גליון 511

אורי שכטר

אין אנשים שקופים

אורי שכטר

אורי שכטר

מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי

פתאום שמתי לב שיש בידו גוש פלסטלינה. שאלתי אותו מדוע הוא מחזיק בזה, והוא סיפר שהוא מפסל, בעיקר פסלים של דמויות מהתנ״ך, אבל לא רק. בידיעותיי הדלות באומנות שאלתי: ״כמה דקות נדרשות לך להכנת פסל?״.
הוא ענה לי בשיא הרצינות: ״שתיים עשרה שעות שמירה, חמישה חודשים״.

פתאום שמתי לב שיש בידו גוש פלסטלינה. שאלתי אותו מדוע הוא מחזיק בזה, והוא סיפר שהוא מפסל, בעיקר פסלים של דמויות מהתנ״ך, אבל לא רק. בידיעותיי הדלות באומנות שאלתי: ״כמה דקות נדרשות לך להכנת פסל?״.
הוא ענה לי בשיא הרצינות: ״שתיים עשרה שעות שמירה, חמישה חודשים״.

01
אני מדבר ומרצה לא מעט על כך שאין אנשים שקופים בעולם, וגם אני לעיתים מפספס בנושא זה.
אשתף אתכם בתיקון שעשיתי לפני כמה שנים, תיקון של תקלה שנמשכה כמעט שמונה שנים.
אצלנו, בשער הכניסה לראש צורים, היה שומר ששמר בשער של ראש צורים במשך שמונה שנים. האמת, הכרתי אותו למעלה מ – 25 שנה כשומר בבתי ספר ובישובים שונים בגוש עציון.
כל בוקר כשהייתי יוצא לעבודה הייתי עובר לידו ומנפנף לו בידי לשלום, ואומר ״בוקר טוב״. וכשהייתי חוזר מהעבודה הייתי מניף את היד ואומר לו ״ערב טוב״. כך זה נמשך כשמונה שנים.
באחד הימים כשחזרתי מהעבודה, אמרתי לעצמי, ״כל הזמן אתה מדבר על לא לפספס את האנשים השקופים, אז אולי תיישם בעצמך את הדבר הזה״.
הגעתי לשער ראש צורים במקום להניף את היד ולהגיד ״ערב טוב״ , עצרתי את הרכב בחניה שליד השער ונכנסתי לעמדת השמירה.
השומר סיפר לי שהוא נולד מחדש לפני 33 שנה כשעלה לארץ ישראל. הוא סיפר שהוא גר היום בקרית ארבע. הוא הזכיר לי שהוא קיבל צל״ש כמאבטח בבית ספר באפרת, מכיוון שהצליח לעצור שריפה שכמעט שרפה את בית הספר.
פתאום שמתי לב שיש בידו גוש פלסטלינה. שאלתי אותו מדוע הוא מחזיק בזה, והוא סיפר שהוא מפסל, בעיקר פסלים של דמויות מהתנ״ך, אבל לא רק. בידיעותיי הדלות באומנות שאלתי: ״כמה דקות נדרשות לך להכנת פסל?״.
הוא ענה לי בשיא הרצינות: ״שתיים עשרה שעות שמירה, חמישה חודשים״. שאלתי: ״מה אתה עושה עם הפסלים האלו?״. הוא סיפר שהוא מעביר אותם בהמשך מפלסטלינה לברונזה, והראה לי תמונות מדהימות של הפסלים במחשב שלו.
הסתכלתי על התמונות ולמרות שאני לא מבין גדול באומנות, מיד היה אפשר לראות שמדובר באומן בינלאומי.
ראיתי שליד הכיסא שלו מונח תיק עם כלי נגינה בתוכו.
שאלתי אותו: ״מה יש בתיק הזה?״, והוא ענה: ״בשבוע הבא ביום שלישי, אהיה בן 60 והחלטתי לקנות לעצמי, לכבוד יום ההולדת, כינור. אתחיל ללמוד לנגן עליו בגיל 60 ובגיל 90 אני אנגן ברמה של הפילהרמונית״.
החלפנו ביננו עוד כמה משפטים עד שנפרדתי ממנו והמשכתי לביתי.
02
כשהגעתי הביתה אשתי, כנה, שאלה אותי: ״איפה התעכבת כל כך הרבה זמן?״. סיפרתי לה את הסיפור על השומר שפגשתי בשער. אשתי אמרה לי: ״תגיד לי, אתה לא חושב? אולי נעשה לו יום הולדת?״.
התקשרנו לשומר בשער והוא שמח כל כך על הרעיון.
מכיוון שאשתי היא גם גרפיקאית במקצועה, היא הכינה הזמנה מעוצבת ליום ההולדת, ושלחנו אותה לחברינו ושכנינו. השומר ואשתו הגיעו לביתנו ביום שלישי בערב, והכנו יחד תערוכה של כ-80 מיצירותיו. בסופו של דבר הגיעו ליום ההולדת כ-150 נשים, גברים, ילדים ומבוגרים. הוא הרצה על עצמו ועל סיפור חייו, הוא הרצה על היצירות שלו. הוא בכה מהתרגשות והאנשים שמולו גם בכו איתו.
03
הרגשתי אחרי הערב הזה שזכיתי לתיקון של פספוס שנמשך שמונה שנים.
חשוב שנזכור שאין אנשים שקופים בעולם. השומר בכניסה לקניון הוא לא עמדת שמירה, הוא סבא של מישהו, הוא אבא של מישהו. במקום לכעוס על זה שהוא בודק אותנו או סתם לא להתייחס, פשוט להגיד ״בוקר טוב, תודה רבה שאתה בודק אותנו״. ואם פוגשים אותו ביום שישי, אפשר לומר גם ״שבת שלום״.
כשניהלתי את התחנה המרכזית בירושלים, החלטתי מתישהו, שבמקום לעשות הרמות כוסית חגיגיות לפני החגים בשיתוף כל ״החשובים״ למיניהם – מנכ״לי חברות, ראש העיר ומכובדים נוספים – לערוך אותם עם החשובים באמת: עובדי האחזקה, השמירה והניקיון. כמה פשטות ושמחה הייתה בהרמות הכוסית האלה.
לסיום אני זוכר שפעם אחת הגעתי להרצות בבית ספר תיכון. לאחר שעברתי את השער ונכנסתי מהחצר לתוך בניין בית הספר רצו מולי כ-100 תלמידים, חיוך גדול על פניהם, ובלונים צבעוניים בידיהם. חשבתי לעצמי ״איזה מרגש, ככה מקבלים פה מרצה אורח״.
אבל כשהם חלפו על פני הבנתי שהחגיגה כנראה לא לכבודי. הלכתי אחריהם לראות לכבוד מי ומה החגיגה. ואז ראיתי שהם מקיפים את הבוטקה של השומר בכניסה לבית הספר, תולים עליו את הבלונים, שרים לו ״היום יום הולדת״ ונותנים לו בשמחה ובאהבה גדולה עוגה ומתנה מכל שכבת י״ב של בית הספר.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה