01
שבת ירושלמית קיצית ומוארת פתחה את תשעת הימים. החמה יצאה מנרתיקה, וכמדי שנה, היא כנראה לא תתכסה עד לאחר צום החמישי.
אודים שעלו מן האספלט השחור, בדרך מן הכותל, העלו בי מחשבות נוגות על החום ששרר בזמן חורבן הבית. אפילו אם נוריד את השפעת החור באוזון, שאופיינית לדור שלנו בלבד, נצטרך עדיין להוסיף את להט האש המתהפכת, ששולחה על ידי הרומאים, אחזה בחומות המקדש, חרכה וליחכה את בית הבחירה עד היסוד ואף הבעירה את האור, ששרף את לבבות ישראל בדורות הגלות, עד ימינו אלה.
שבת בבוקר, משב רוח ירושלמי חרישי המתיק את החמסין וייבש את הלחות. רחבת הכותל קיבלה בחום את פני האורחים הרבים שהגיעו מכל קצוות הארץ והעולם לתנות תפילתם מול הבית החרב, בשבת של בין המייצרים.
ליד שריד חומת הר הבית, בגעגוע לימי המפגש של עם ישראל במקדש, פגשתי חברים רבים, כמו את אחיו המתוק של אורי שכטר, שהדרים בדרכו אל הכותל עם משפחתו מחיספין הרחוקה, ואת ידידי הוותיק – ר׳ דוד הדרי, שהנעים לנו את תפילת המוסף בניגוניו. את ידידיי מחיפה – משה גן-צבי ורעייתו, שעשו עלייה לירושלים, אספני הגדות ידועים והוריו של עו״ד טל גן צבי. פגשתי את חברי היקר, ד״ר פרי נוסן, עולה ׳חדש-וותיק׳ מאמריקה, שתיאר לי את הרגשתו הנחרצת, שלמרות שיש לו עדיין משפחה אהובה מעבר לים, אין לו שום חשק או רצון לצאת לחופשה בחו״ל, והוא חפץ לפוש עם משפחתו היקרה רק בנופי ארץ ישראל.
02
כי רצו עבדיך את אבניה – בערב ראש חודש מנחם אב הצטרפנו לסיור מרתק במנהרות הכותל – בעקבות כלי המקדש׳. המדריך שלנו היה ד״ר אבי סולומון המדהים, איש הסוד של הכותל המערבי, ארכיאולוג, חוקר ומדריך בחסד. ד״ר סולומון, תושב יצהר, שימש במשך שנים כארכיאולוג הראשי של ׳הקרן למורשת הכותל׳. הקרן עושה גדולות ונצורות בניהול התפילות והתיירות ברחבת הכותל, בד בבד עם קידום החפירות מתחת לרחבה ובסביבתה.
ד״ר סולומון היה תלמידו ועוזרו של הארכיאולוג המפורסם ד״ר דן בהט, החוקר של הכותל המערבי ומנהרות הכותל, ששימש גם כארכיאולוג הראשי של מחוז ירושלים. עד היום הוא אחד המובילים בחוקרי ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל, שבעניינה כתב ספרים חשובים ומחכימים, שהמפורסם שבהם – ׳הר הבית המתחם הקדוש בירושלים׳.
הסיור ערך כשלוש שעות וחצי והופסק רק בשל סגירת המנהרות בשעה 23:30 בלילה. נותרנו פעורי פה – היקף הידע של סלומון הוא בלתי נדלה. סיפוריו המרתקים על התגליות החדשות החיו לעינינו ממש את תקופות העלייה לרגל, עד לחורבן הנורא של בית ראשון ובית שני. סיירנו בין שערי הר הבית המקוריים, שנסתמו במפולות החורבן ועמדנו ממש מול המקום בו פרצו הרומאים את חומת הר הבית.
לא הרחק מ׳שער וו׳רן׳, (שהוא כנראה ׳שער קיפונוס׳, מתקופת הורודוס), הקימו ראשי לוחמי ׳מפלגות היהודים׳ שני מגדלי שמירה והיו יורים מהם בליסטראות איש על רעהו.
כך הוכרע החורבן.
די היה לי לראות בעיניי את האתר בו הגיעה לשיאה מלחמת האחים הנוראה, עד שחשתי את אש המחלוקת כתבערה מתחת לרגליי. לא הזדקקתי לדמיון פרוע כדי להיווכח שוב, שחורבן הבית נגרם משנאת חינם – או במילים של ימינו – ׳כן ביבי, לא ביבי׳.
דן בהט טוען בתוקף, שעד לפני כ-400 שנה לא היה מקובל כלל להתפלל ליד הכותל. מעדויות שונות מוכח, שיהודים היו עולים בתשעה באב ובמשך השנה כולה, להתפלל דווקא במקום המקודש ביותר לעם ישראל, על הר הבית. המתפללים הגיעו לא הרחק ממקום קודש הקודשים שזוהה לאחר החורבן בזכות אבן השתייה – שממנה הושתת העולם.
