געגוע לאדמה, לריח הרטוב, לצמח הצעיר, לעלים הירוקים, להשקיה ולדישון ולזריעה ולחרישה, לכל מה שיש להציע פה, בארץ הטובה.
געגוע לימים של ערבות וחברות. ימים שבהם רעות לא הייתה מילה גסה ושלווה הייתה פרוסה. געגוע לעבודת הכפיים ולכיפוף הגב,
געגוע לכל מה שהוא לא כאן ולא עכשיו.
געגוע לעמל, לתפילה, להמתנה. געגוע למיון ולהשבחה. געגוע לסיפוק ביצירת הכפיים, געגוע לערוגות ולצינורות של מים. געגועים לתמונות בשחור-לבן. אני לא הייתי כזו מעולם. אבל כאלו חלומותיי.
והיום עת עובר לו הטרקטור מהקיבוץ הסמוך, מלא בפועלים זרים.
אני מדמיינת את עצמי על העגלה בכובע רחב שוליים, בשרוולים רחבים ומגיני ברכיים,
יורדת על ארבע באדמה היבשה, בשמש הקופחת, עודרת, חורצת, זורעת, נוטעת,
מתפללת, מנכשת, מוציאה מתיק גב בקבוק מים, לחם לבן ואשל קטן אוכלת תחת העץ בשמש הרותחת, אורזת הכול, עולה בחזרה על העגלה הנוסעת. הביתה.
מגיעה לבית קטן בערבה, שוטפת, משפשפת את החול מחריצי הידיים, את הציפורניים מנקה היטב מהבוץ שדבק בהן.
עולה מוקדם על יצועי, מחר יום חדש, שדה חדש לחרוש. מתעוררת בבהלה – הרבה יותר קל מהפועלים הזרים לדרוש. שיעבדו, שיזיעו, שיעמלו, יזרעו ויקצרו בשמחה או בדמעה, זה לא קשור אליי בכלל.
אני מתהלכת במעברים ממוזגים ובוחרת בקפידה פירות וירקות טריים. אחד אחד.
תוצרת טורקיה או יוון. אין לי מושג מהיכן.
אבל מה שבטוח, הכול נארז בקפידה ומצוחצח. מבריק ממש. מהשמש, כמובן.
ואולי, אולי עמל האדמה הוא רק משל לשדות אחרים שאני מעדיפה להשאיר לאחרים לזרוע ולקצור. ואני בעצמי מתייאשת? מתחבאת מתחת לאור הפלורסנטים במקום לצאת לשמש הקופחת? אולי עמל האדמה שאיני עמלה הוא משל לחלומות שאני לא משקה ומטפחת? יוצאת החוצה לשדה. השמש יוקדת. הכובע לא מגן. מתכופפת להריח רגבים לחים. ברקע רדיו מנגן. אוספת אבנים בצורת לב. מכניסה לכיס המעיל הדק. מבטיחה לעצמי לחלום חלומות חדשים, לזרוע אותם, להשקות ולטפח. לעמול, להזיע. לעיתים להתאכזב.
להתפלל ולצפות, ויום אחד זה יקרה. הגעגוע יניב פירות. ואני אשב על עגלה בדרך לבית קטן בערבה, ובין סיפוק לאהבה תהיה לי בלב השלמה גדולה. הינה הגעת. ברוכה הבאה. היה כדאי להתייגע. אינך צריכה עוד להתגעגע.
