בקול רב

איפה היו
הרבנים בשואה?

הרבה מדברים על שאלת ׳איפה היה אלוקים בשואה?׳. מעט מדברים על השאלה ׳איפה היה האדם בשואה׳. כלומר, כיצד קרה שבליבה של היבשת הנאורה והמתקדמת, התרחש הפשע המחריד בהיסטוריה? איך ייתכן שעמים ומדינות שיתפו פעולה או לפחות עמדו מנגד ועצמו עיניים, כשאזרחיהן היהודים הובלו אל מותם?
מכל מקום, ראוי גם לתת את הדעת אל נושא שלישי והוא: איפה היו הרבנים בשואה? מה היה מקומם של המנהיגים הרוחניים בעת שצאן מרעיתם התהלך בגיא צלמוות?
הינה שלושה סיפורים מרעידים שיתנו לנו חלון הצצה אל התמודדות הרבנים ברגעים שבהם נדמה היה שאלוקים הסתיר פניו מאיתנו.
לא לנטוש את החזית
הראשון הוא האדמו״ר מפיאסצנה. הרב קלונימוס קלמיש שפירא, שלבד היותו תלמיד חכם ואיש רוח, היה גם מחנך בחסד עליון וכתב את ספר המופת ׳חובת התלמידים׳. הוא שילם באופן אישי את המחיר הגבוה ביותר בעת המלחמה, כשבעת הפגזות הגרמנים על וורשה המכותרת נהרגו בנו, כלתו וגיסתו, וזמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני מתה גם אימו. הרבי סירב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו ואמר ״אין בדעתי לנטוש את החזית ולא אוכל להיפרד מיהדות פולין״. בהיותו בגטו עשה מאמצים עליונים לשמור על מסגרת החיים היהודיים – לדאוג לאפיית מצות, לקיום ברית מילה, לאפשר לנשים גישה למקווה טהרה, ומעל הכול – לחזק את הרוח ולנסוך בחסידיו אמונה ותקווה. דרשותיו לחסידיו מאותם הימים שרדו באורח פלא את המלחמה וקובצו לספר ׳אש קודש׳. זהו מסמך מעורר השראה המשקף את התמודדות הרבי עם הייסורים הקשים שעובר עם ישראל.
אחד הדברים המרתקים שניתן למצוא שם הוא השינוי שחל בגישתו לאור מה שקרה. בדרשתו לשבת חנוכה תש״ב אמר: ״ובאמת מה מקום לקושיות חס ושלום ולשאלות… כי אלו האנשים שאומרים שייסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם, בחורבן בית המקדש ובביתר וכו׳ היו כמו אלו״. כלומר, עמנו כבר עבר צרות כמו אלו ולמרות הכול שרד וניצח.
אך בהמשך הוסיף הגהה ובתאריך י״ח בכסלו תש״ג כתב כך: ״הגה: רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש״ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש״ב, לפי ידיעתי בדברי חז״ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה׳ ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין״.
הרבי שרד חלק מן הגירושים לטרבלינקה בזכות עבודתו בבית החרושת של שולץ והיותו ׳עובד חיוני׳, אך לבסוף נלקח גם הוא למחנה הריכוז טרווינקי ליד לובלין ושם נרצח. ר׳ שלמה קרליבך היה מרבה לצטט את אמירתו: ״הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו״.
שו״ת השואה
לא מעט שאלות כבדות משקל הופנו אל רבנים בתקופת השואה. אלא שבניגוד לזמנים רגילים שבהם הייתה לרב אפשרות לפתוח ספרים ולעיין בסוגיה, להתייעץ עם עמיתיו ולגבש עמדה, בעת השואה היה עליו להכריע לפעמים בתוך רגע בשאלות של חיים ומוות. רוב השו״תים הללו לא נכתב בצורה מסודרת ולא שרד את המלחמה, אבל המעט שנותר בידינו חושף את גדולת ישראל ואת תעצומות רוחם של הרבנים בעת הקשה הזו. מה יפסוק הרב בשאלה נוראה כמו:
׆ יש לי אפשרות לפרוץ דרך ולהימלט ממחנה העבודה ולהציל בזה את חיי. אך אני יודע שהמחיר שיגבו הגרמנים מן הנותרים והעונש שיקבלו על בריחתי עלול להיות גבוה. נותרתי שריד אחרון ממשפחתי. האם מותר לי להציל לפחות את נפשי?
׆ הנאצים קבעו שיש לפתוח את החנויות בגטו בכל ימות השבוע כולל שבת. מי שלא יעשה זאת, ייאסר עליו לפתוח גם בימות החול. האם עליי לסגור את חנותי לגמרי ולהביא את משפחתי לחרפת רעב?
׆ האם לברך כאשר נאלצים לאכול נבילות וטריפות כדי לשרוד?
׆ האם מותר לסדר קידושין ולהתחתן בגטו או שמוטב להימנע מכך כדי שלא ייווצרו עגונות שבעליהן נעלמו וגורלם אינו ידוע?
׆ האם ניתן להשתמש בתעודת התנצרות כדי שיחשבו שאינך יהודי ובכך תציל את חייך?
מה רוצה ילד בן 12?
הרב שמעון אפרתי מגליציה דן בשו״ת שלו (מגיא ההריגה סי׳ א׳) בשאלתו של אדם שחנק בשגגה תינוקת כדי שקול בכיה לא יסגיר את מקום מחבואם לגרמנים, ועתה ליבו מייסר אותו על מה שעשה. בתשובתו מגיע הרב למסקנה שחל על אותה תינוקת דין ׳רודף׳, כיוון שסיכנה את האחרים על אף שהדבר נעשה שלא ברצונה, ואין לאיש לייסר את עצמו על מעשהו.
אל הרב אפרים אשרי מגטו קובנא פנה ילד בן 12 ושאל האם הוא רשאי להניח תפילין. אומנם לא מקובל לעשות זאת לפני גיל שלוש עשרה אבל הילד חושש שהוא לא יזכה להגיע אל הבר מצווה שלו כי בכל יום נלקחים ילדים להשמדה (שו״ת ממעמקים סי׳ י׳). אדם אחר שאל אותו לגבי הברכה ״שלא עשאני עבד״ הנאמרת בכל יום בברכות השחר. כיצד ניתן להמשיך ולאומרה בעוד אנחנו מרגישים את עצמנו עבדים נרצעים וחיינו תלויים לנו מנגד. זו הייתה תשובת הרב: ״עיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש… ואדרבה, דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זאת למען יכירו אויבינו ומנדינו, שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא.״
את כ״ז בניסן מכנים ׳יום הזיכרון לשואה ולגבורה׳. חשוב לזכור שלא מדובר רק על גבורת הגוף ועל היכולת לאחוז בנשק כנגד הגרמנים, דבר שכמעט לא היה אפשרי לרוב היהודים. לא פחות מזה התגלתה בשואה גבורת הרוח והאמונה והדבקות בחיים ובתורה גם בתוך עמקי השאול, שם התגלה עם ישראל ורבניו בכל גדולתם. ■

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■