הרב חיים קנייבסקי זצ״ל נפטר בשיבה טובה בגיל 94 בט״ו באדר, חג פורים של ערים מוקפות חומה. רבות נכתב וסופר אודותיו, ואני לקחתי לעצמי תכונה אחת מיוחדת שלו – למעט בדיבור. מספרים כי תשובותיו היו קצרות כל כך שלעיתים היו רק מילה אחת, אך תמיד הוסיף ״ברכה והצלחה״ או בקיצור בו״ה.
מדוע ״התקמצן״ כל כך במילותיו? הרי לכל אדם עם ניסיון חיים של בן 94, קל וחומר לגאון אדיר עם ידע נרחב כל כך וזיכרון פנומנאלי יש מה להגיד, ללמד, להוכיח, לשתף, למסור – ביותר ממילה אחת או מילים ספורות.
זו גדולתו של הרב קנייבסקי זצ״ל. הרב מעולם לא שם את עצמו במרכז, מעולם לא לקח על עצמו תפקיד רשמי של ראש ישיבה, או רב בית כנסת או רב שכונה. כל חייו רצה ללמוד תורה כאדם פשוט ללא תארים וללא תפקידים. גם במילים הספורות שבהן ענה לשאלות, נדמה שרצה לומר לשואלים אני לא במרכז, אני לא העניין כאן.
מסופר על הרב חיים קנייבסקי שדאג לאכול כל יום ארוחת צהריים עם אשתו בשעה קבועה. לעתים, כשקצת התעכבה חיכה לה בסבלנות עד שתתפנה, ובינתיים פתח ספר לימוד. אינני יודע על מה דיברו ביניהם, אך המחווה הכול כך פשוטה ואוהבת הזו של לחכות עד שנהיה ביחד, מראה על זוגיות מיוחדת, מכבדת ומעריכה.
בזוגיות חובה לדבר ומי שמכיר אותי יודע כי אני מאמין גדול בצורך לדבר ולשתף והרבה. אבל לפעמים, גם השתיקות או האמירות הקצרות מתוך אהבה עושות את העבודה. ניתן להביע אהבה גדולה, הערכה עצומה, כבוד אמיתי והתרגשות של להיות ביחד גם מבלי לומר זאת בפה. המבט, שפת הגוף, ההישענות על…, לעיתים מספיקים ומהווים ביטוי חזק יותר מכל משפט שתגידו.
התורה מספרת לנו בפרשת שמיני שקראנו שבוע שעבר, כי אהרון הכהן שרואה את בניו נשרפים אל מול עיניו בהקריבם אש זרה אינו אומר מילה: ״ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידם אהרן (ויקרא פרק י׳ פס׳ ג׳)״.
משה רבינו מנסה לנחם את אהרון אחיו ומסביר מדוע הקב״ה בחר דווקא נדב ואביהוא, ואהרון האב שותק. אין מילים שאהרון הכהן יכול לומר שיבטאו את רגשותיו. השקט והדממה מביעים הכול.
ולוואי ונצליח לומר ולהביע כמה שיותר בכמה שפחות.
