ג׳ורג׳ זהבי ואשתו לובה עלו מאוזבקיסטאן לארץ ישראל לפני למעלה מ-30 שנה. הם התגוררו בעיר הבירה של אוזבקיסטאן, טשקנט, שם עבד ג׳ורג׳ במפעלי טקסטיל גדולים. ג׳ורג׳ מספר על ילדות קשה תחת השלטון הסובייטי: ״התחלתי לעבוד כחרט כבר בגיל 15, כי הרגו את אבא שלי ולמשפחה היה קשה מאוד. הייתי עובד במשמרות, יום ולילה. במקביל התחלתי ללמוד, קיבלתי תואר ראשון במתכות, תואר שני בהנדסת מכונות טקסטיל, ותואר שלישי באיכות הסביבה במפעלי טקסטיל. המפעלים שם שונים מהמפעלים פה – הם ענקיים. במפעל טקסטיל אחד יכלו לעבור 30,000 אנשים״.
איך התנהלו החיים היהודיים באוזבקיסטאן?
״יהודים בוכרים היו גרים אחד עם השני, בחמולות. כולנו גרנו בשכונה אחת, הקפדנו להתחתן אחד עם השני, שלא יהיה חלילה מישהו מבחוץ, גוי. היהודים הבוכרים חזקים מאוד בדת, גרו בשכונות מסוימות והתחתנו רק עם שכנים או קרובי משפחה, כדי שלא להתערבב עם הגויים. לדעתי עוד 50 שנה לא יהיו יותר יהודים בוכרים אמיתיים, כי הילדים היום מתחתנים עם עדות אחרות. לדוגמה הבנות שלי – לא התחתנו עם בוכרים, הנכדים שלי לא בוכרים״.
״לא תמצא יהודי בוכרי בלי ברית מילה״
בשנים ההן הייתה אוזבקיסטאן חלק מברית המועצות הסובייטית, ונאסר על התושבים לקיים מצוות. ג׳ורג׳ מתאר: ״לא הייתה לי בר מצווה, מי שלא עבר את החיים שלי לא יכול להבין ולא יכול להאמין. בשלטון הסובייטי שהיינו תחתיו הרוב היו חברי המפלגה הקומוניסטית. מי שחכם הצליח להתחמק מזה, אני למשל בחיים לא הייתי חבר המפלגה.
״אסרו עלינו להיכנס לבתי הכנסת, לעשות ברית מילה. אדם שהיה עושה ברית מילה לבנו – היה עלול להגיע עד בית הסוהר אפילו. גזרות קשות מאוד, אבל לא תמצא יהודי בוכרי בלי ברית מילה. היינו מאוד קרובים לדת, אני רוב חיי אכלתי כשר כי סבתא רבא שלי שגרה איתנו אכלה רק כשר. הקפדנו על זה כשבקושי היה אוכל, בקושי חיינו שם״.
מלבד מצוות ברית המילה הקפידו יהודי טשקנט גם על ציון החגים היהודיים. ״השתדלנו לציין גם את סוכות, את פורים, את פסח. מגיל צעיר מאוד, כבר מגיל 10, התחלתי להכין קמח למצות של פסח. היה צריך לשמור על כך בסוד, שלא יראו השכנים. היה לנו תנור בוכרי, רק שבמקום פחם הבערנו אותו בגללי סוסים, עקב המצב הקשה. על התנור הזה אפינו מצות, מצות של בוכרים״, מספר גו׳רג׳.
״פה בישראל זה עולם אחר. אפשר ללכת לקנות מצות בלי לפחד, אפשר להתפלל בלי לחשוש שאם יגלו אותך יזרקו אותך מהעבודה. אפשר לקיים ברית מילה בלי שיזרקו את האבא מהעבודה לבית הסוהר. מי שלא היה שם לא יכול להבין, ואני לא יכול להסביר״, מסכם ג׳ורג׳.
ומה לגבי חגיגות בר מצווה לילדים שהגיעו לגיל מצוות?
״בגיל 13 היו מברכים את הילד בבוכרית בברכה שפירושה ׳קשור בתפילין׳, שמעכשיו הוא מניח תפילין. אבל היו עושים את זה בשקט בשקט, רק בתוך המשפחה והחברים הכי קרובים. כי לצערנו גם בתוך היהודים הבוכרים היו בוגדים״.
על עלייה לתורה וחגיגת בר מצווה ברוב עם, איש לא העז לחלום.
תמונה מחתונתם של הסבא והסבתא באוזבקיסטאן
ההחלטה לעלות לארץ ישראל
את ההחלטה לעלות לארץ ישראל קיבלו בני הזוג זהבי תוך שעה אחת. ״היינו שם עשירים מאוד״, מספר ג׳ורג׳. ״עשיתי שם כל מיני פטנטים, ממש עבדתי בזה. עסקתי בלמינציה כבר לפני 60 שנה, עבדתי עם צלמים וזה הביא לי המון כסף״.
