באחד הטיולים לירושלים ביקרה בכותל והתקשתה להיפרד מהמקום. "היום אני יודעת שהתפללתי שם", היא אומרת, "אז רק הרגשתי שמשהו נפתח בליבי בלי לדעת מה זה. כשחזרתי למולדובה כבר הייתה לי ידיעה פנימית עמוקה שזרעתי משהו שעוד יפרח". שנתיים אחר כך שוב הגיעה לישראל, הפעם בידיעה שהיא נשארת כאן ומתגיירת.
איריס מתגוררת היום בעיר חריש עם בעלה ובתם התינוקת, וכשמביטים בה אי אפשר לשער כלל שעד לפני שנים מספר עוד חייתה חיים נוצריים במולדובה: "אימא שלי נוצרייה ואבי יהודי. הם התחתנו במולדובה ועלו לארץ בעלייה הגדולה של שנות ה-90. כשנה אחרי שנולדתי הם נפרדו, ואני חזרתי עם אימי לשם. כל אותן שנים לא פגשתי את אבי, ומעט הקשר הטלפוני שהיה נותק כליל כשהייתי בת 10".
חייה במולדובה עברו עליה בבית סבתהּ הנוצרייה, שיש לה קשר חזק וחם איתה עד היום, ואימהּ נישאה מחדש ועברה להתגורר עם בן זוגה. איריס משתפת שאף על פי שבבית חגגו חגים נוצריים היא מעולם לא חשה מחוברת אליהם ומצאה עצמה כמו מתבוננת עליהם מהצד: "באופן כללי בבית לא היה יותר מדי עיסוק בדת. אני חושבת שזה משהו שבארץ קשה להבין, כי כאן יש תפיסה דתית. גם להיות חילוני יהודי זו עדיין תפיסה שאומרת 'אני לא מאמין'. שם חילוני זה פשוט תהיה מה שאתה רוצה. כל אחד מאמין במה שמאמין, ופשוט לא מדברים על זה. ככה גדלתי".
בהתאם לרוח המקום, מספרת איריס, השקיעה סבתהּ רבות בחינוך האינטלקטואלי שלה, וכשהייתה איריס בת 5 כבר החלה את לימודיה בבית הספר הממשלתי. כשסיימה את שנת הלימודים הראשונה הרגישה הסבתא שאופי הלימוד בבית הספר אינו תואם את ציפיותיה, ומסובב הסיבות הביא אותה לרשום את נכדתה דווקא לבית ספר יהודי בקישינב.
"עד היום אינני יודעת איך אימי הסכימה לזה", היא צוחקת. "היא קיבלה רושם מאוד לא טוב מהתקופה הקצרה שבה גרה בישראל, וכל מה שקשור לנושא עורר בה התנגדות רבה. בפועל למדתי שם מכיתה ב' עד כיתה ח', והחוויות מהמקום בהחלט נחרתו לי בנפש. אני יכולה לומר היום שזו הייתה המסגרת החינוכית שבה קיבלתי את היחס הכי טוב אי-פעם".
באיזה שלב התעוררה בך הסקרנות להכיר את היהדות?
"אחרי כיתה ח' המשכתי במסלול רגיל של בית ספר ממשלתי, ומשם לאוניברסיטה.
למדתי תואר ראשון בכימיה וקיבלתי הצעה מפתה ללימודי תואר שני עם עבודה מכובדת ב'אקדמיה למדע' במולדובה. באותה תקופה לא העמקתי בכלל במקורות היהודיים שלי כמו שלא העמקתי במקורות הנוצריים שלי. יותר מזה, בשלב הזה כבר לא היה לי קשר עם אבי בגלל סכסוך כספי שפרץ בין הוריי, ולא דיברנו כלל.
"שם, באקדמיה למדע, דווקא מתוך הלימוד השכלתני התחלתי לשאול שאלות על מהות החיים בעולם הזה. אני זוכרת כרגע מכונן את אחד השיעורים שפשוט הסתכלתי מסביב והבנתי שהמדע לא מסביר את הכול, שיש משהו מעבר לו. קשה לי להסביר במילים, אבל בנקודה הזו פשוט ידעתי שמכאן אני את התשובות שלי צריכה למצוא במקום אחר".
איריס חידשה את הקשר עם אביה, ולדבריה חשה מייד כי שנות הנתק ביניהם כאילו לא היו מעולם: "למרות שהוא לא גידל אותי ולמרות שלא היה חלק מחיי כל השנים הרגשתי שהדיבור שלי עם אבא הוא הרבה יותר עמוק, יותר משמעותי, ממש חיבור רוחני".
ביקור בישראל בעקבות הקשר המחודש היה מבחינתה דבר מתבקש, וכשהייתה בת 20 מצאה עצמה נוחתת בישראל היישר לבית אביה, שהספיק בשנים אלו לחזור בתשובה, להינשא לגרת צדק ולהקים בית יהודי בזרם הדתי-לאומי. המפגש המרגש עורר בה משהו שהיא מגדירה "שלום בנפש", ומראה החיים בבית משפחה דתית ששומרת שבת ומקפידה על צניעות עוררו בה, לדבריה, רצון לשינוי בחיים שהיו לה עד אז.
