיניו של חייל או שוטר – אירוע שקרוב לוודאי יגמר במעצר או ירי.

מידי יום, בשעות בהן העומס בכבישים גדול – מתוגברים הכוחות בצורה משמעותית בנקודות בהן באופן קבוע מחבלים מיידים אבנים. זה בהחלט עוזר, אבל כמובן לא מספיק.

העובדה כי אי אפשר לכסות את השטח כולו, כמו הקושי הגדול להשיג ראיות נגד מיידי האבנים, מובילים למעשה לכתבי אישום מועטים מאוד.

ביחידת הפח"ע המחוזית במשטרה שעובדת בשיתוף פעולה מלא עם השב"כ ונועדה לטפל בטרור העממי עם משאבים מוגברים, משרתים רק 30 שוטרים. המשמעות היא שהיחידה חוקרת רק אירועים בהם נפצעו אנשים, או חוליות שפועלות בתדירות גבוהה ובמקומות קבועים. את שאר תיקי האבנים חוקרות התחנות המרחביות עם אמצעי חקירה דלים יותר. לצידן, המודיעין הצבאי מנסה להתחקות אחרי המחבלים באמצעים שלו.

על פי נתוני ארגון חננו, בכ50% מהתיקים שהגיעו לארגון ובהם נפצעו תושבים יהודים – המיידים נתפסו. 

אך מתוך התיקים שהגיעו אליהם בהם לא נפצעו תושבים, לא דווח על מקרה ולו אחד שבו נתפסו המיידים. במהלך העבודה על הכתבה, כלל הגורמים שדיברנו איתם הסכימו כי המשאבים שמופנים לחקירת מקרים בהם נפצעו תושבים גבוהים בצורה משמעותית מהמשאבים שמופנים לחקירת זריקות אבנים רגילות.

כמו כל סכר, גם בסכר אותו בונים המשטרה והצבא כדי לעצור את הטרור העממי ישנם סדקים רבים. כשהפיגועים מתגברים – הסדקים מתרחבים, ויהודים נוספים נפגעים. 