המשפחה חיה את חייה על מיני מנוחות, אולם בשנת 1989 חל שינוי. מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטאן התחלף, ובאזורים שונים במדינה החלו קיצוניים לאומיים לתקוף תורכים ובני מיעוטים נוספים. ג׳ורג׳ נזכר באירועים: ״בשנת 1989 התחיל בלגאן אדיר בטשקנט ובכל אוזבקיסטאן. האוזבקים החלו להרוג אנשים, והם הרגו המון תורכים ביום אחד. שרפו את הבתים.
בגלל שהייתי עשיר היו לי המון חברים. פתאום מתקשר אליי חבר בכיר במפלגה גדולה, ממשרד הביטחון, ואומר לי ׳אל תדאג, זה בשליטה שלי, אבל מחר אל תרשה לילדות שלך ללכת לבית הספר. רוצים לחטוף את הבנות שלך׳. בתוך שעה לובה ואני החלטנו שעוזבים הכול ועולים לארץ ישראל״.
למשפחה לקחו מספר חודשים לארגן את הנדרש לעלייה לארץ, והם הותירו אחריהם את מרבית רכושם הגדול. ג׳ורג׳ ולובה בחרו להתגורר בעיר כפר סבא, ״כי לובה קראה וחקרה והחליטה שהחינוך הכי טוב בארץ זה בכפר סבא״. בנותיהן של הזוג, אביטל ונעה, היו אז בנות 14 ו-11. הן למדו בבית ספר דתי ובאולפנת ׳אמנה׳ בכפר סבא.
צאצא של הרמב״ם
בשנים האחרונות עסקה לובה בכתיבת הסיפור המשפחתי לטובת הדור הצעיר. מדובר ביותר מ-300 עמודים על ההיסטוריה המשפחתית ועל יהדות בוכרה. ג׳ורג׳ מחמיא לאשתו: ״היא חקרה ובדקה ומצאה הוכחה שאני נין של שמעון חכמוב – אחד מגדולי חכמי בוכרה. ושמעון חכמוב הוא נצר של הרמב״ם. בספר שלנו יש הוכחה טוטאלית שהשורשים שלנו מגיעים עד הרמב״ם״.
אז בעצם לא חגגת בר מצווה?
״אני רגיל לזה שלא חגגתי בר מצווה. מילדות הייתי אחראי על המשפחה, הייתי ילד מבוגר – במקום אבא״.
מוטב מאוחר מאשר אף פעם
לפני כחודש חגגו נועה, בתם הצעירה של ג׳ורג׳ ולובה, ובעלה יגאל בר מצווה לבנם אמיתי. יגאל ונועה אימצו את שלושת ילדיהם כשהיו קטנים בשנים, וזו בר המצווה הראשונה במשפחה. הנחת התפילין התקיימה בכותל המערבי, וג׳ורג׳ ולובה שכרו חדר במלון בירושלים על מנת להגיע בזמן. ״זה היה מאוד מרגש. ילד מקסים, אני מוריד בפני נועה ויגאל את הכובע. מה שהוא מבקש מאיתנו אנחנו קונים, מחשב הכי טוב, קורקינט הכי טוב, טרמפולינה הכי טובה. ואמיתי מחזיר לנו בכמה שהוא בנאדם טוב. נועה ויגאל מחנכים את הילדים בצורה מעולה״.
לובה מצטרפת לג׳ורג׳ ״אימוץ של שלושה ילדים זה יותר גבוה מהכול, זה דבר גדול מאוד. משפחה כזו נהדרת, כשאני מדברת עליהם יש לי דמעות של שמחה״.
העלייה לתורה התקיימה בשבת ביישוב עפרה בנוכחות בני משפחה וחברים. יגאל מספר שהרעיון לחוגג לסבא בר מצווה משותפת עם הנכד עלה בראשם עוד קודם: ״התרגשו מאוד, זו בר המצווה הראשונה שחגגנו. חיכינו הרבה שנים לילדים, ובר המצווה הראשונה היא התרגשות גדולה. שנה שלמה של ארגונים והכנות, ואמרנו שזו הזדמנות לעשות בר מצווה גם לסבא. הכנו את סבא, דיברנו איתו, שיתפנו אותו. הוא מאוד התרגש״.
״סבא רק ידע שהוא כהן״
יגאל שוחח עם גבאי בית הכנסת, וביחד החליטו להוציא לפועל את הרעיון להעלות את סבא ג׳ורג׳ לתורה לראשונה. ״סבא גו׳רג׳ הוא כהן משני צדדיו – גם מאביו וגם מאימו. אבל בגלל השלטון הסובייטי בדור שלו לא הצליחו לקיים מצוות, והייתה התנתקות מהמסורת. סבא רק ידע שהוא כהן, אבל מעולם לא נשא כפיים. תכננתי עם הגבאי שסבא יעלה לתורה ראשון בתור כהן, יברך את הברכה והכול״.