באחד הטיולים לירושלים ביקרה בכותל והתקשתה להיפרד מהמקום. "היום אני יודעת שהתפללתי שם", היא אומרת, "אז רק הרגשתי שמשהו נפתח בליבי בלי לדעת מה זה. כשחזרתי למולדובה כבר הייתה לי ידיעה פנימית עמוקה שזרעתי משהו שעוד יפרח". שנתיים אחר כך שוב הגיעה לישראל, הפעם בידיעה שהיא נשארת כאן ומתגיירת.
איך הגיבה הסביבה הקרובה על הרצון שלך להתגייר?
"אימא שלי התנגדה, היה לה אנטי לישראל. אבא ואשתו וכל המשפחה קרנו כמובן מאושר, וסבתא הגיבה בהבנה, מאוד בהבנה. עד היום יש לי קשר טוב איתה וגם עם אימא".
כשהיא מסרבת למשרה מכובדת בתחום הכימיה בישראל בחרה איריס להשקיע את כל מרצה בהליך הגיור וסיימה אותו כעבור שנה. רגע הטבילה היה רגע מכונן בדרך, ובחוויה האישית שלה היה כמו לידה: "הרגשתי שאני יוצאת מהמים כמו תינוק ממי השפיר. יצאתי מאוד מרוגשת ובוכה. מייד אחרי הטבילה הלכתי לשבת בפארק, להיות לבד עם עצמי ולהרגיש את הבריאה מהמקום החדש שלי".
איך את חווה את היחס לגר בחברה שלנו?
"זה מורכב. בהרבה מקרים אני פוגשת הערכה גדולה. אומרים לי 'וואו, איך בחרת לכתחילה', או 'את שומרת יותר מאיתנו, שנולדנו יהודים'. מצד שני יש גם תגובות לא נעימות שטוענות שאני עושה את זה בשביל הבירוקרטיה והטבות מהמדינה. התגובה הכי פוגעת הייתה מבחור בשידוך שפסל אותי בגלל שאני גרת צדק. זה עצוב, כי כתוב שצריך לאהוב את הגר ולכבד אותו, ואז את פוגשת פער בין הלימוד למה שקורה בפועל. זה עשה לי רע.
"אני יודעת שעשיתי תהליך עמוק ורוחני, ומה שהצלחתי הצלחתי, ה' עדי, ואני לא צריכה אישורים מאחרים על הדרך שלי. הייתי בטוחה שעשיתי דבר טוב, ואני עדיין בטוחה בזה. ה' אוהב גרים ומצווה לאהוב אותם אפילו יותר, ומי שלא עושה את זה? זה לגמרי עניין שלו".
אחרי שעזבת את הכימיה בחרת בתחום האומנות. מה הביא אותך לשינוי הזה?
"תמיד הייתי מחוברת לאומנות: ציירתי, הכנתי תכשיטים, רקמות ועוד עבודות יד. הכול בגדר תחביב. אחרי הגיור חיפשתי כל דבר שיחבר אותי ליהדות וגיליתי את הקָלִיגְרַפְיָה, אומנות הכתיבה הקישוטית. הכתב הוא בסגנון כתיבה של סופרי סת"ם, של ספרי תורה. הכול נעשה בעט מיוחד שטבול בדיו. התחלתי ללמוד וראיתי שיש לי כישרון לזה. אני ממשיכה כל הזמן ללמוד ולהתמקצע בתחום, יודעת לכתוב בכמה צורות ומכינה יצירות של עולם תוכן יהודי, כמו מזמורי תהלים, שיר השירים, ברכת כלה וכל מה שיכול לשמח אישה שתקבל את זה במתנה. נוסף על כך אני מציירת, ובשבילי זה ביטוי של הנפש".
איריס רואה שליחות באומנות שלה ומרגישה שלא זו בלבד שהעשייה מחברת אותה ליהדות, היא מאפשרת לה גם להפיץ יהדות. את היצירות היא מוכרת בשלב זה בסטודיו שבביתה, ומשתפת שהיא עובדת על שיתופי פעולה שיאפשרו לה להתפתח ולהתרחב מבחינה מקצועית.
נטשת את הכימיה?
"הכימיה מבחינתי עשתה את השליחות שלה בחיים שלי וגרמה לי להרהורי תשובה. איך אטומים זזים, הבנה שיש ה', שיש יד מכוונת. הרגשתי שכל רגע שאני נכנסת יותר למדע מראה לי את עולם הרוח. יש נקודה שממנה ברור שיש מי שמכוון את הדברים".
מה החלום שלך?
"קודם כול מבחינה אישית אני חולמת להרחיב את המשפחה, להביא עוד נשמות יהודיות לעולם. מבחינה מקצועית אני שואפת להתפתח בתחומי האומנות שלי, להצליח להתפרנס מהם וגם להפיץ דרכם יהדות. לראות את היצירות שלי משמחות נשים ואנשים".
