באופן טבעי, כאשר נפטר גדול-דור כדוגמת הרב קנייבסקי זצ"ל, ישנה נטייה למצוא נקודת השקה לעולמנו האישי. ישנם כאלה שמעלים על נס הנהגה פוליטית שלו שהתאימה להשקפת עולמנו; ישנם כאלה שנזכרים כיצד בעבר הוא סייע לנו או למכרינו; וכן על זה הדרך. למרות שכל אלה הם נכונים, יש פה מעט הקטנה של הדמות, מעין אמירה ש"אנו מעריכים את התלמיד חכם מכיוון שהוא שימש את צרכינו".
הגמרא במסכת שבת (ו, א) מתארת שעם ישראל "התעצל" בהספד על יהושע בן נון מפני שהתנו את צערם על מפעליו הגלויים, ושמו פחות דגש על עצם קיומה של הדמות הפלאית שחייתה ביניהם. בהספד על תלמידי חכמים אנו פחות עוסקים בתועלת הגלויה שהם הביאו לעולם או במספר האנשים שיהיו בלוויה – ויותר בצער על עצם חיי התורה שאינם בינינו יותר.
גישה מעין זאת גם פוטרת אותנו מלהידחק ולמצוא באילו דברים הסכים הרב קנייבסקי זצ"ל עם בתי המדרש שלנו ובאילו לא. הרב קנייבסקי זצ"ל הנהיג את העולם החרדי שעמו יש לנו מכנה משותף בדברים מסוימים ומחלוקת באחרים; וכל זה אינו סותר את צערנו הגדול על ספר תורה שנשרף.