לפני תקופה מסוימת הייתה ברית בראש צורים של משפחה חדשה שהגיעה ליישוב. אב המשפחה הגיע במקור מברזיל וקוראים לו גבריאל ספיר. הסנדק בברית היה הרב ישראל מאיר לאו, מי שהיה הרב הראשי לישראל.
באחת השבתות, תוך כדי החיבוק שנתנו אחד לשני, גבריאל ואני, שאלתי אותו בעדינות: ״איך הצלחתם להביא את הרב ישראל מאיר לאו להיות הסנדק בברית של בנכם? אתם מכירים אותו מאיפה שהוא?״, וגבריאל ענה: ״לא מכירים אותו, אבל זה סיפור יהודי ארוך. לא על רגל אחת״.
אז השבוע זכיתי לשבת עם גבריאל, וכך הוא סיפר לי: ״גדלתי במשפחה נוצרית מהמעמד הבינוני פלוס בברזיל. סבתא מצד אימא גרה דלת לידנו, ומכיוון שהוריי עבדו מהבוקר עד הלילה ישנתי לפחות שלוש פעמים בשבוע אצל סבתא והייתי מאוד קשור אליה.
כשהייתי תינוק הוטבלתי בכנסיה, ובגיל 14 למדתי בבית ספר דתי קתולי. אני זוכר בטקס חלוקת הלחם של הכומר שכל התלמידים היו על הברכיים, וכשהכומר הגיע אליי הוא פשוט דילג עליי והמשיך לילד הבא, לא הבנתי למה וחזרתי הביתה בוכה.
ניגשתי לסבתא וסיפרתי לה, והיא אמרה לי: ׳יש דברים שיום אחד תבין אותם׳. הרגשתי מאוד מבולבל – מצד אחד אני שייך לחברה ומצד שני אני לא שייך. בהמשך הועברתי לבית ספר רגיל, ושם הייתי צריך ללמוד על דתות. בגיל 16 קראתי לעומק את כל התנ״ך, כולל את הברית החדשה, והדגשתי פסוקים שנגעו בי. מה שהכי נגע בי היה ספר תהילים, הרגשתי שהספר הזה הוא האטלס של הרגשות.
באותו גיל התחלתי ללכת לכנסיה, למדתי את יסודות הדת הנוצרית והתחלתי לשאול שאלות. עשו בדיקה וראו שהוריי התחתנו באותה כנסיה. בלילות הייתי קם ויוצא למרפסת הגדולה של ביתנו, מתבודד ומדבר עם בורא עולם. יום אחד כשהגעתי לישון אצל סבתא שאלתי אותה: ׳למה אנחנו גרים פה בצפון ברזיל, וכל המשפחה שלך ושל אימא גרים 2,000 קילומטר מפה בצד השני של המדינה?׳. היא ענתה לי תשובה מוזרה מאוד: ׳ברחנו מהכומר המקומי שם, כי הוא לא אהב את המשפחה שלנו כי היינו יהודים׳. הקשבתי לדברים של סבתא והרגשתי שזה סיפור היסטורי מעניין ולא יותר.
בהמשך למדתי רפואה שש שנים ועבדתי בבית החולים המקומי, שם טיפלתי באדם שקראו לו אליהו יוסף שהיה גבאי בית הכנסת הספרדי בעיר. אליהו היה בטיפול נמרץ במיטה מספר ארבע. הוא חבש כיפה וכל היום מלמל דברים שלא הבנתי. משפחתו קיבלה ממני אינפורמציה על מצבו, ואני קיבלתי מהם אינפורמציה על יהדותם.
בשלב מסוים אמרתי לבן הצעיר של הגבאי, שקראו לו יצחק ישראל, שנראה לי שהמשפחה שלי הייתה יהודית. הוא שאל אותי איך, והשבתי שאימא שלי וסבתא שלי. הוא ענה לי ׳אז אתה יהודי׳. סירבתי להאמין. סיפרתי לו שאני נוצרי שהולך רק לכנסיה, מעולם לא הלכתי לבית כנסת.
ביום ראשון הגעתי לבית החולים וגיליתי שמיטה ארבע בטיפול נמרץ הייתה חסרה, והבנתי שאליהו יוסף כבר לא איתנו. בנו התקשר אליי והזמין אותי לסעודת סיום השבעה בבית הכנסת. הגעתי והיו שם כ-200 יהודים מהקהילה. לא הבנתי כלום ממה שהם אומרים.
ראיתי שם הרבה מגיני דוד, ונזכרתי שסבתא קנתה לי לפני שנפטרה מגן דוד מזהב. והפאזל המשיך להתמלא… בהמשך עברתי ללמוד באוקספורד והתחתנתי עם נוצרייה ונולדו לנו שתי בנות. עבדתי בבית חולים בלונדון והרגשתי ממש בשיא החיים, למרות שבנישואין עצמם לא הייתה אהבה גדולה.
יום אחד קיבלתי טלפון מבן דוד של אימא שדיבר איתי על היהדות של המשפחה. היה שם בית כנסת של חב״ד שמידי פעם קפצתי אליו בלי שאף אחד ידע. הרגשתי שאני חיי חיים כפולים: רופא אקזוטי ברזילאי בבית חולים בלונדון, ובסוד הולך לבית הכנסת ולומד יהדות ותורה עם מפרשים שונים ופרקי אבות.
הרגשתי שהפאזל מתחיל להסתדר . אשתי נבהלה מהיהדות שלי ועזבה את הבית עם הבנות, שאיתן אני בקשר עד היום לפחות פעם בשבוע. ניגשתי לבית הדין של הקהילה וביקשתי להיות יהודי. הם ביקשו מסמכים שלא היו לי. בהמשך עשיתי גיור מסורתי, ולאחר מכן גיור אורתודוקסי בקהילה. עליתי ארצה ועשיתי גיור של העדה החרדית והתחתנתי עם אשתי היקרה ונולדה לנו בת. בהמשך עשיתי גיור של הרבנות הראשית וקיבלתי גם תעודת המרה. בתקופה האחרונה קיבלתי מסמכים המוכיחים את יהדותי 15 דורות אחורה.
כשנולד בני חשבתי למלא את הפאזל באופן מלא, כך שהסנדק של בני יהיה הרב לאו, שניצל מהשואה ומסמל את הנצח של עם ישראל, וגם קשור אליי בכך שאני בתחילת דרכי למדתי פרקי אבות מספרו. התקשרתי ללשכתו והוא מייד הסכים, וזכינו יחד איתו להראות שאלו שרצו להרוג ולהשמיד את כל היהודים כמו בתקופת המן הרשע לא יכולים לעם היהודי שהוא עם הנצח״. ■