עמדנו נפעמים מחוץ לשער וו׳רן, הסתום במפולות טיט. אחד השערים הראשיים לרחבת הר הבית, שפעור בחומת הכותל המערבי, מצפון לכותל המוכר לנו. רוחב השער כ-6 מטר, שהם בדיוק 10 אמות, כרוחב שערי הר הבית. השער שממוקם מתחת ל׳שער השלשלת׳ (הפתוח רק לגויים), התגלה על ידי החוקר הבריטי – צ׳ארלס וו׳רן, בתקופת השלטון העותמני.
השער נסתם בתקופת החורבן. הרב גץ, רב הכותל והרב גורן, הרב הראשי לצה״ל, פרצו בו מחילה וניסו לזחול דרכה למנהרה העתיקה, שמובילה ל׳דיר העצים׳.
המנהרה הארוכה הובילה עד לרצפת ׳לשכת העצים׳, הסמוכה לשער המזרח של עזרת נשים. המנהרה שימשה כוהנים שנטמאו ונפסלו לעבודת המקדש, עד שייטהרו. הכהן הטמא פסע במנהרה עד שיצא מהשער המערבי כדי לטבול ולהיטהר.
הרב גץ מתאר מאגר מים גדול שהתגלה מאחורי השער ושימש את עבודת המקדש. אמת המים, שעברה על גשר, מהעיר המערבית לתוך המקדש, סיפקה את המים למאגר. מנהרות הכותל הן האולמות שנוצרו בין עמודי הגשר הענק.
מסופר במסכת שקלים על אחד הכוהנים, שעבד ב׳לשכת העצים׳, ליד פתח נסתר של המנהרה. הכהן חש להפתעתו שאחת המרצפות שונה מחברותיה וסיפר על כך לחברו. מיד לאחר שסיפר על הסוד הכמוס השיב את נשמתו לבוראו.
על פי רבי יהודה, במסכת יומא ועל פי הרמב״ם, בהלכות בית הבחירה, נטמן ארון הברית על ידי יאשיהו המלך, ב׳מטמוניות עמוקות ועקלקלות׳, שחפר המלך שלמה מתחת ל׳דיר העצים׳. כיום, נטועה מעליו חורשת זיתים.
לעומת זאת, בספר חשמונאים ב׳, מתואר מהלכו האמיץ של הנביא ירמיהו, שהטמין את ארון הברית ואת מזבח הקטורת במערה מחוץ להר הבית ויסתום את פיה. ירמיהו אסר לפתוח את המערה, אלא רק בדור הגאולה…
מתי נזכה לראות את הכרובים, המעטרים את ארון הברית, מביטים זה אל זה, כאות אחווה ורעות בין כל המפלגות בעם ישראל?
עמדתי שם, מול קודש הקודשים, במנהרה הצוננת והרהרתי לי באופטימיות – בשונה לחלוטין ממלחמות היהודים הפנימיות, בתקופות השמד והרצח של היוונים והרומאים, אנו, בימינו, מתנהגים בשעת מלחמה, באחדות ובשיתוף פעולה יוצא דופן. כשאנו מותקפים מבחוץ, ע״י אויבנו, העומדים עלינו לכלותינו, אנו מתאחדים, מתחבקים, מעודדים ומחזקים איש את רעהו. מחשבה זו שימחה את ליבי ונטעה בי אמונה, שחודש מנחם אב יהפוך במהרה לחודש של חג ושמחה.
03
בסיום הסיור חפצנו להתפלל בבית כנסת המקובלים, של הרב גץ, מול קודש הקודשים. אך בשל הקירבה לשעת סגירת המנהרות, ניגשנו לתפילה בכותל.
כמה מאות בחורים מישיבת בעלז ישבו שורות-שורות, כשפניהם איש אל אחיו, תוך שהם מנעימים בקולם, ניגונים נוגים המוכרים וידועים היטב בחצר חסידות בעלז ואף מחוצה לה.
נזכרתי שהחניתי את רכבי, באישור, בכניסה לישיבת ׳פורת יוסף׳. חששתי שמישהו יחסום לי הרכב.
בתפילתי, ביקשתי בקשות אישיות רבות: על משפחתי, חבריי, רעיי לעבודה ועל פצועי הפיגועים ותאונות הדרכים. הרבתי תחנונים על ישועת כנסת ישראל והתיישבות היהודית בארץ, בימים הקשים של בין המייצרים ובין הקלפיות.
ברוב חוצפתי, הוספתי והעתרתי אל ה׳, שייתן לי סימן ואות, שאכן תפילותיי התקבלו ברצון.
כשהגעתי עם רעייתי לרכבנו, גילינו שהוא אכן נחסם במחסום ובריח.