לקריאה בתורה הגיעו אנשים רבים, בני משפחה, קהילה וחברים של נועה, יגאל ואמיתי. בית הכנסת היה מלא מפה לפה. יגאל מתאר: ״רצינו להעלות את סבא, וסבא לא בא. כנראה חשש, קצת פחד. המשכנו בקריאה ולפתע באמצע הקריאה הוא התקרב והתייצב בצד הבמה. הגבאי המדהים שלנו, מאיר ברנר, אמר לי: ׳יגאל תעלה אותו שביעי׳, וסבא הסכים. הכנו לו מראש דף ברוסית פונטית עם הברכות, הוא עלה לתורה. אמרנו כמה מילים על הסיפור שלו, על סבא שמעולם לא חגג בר מצווה, וכולם שרו לו וזרקו עליו סוכריות. גמרו עליו חצי מהסוכריות של אמיתי.. סבא התרגש ושמח, הרגיש שסוף סוף הוא חוגג בר מצווה. המון אנשים ניגשו לדבר איתו לאחר מכן, לשמוע עליו״.
ג׳ורג׳, מהן התחושות ברגע כזה – של עלייה לתורה לראשונה בגיל 82?
״מרגיש כמו פעם ראשונה. אני נזכרתי בכל החיים שלי, והם לא היו פשוטים או קלים. אני מאוד אוהב את המדינה, באמת מכל הלב. כי מה שאנחנו עברנו שם.
פה בארץ צריך לתת נשיקה לכל הפינות. זה עולם אחר, פסיכולוגיה אחרת, אתה מרגיש שאתה בנאדם. מאוד מרגש״.
ברכת העליה לתורה ברוסית
שחתנו של ג׳ורג׳ כתב לו לקראת בר המצווה
לובה מספרת על ההתרגשות בעזרת הנשים בעזרת הנשים: ״יגאל כתב את הברכה ברוסית לג׳ורג׳, והוא קרא פשוט מה שיגאל כתב לו. היה מאוד מאוד מרגש״.
נועה מסבירה שכל השנים כלל לא עלה על דעתה שאביה מעולם לא עלה לתורה: ״אני לא חשבתי שזה כל כך דרמטי, לא חשבתי שכל שנותיו הוא לא עלה לתורה. הוא היה מקורב למסורת, הייתי בטוחה שמתישהו הוא עלה״. יגאל בעלה מוסיף: ״הרי אפילו באוזבקיסטאן היו להם שני בתי כנסת, אבל בגלל שהוא היה אקדמאי פחדו בקהילה שהוא מקושר לשלטון, ולא נתנו לו לעלות. המקסימום שלו היה לשבת בבית הכנסת בצד״.
נועה חוזרת לרגעי העלייה לתורה: ״התרגשתי מאוד לראות את כל הקהילה, את כל באי בית הכנסת מקיפים גם את אמיתי הבן שלי וגם את אבא שלי. כאילו כל הקהל בשקט ובקשב. זה היה מיוחד מאוד, מרגש ומשמח. אנחנו חיים במציאות של פערים – בין העלייה לארץ לבין הישראליות, בין שמירת מצוות לבין מסורתיות. טוב שיש אנשים כמו בעלי שיודעים לבנות קשרים״.
עוד מוסיפה נועה: ״אני לא הייתי חושבת על זה. הייתי מתפדחת. הברכה של אבא שלי לא הייתה נשמעת כמו הברכה שאנחנו רגילים אליה, למרות שכתבנו לו ברוסית הכול. אבל ליגאל ולגבאי זה לא הפריע, זה היה שולי בעיניהם״.
איך אמיתי הגיב לחלוקת בר המצווה שלו עם מישהו אחר?
״הוא כל כך התרגש, שכל דבר שהסב את תשומת הלב ממנו למישהו אחר התקבל בברכה״, צוחקת נועה.
״מעריך כל מה שיש פה״
ג׳ורג׳ מבקש לשלוח מסר לבני הדור הצעיר: ״כל הילדים והנכדים הרבה יותר חכמים ממני. הם נולדו פה וחיים פה. יש להם שורש חזק. אני באתי משמה, אני חצי שמה חצי פה, אנחנו אחרים לגמרי. אני מאחל לכם רק טוב. זו מדינה רק לחיים טובים. אני מעריך כל מה שיש פה. יהודים יהודים – גם אני יהודי, שווה לשווה. לדוגמה: נתקעתי עם האוטו באיזה מקום, באותו הרגע שלחצתי על הברקס כבר באו שלושה ארבעה בחורים לראות איך אפשר לעזור. התחלתי לבכות, זה יהודים!״.