שם המשחק – הרתעה
כשאי אפשר להיות בכל מקום בכל רגע – הרתעה אפקטיבית היא זו שיכולה להוריד את מספר פיגועי האבנים. ישנם כלים רבים בארסנל הצבאי והמשפטי שמייצרים הרתעה, אבל לא בכולם משתמשים.
גם כשצה"ל מצליח לעצור מחבל מיידה אבנים (מחבל), הדרך לכתב אישום ולהפללה עוד ארוכה. הקושי לאסוף ראיות בזירה עצמה, הטענות של מחבלים שההודאה בחקירות הייתה תחת הפעלת לחץ כשמנגד אין פרטים מוכמנים מספקים כדי להצליב את ההודאות, מנמיכים את האפשרות להגיש כתבי אישום.
אפילו כשכתבי האישום כבר מוגשים ומגובים בראיות, העונשים במקרים בהם אין פצועים מזריקת האבנים מסתכמים בחודשים בודדים בכלא. קרי, השתלמות מהירה ממחבלים ותיקים בבתי הכלא וחזרה לגזרה.
כלי נוסף בארסנל הצה"לי הוא מארבי הירי. מיידה אבנים שיודע כי ההרפתקה עלולה לעלות לו בחייו או בפציעה קשה יחשוב פעמיים. לפני מספר שבועות פרסם העיתונאי רועי שרון כי הוראות הפתיחה באש לעבר מיידי אבנים שונו, וכי יש אישור לבצע ירי חי לעבר מידה אבנים מסכן חיים. בפועל, זה כמעט ולא קורה.
גם לטיפול בכפרים מהם יוצאים המחבלים יש משמעות. כיום, כשצה"ל מזהה כפר שממנו יוצאים מחבלים בתדירות גבוהה – התושבים כולם יסבלו מכתר וחסימה של רוב הכניסות והיציאות לכפר. ההיגיון מאחורי הפעולה הזו הוא שהכפר כולו סובל – התושבים ילחצו על המחבלים להפסיק.
ארגון חננו – כל האמצעים צריכים להיות מופעלים נגד כלל זריקות האבנים
בשיחה שקיימנו עם עורך הדין חיים בלייכר הוא מספר על מאמצים של שנים מצד הארגון לבוא בחשבון מול מיידי האבנים ולסייע לנפגעי הטרור העממי.
עד לפני כשנתיים הוא מספר הייתה הוראת שעה שקבעה עונש מינימום בחוק עבור מיידי אבנים של 4 שנות מאסר. בפועל בתי המשפט והתביעה הצבאית לא הטילו את העונש גם במקרים בהם נפצעו יהודים. העונשים כמעט בכל המקרים היו פחותים בהרבה מעונש המינימום שנקבע בהוראת השעה.
לפני כשנתיים הוראת השעה הזו הגיעה לסיומה ובמערכת הביטחון לא טרחו לחדש אותה.
יש הרבה מאוד פגועי נפש וטראומות מיידויי האבנים גם ללא נפגעים בגוף אומר בלייכר. מהניסיון שלנו, באירועים שבהם יש פצועים או חוליות חריגות מפעילים את הרבה יותר אמצעים ובלפחות חצי מהמקרים לוכדים את מיידי האבנים. מדוע שלא יפעילו אמצעים אלו גם במקרים שאין נפגעים בגוף. הפעלה של אמצעים אלו תמנע מראש פצועים ונרצחים ותעצור את התופעה שגורמת לנזק רב של נפגעי טראומה כתוצאה מאירועים חוזרים ונשנים אלו.
בלייכר משוכנע שהפעלת חקירה מאומצת עם כלל האמצעים בכלל זריקות האבנים יביא לירידה דרסטית באירועים, ויחד עם חיזוק הענישה ההרתעה תחזור לשטח.
מה בסוף?
נדמה כי באוגדת איו״ש ובמחוז ש״י עושים המון. החיילים והשוטרים, המפקדים וקציני המטה השונים עסוקים מאוד במניעת הטרור העממי ונלחמים בו כמעט בכל הכלים העומדים לרשותם. הם מצליחים בעיקר בשעות העומס להגן על הצירים המרכזיים, לבלום ולהרתיע מיידי אבנים רבים. אך הסכר הקיים איננו מספיק.
הכלים שנותן להם הדרג המדיני הם מעטים. אין הוראה לשב״כ והקצאה מספקת של האמצעים הדרושים לשב״כ וליחידת הפח״ע המשטרתית כדי לטפל במיידי האבנים כולם ולהביאם לדין. ואפילו כשמצליחים להגיע לכתבי אישום הענישה בחוק איננה מספקת ומרתיעה.
מישראל גנץ ראש המועצה האזורית מטה בנימין נמסר:
"לשרי הממשלה שמצטרפים לקמפיין השיקרי והארסי של השמאל הקיצוני נגד המתיישבים יש חלק גדול בארועי הטרור המתרבים. הערבים קוראים היטב את המפה ומקבלים רוח גבית מאמירות ויוזמות הזויות שמבקשות להאשים את הקורבן. ההתנהלות הזו עולה לנו מדי יום בסיכון חיי אדם. כשהצגתי לחברי הקונגרס בחודש שעבר את נתוני הטרור הם לא הבינו איך שרים שלנו משתפים פעולה עם קמפיין שיקרי כזה שמתיר את דם האזרחים.
האחריות בידי הממשלה וכיום היא רחוקה מלבצע את תפקידה לשמירה על בטחון התושבים".
מיוסי דגן ראש המועצה האזורית שומרון נמסר:
"טרור האבנים, הולך ומתגבר והתחושה היא שהנושא הזה מופקר לחלוטין. בעוד תושבים כאן מתמודדים עם טרור מתמשך, מצליח השר לבטחון פנים עומר בר לב למצוא זמן לדבר עם תת מזכירת המדינה האמריקאית על "אלימות המתנחלים". זו חרפה. על הממשלה להעביר את בר לב מתפקידו ולפעול מיידית לעצירת טרור האבנים, בהחמרת ענישה ובהוראה ברורה למערכת הבטחון להחזיר את ההרתעה.
באשר לאירוע בלובן נמסר ממשטרת מחוז ש"י – בסוף שנת 2021 הסתמנה עליה משמעותית באירועי ידויי אבנים לעבר כביש 60 מכיוון כפר לובן א שרקיה, כוחות משטרה בשת"פ

מה עושים אם נקלעתם לפיגוע אבנים?
1. מחייגים 1208 ומוסרים דיווח מפורט
2. אין לגעת באבן ו/או בחפץ שנזרק.
3. יש לדווח באופן מיידי למשטרה ולצבא.
4. יש להגיש תלונה מסודרת בתחנה ו/או באמצעות תלונה מקוונת.
5. במידה וקיים תיעוד או כל ראיה אחרת, יש להעבירם ללא דיחוי לתחנת המשטרה.

עוד במדור זה

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

זאת אומרת על פי ההלכה?
״תראה, על פי ההלכה זה גם לא לגנוב ולא לשקר וגם את זה אנחנו בודקים ככל יכולתנו. אבל כן, יש גופים רבניים שממיינים את שני הפרמטרים הללו, ולפיהם ממיינים את החברות האלה לכשרות וללא כשרות״.
״כמו שאמרנו, 20 מיליארד שקלים מושקעים כיום בהשקעות כשרות. אם כלל הציבור הדתי בישראל היה משקיע בהשקעות כשרות בלבד, אז פחות או יותר 400 מיליארד היו מושקעים בהשקעות כשרות. חברה גדולה שלא חותמת על היתר עסקה מפסידה היום משקיעים של 20 מיליארד שקלים, זה לא נורא עבורה. אבל אם היא הייתה מפסידה 400 מיליארד שקלים משקיעים, היא הייתה חותמת על היתר עסקה״.
צדוק לא אומר שבגלל דבר כזה חברה שפועלת בשבת הייתה מפסיקה לפעול בשבת, אבל חברה שמתלבטת אם לפעול בשבת או לא, ובימים אלה פועלת בשבת – 400 מיליארד שקלים היו משכנעים אותה להפסיק את הפעילות בשבת.
״אז אתה שואל אותי האם יש כלכלה יהודית? 

 ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳,

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

ארז, כשמנהלי השקעות מדברים על ערכים והוגנות, זו לא כניעה לפופוליזם? כשאנשים משקיעים כסף, מעניין אותם מקסימום רווח.
״יש מאות מחקרים בעולם, שמראים שחברות שמתנהלות בהוגנות, מרוויחות יותר לאורך זמן. המחקרים מראים שמי שבודק את החברות מבחינה עסקית וכלכלית, אבל בוחן גם את ההוגנות של החברה, לרוב ירוויח יותר והסיכון שייקח יהיה נמוך יותר. זה לא פופוליזם אלא מחקרים מוכחים".
אם מחקרים מוכחים מראים שהתנהלות הוגנת תורמת לרווחיות ומקטינה סיכון, למה לא כולם משקיעים כך?

״כי לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ודעות קדומות. פעם חשבו שמי שגונב ומרמה יותר, מרוויח יותר. היום, בעקבות האקדמיה וגם לאור הסטטיסטיקות, מנהלי ההשקעות המובילים בעולם יודעים שהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות, היא השקעה עם פוטנציאל רווח גבוה יותר וסיכון נמוך יותר. ההשקעות שלהם מנוהלות על פי העקרונות האלה. השינוי אגב, מחלחל גם אלינו. בתי השקעות לא מעטים בארץ התחילו לדבר את השפה הזאת, חלק החלו לפני זמן מה וחלק גם מיישמים באופן חלקי כזה או אחר, אבל המגמה כאן ונמשכת".

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

*טבלה 1
רשתות השיווק מרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי. החקלאי עובד קשה מדי יום ובכל מזג אוויר כדי לגדל את הפירות והירקות שכולנו אוכלים – ומקבל על כך שקלים בודדים בלבד.
אגב, אולי לא ידעתם, אבל מחלקת הפירות והירקות היא ה"הקופה המצלצלת" של רשתות השיווק בישראל, ולרוב היא רווחית עבורם יותר מכל מחלקה אחרת.

 על פי דו"חות "שופרסל", הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמדו בשנת 2020 על כ-2.2 מיליארד ש"ח. "רמי לוי שיווק השקמה" הכניסה, על פי הדו"חות הכספיים שלה, כ-924 מיליון ש"ח ממכירת פירות וירקות – שמהווים כ-15.62% מכלל הפדיון של הרשת בתחום הקמעונאות. ברשת "ויקטורי" הנתונים די דומים; בשנת 2020 סך הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמד על כ-392 מיליון ש"ח, שהם כ-16.5% מכלל הכנסות הרשת. אלה רק הרשתות המחויבות בדיווח כי הן ציבוריות. הנתונים ברורים: רשתות המזון מרוויחות הון עתק על גבם של החקלאים, ועל חשבון כיסם של הצרכנים.

*טבלה 2

בניגוד למה שטוען מלכא, המסקנה ברורה: הרפורמה במתכונת הנוכחית שלה מהווה פגיעה אנושה בחקלאות הישראלית ובחקלאים המקומיים וכפי שהוכח בעבר, למשל כאשר ייבאו לארץ תפוחים ואגסים, המחיר לצרכן לא ירד! ברפורמה הקיימת – החקלאים ייפגעו, הצרכנים לא ירוויחו, מדינת ישראל תתקשה לשמור על הביטחון התזונתי שלה ותהיה תלויה במדינות זרות ומי שיתעשר, כמו תמיד, יהיו רשתות השיווק והיבואנים. ומשהו נוסף, ממנו מלכא מתעלם: פגיעה בחקלאות משמעותה בביטחון המדינה. מאז קום המדינה, החקלאות בישראל מתקיימת בעיקר באזורי הפריפריה, בקצוות המדינה, מחזיקה אזורים אלה בחיים מבחינה כלכלית תוך הפרחת אזורים שוממים ושמירה פיזית על הגבולות.אם יורחב הייבוא, החקלאים יתייאשו – ואז מי ישהה באותם אזורים? בעלי רשתות השיווק והמרכולים? וזה כשעדין לא דיברנו על הערכים שלנו כמדינה, כאשר ציונות וחקלאות הם בהחלט שניים מהם – ושניהם ייפגעו אם הרפורמה תישאר במתווה הנוכחי.׳ לסיום, חשוב לי להדגיש: החקלאים אינם מתנגדים לרפורמה, אלא מבקשים רפורמה הוגנת. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.