השעה הייתה מאוחרת ולא היה עם מי לדבר. עליתי לבניין הישיבה ותרתי נואשות אחרי עזרה. מעטים הבחורים שנותרו ערים אך איש לא יכול היה לסייע לי. השומר, האוחז במפתחות, נם כבר את שנתו, מאחורי דלתו המוגפת ולא היה ביכולתו לשמוע את מצוקתי – שהרי למחרת, כבכל יום שישי בבוקר, אני נוסע לאימי שתחי׳, כדי להביא לה מצרכים חיוניים, לשבת ק׳.
בקטנות אמונתי, על סף ייאוש, תכננתי לחזור הבייתה עם רעייתי, במונית ולשוב עם אור ראשון, כדי לחלץ את הרכב – בתקווה שעד אז יקיץ השומר.
אך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל…
לפתע, כבמטה קסמים, צץ מהחצר הפנימית של הישיבה, בחור חמד, משיעור ד׳. העלם ראה את מצוקתי ושאל אותי, ביוזמתו, כיצד הוא יוכל לסייע. התניתי לו את תקלתי. מאותו רגע, במשך למעלה משעה, במסירות מופלאה, הבחור דפק בנחישות על כל דלת בפנימייה, הפך כל אבן, התקשר למדריכים ולרבני הישיבה (לאלה שהיו עדיין ערים בשעה המאוחרת) כדי למצא מפתח למחסום הנעול.
לבסוף, לאחר ששאל עוד חברים, חיבר אותי עם הרב טו׳יטו שליט״א, שבידו מפתח חילופי לשער.
והנה, ב״ה, בזכות אליהו, נעשה לי אות, סימן ומופת, הורם המחסום ושוחרר הרכב.
הודיתי לבחור המסור ושאלתי לשמו… ׳ומדוע תשאל לשמי?׳ השיב. בליבי פנימה, חשבתי לגמול לו טובה ולכן התעקשתי שוב לדעת מה שמו… ׳אליהו רחמים הוא שמי׳, ענה ונעלם.
חשתי, שה-׳גילוי אליהו׳ הזה, הוא האות שביקשתי בכותל…
בנוסף לכך, באותו ליל שימורים, של ערב ראש חודש מנחם אב, למדתי מאליהו רחמים שיעור גדול על אהבת ישראל. שיעור על ענווה אמיתית והקרבה אישית של אדם לחברו. מסירות על צורכי הזולת בכל עת ובכל שעה, בלי היסוס ובלי עצלות – רק כך נקרב את בניין המקדש.
04
בימי בין המייצרים נהניתי שוב להשתתף ב׳ימי עיון בתנ״ך׳, בגבעת שמואל, שמאורגנים מידי שנה, בהצלחה גדולה, על ידי ׳מדרשת הרובע׳, ׳מדרשת אוריה׳ וישיבת ׳שבי חברון׳.
יש לנו זכות גדולה לקחת, מידי שנה, חלק בפרסום של ימי התנ״ך המופלאים. אלפי נשים וגברים מגיעים מכל הארץ ולוקחים חלק פעיל בשיעורים המרתקים והעמוקים, שניתנים על ידי טובי הרבנים והמרצים.
מיותר להסביר את חשיבות לימוד התנ״ך, עם פירושי חז״ל, לעומקו ולרוחבו, בדורנו. יעידו על כך אלפי המשתתפים הנלהבים והמחכימים, מידי שנה בכנס המיוחד, שהולך ומתעצם, ב״ה, משנה לשנה.
אולי זו תשובת המשקל, לעוול הגדול שעשה משרד החינוך שהפך לאחרונה את התנ״ך ל׳לימודי רשות׳ למבחני הבגרות בישראל…
05
לפני סגירת הגיליון התבשרתי, שידידי, צבי סוכות, העורך המוכשר של ׳גילוי דעת׳ ומייסד תנועת ׳אמונים׳, לחיזוק ההתיישבות בשומרון, הגיש את מועמדותו לפריימריז, לרשימת ׳הציונות הדתית׳ לכנסת. כל מה שאכתוב כאן על צבי סוכות היקר, יהיה חיוור לעומת האישיות המיוחדת, הערכית והמסורה שלו. בנחישותו, בחוכמתו, באמונתו ובנועם הליכותיו, צבי מצליח להגיע להישגים מרשימים בהנהגת הדור הצעיר של הכיפות הסרוגות, תוך כדי שהוא מקרבם לערכי חברה, תורה והתיישבות.
אני כנראה ׳אחטוף׳ נזיפה מצבי סוכות, העניו, על הפירגון החושפני הזה…
שבת שלום! מתוך אהבת ישראל ללא גבול, אהבת התנ״ך ולימודו, ומתוך תפילה לבניין בית שלישי, במהרה בימינו.
בתמונה הראשית: אמפיתיאטרון שבנה הורדוס בכניסה לבית המקדש
