בדרך לכותל אני חולף ליד בית הרב קוק. רטט בלתי נשלט אוחז בי. בית זה היה חביב מאוד על הרב צבי יהודה. חיבה שאי אפשר לתאר במילים. כאן זכה לחוות את השעות היפות ביותר עם אביו, הרב הראשי לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לשמש אותו בהנהגתו את כלל ישראל של לפני השואה ולראות כפלא כיצד רקם כאן הרב את החזון שקיבוץ הגלויות הוא אתחלתא דגאולה ואף חזה את תהליך קום המדינה חמש עשרה שנה לפני שנוסדה. כאן בבית הרב זכה הרב צבי יהודה ללמוד את תורתו וגישתו החינוכית של אביו ואף סייע להוציא אותה אל הפועל. תורתו של הרב קוק נוגעת בכלל ובפרט. כאן התבונן באביו ולמד כיצד הקפיד לכבד כל אדם באשר הוא אדם. להתבונן פנימה לתוך ליבו ונשמתו של כל יהודי בלי לשפוט אותו על פי מראהו החיצוני.
זכיתי לבלות את חגי תשרי עם הרב צבי יהודה בבית הרב. חוויה של פעם בחיים. בימי החול היה הרב צבי יהודה מניח תפילין דווקא בחדר הלימוד הקטן והמיוחד של אביו. בחדר קטן זה היה הרב קוק האב כותב את ספריו, וכאן היה לומד יום וליל. קבלת קהל הייתה מתבצעת בחדר בית המדרש, אך בחדר הקטן היה הרב הוגה בתורתו ומכין את השיעורים המיוחדים שנתן באולם הסמוך. בחדר הקטן היו מדפים עמוסים בספרים ושני ספסלי עץ כבדים שגם בתוכם אחסן הרב את הספרים שעליהם שקד. על די הספרים הערות רבות, ניכר שהרב עיין בהם אין-ספור פעמים. בחדר זה התבודד הרב עם קונו ובו קיבל השראה עצומה ומופלאה (סיפרתי בשבת שעברה כיצד קיבל הרב צבי יהודה, בחדרו הקטן של אביו, את הבשורה של הכרזת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ).
אני נזכר שהרב צבי יהודה סיפר לי כיצד הספיק ללמוד פעמיים עם אביו "את כל התורה כולה" (הרב לא היה צריך לפרט לי מה הכוונה "כל התורה כולה", הבנתי שהכוונה לתורה שבכתב, לתורה שבעל פה, ש״ס ראשונים ואחרונים ולתורת הקבלה על כל מרחביה, רבדיה ועומקיה) שעה שנתקעו בשווייץ במלחמת העולם הראשונה, אחרי שנסעו להשפיע על באי 'הכנסייה הגדולה' של אגודת ישראל שלא ידחו את הרעיון הציוני, לעודד עלייה המונית לארץ ישראל, להציל את יהדות אירופה ולזרז את קיבוץ הגלויות וגאולת הארץ.
הוועידה התבטלה בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך הרב לא יכול לחזור לארץ ישראל בגלל ההגבלות שהוטלו על 'נתינים זרים' באירופה בימי המלחמה, והוזמן להיות הרב הראשי לאנגלייה. גם שם נלחם בקהילה החרדית מצד אחד וביהדות פלורליסטית מצד שני, שהמכנה המשותף ביניהן היה אנטי-ציוני, והן ניסו יחד ולחוד לטרפד את הצהרת בלפור. הרב תמך בהצהרת בלפור. הרב ראה במהלך היסטורי – אלוקי זה, חשיבות גדולה. הכרזה ראשונה וחשובה של אומות העולם, המכירות בזכותו של עם ישראל להקים מחדש את הבית היהודי בארץ ישראל. הכרזה זו הייתה מבחינתו חיזוק לדרכו ולחזונו ולקריאת המפה של הפוליטיקה האלוקית ואף גושפנקה לביטול השבועות שהזהירו בעבר הרחוק, שלא למרוד באומות ולא לעלות בחומה. הרב ייחל שאולי עתה, לאחר הצהרת בלפור, גם לאנטי-ציונים לא יהיו תירוצים לעכב עליית המונים לארץ ישראל.
ההסכם עם הקהילה באנגלייה היה מותנה בכך שעם סיום המלחמה ישוחרר הרב מתפקידו כרב יהודי בריטניה וישוב מייד למלא את תפקידיו וחובותיו כעבד לעם קדוש בארץ ישראל. וכך היה.
במרכז חדרו הקטן של הרב, בביתו בירושלים, עומד עד היום סטנדר עץ גבוה וגדול ממדים שלידו היה הרב ניצב כשלמד ואף כשכתב במהירות רבה את ספריו הרבים, שיריו והגיגיו. הרב היה כותב בשטף, כמו מתוך מעיין אדירים מבעבע ונובע, שוצף וגועש בסערה, בהשראה עליונה ובתנופת אדירים. בלהט הכתיבה המהירה זרמו וגלשו מחוץ לגיליון הנייר אותיות ומילים כאבנים יקרות ונותרו ספוגות וחקוקות בריפוד שעל הסטנדר. ריפוד זה היה מעטה שסייע בספיגת הדיו מהקסתות שהתרוקנו כאן בקצב מסחרר.
שנים רבות אחר כך שחזר הרב צבי יהודה, בעמל רב, את המילים החסרות כאותיות פורחות באוויר כשערך את כתבי אביו. עריכת ספרי הרב הייתה מפעל חייו של הרב צבי יהודה, מפעל אדירים, מעשה מרכבה. בזכות עבודת קודש זו של הרב צבי יהודה אנו זוכים ללמוד את כתבי הרב היום ולדורות.
הרב צבי יהודה לא רק ערך את תורתו של אביו אלא גם הוציא אותה אל הפועל בחיי המעשה. חלק חשוב מההוצאה לפועל הוא החינוך שחינך אותנו ועוד דורות של תלמידים ללכת בדרכי הרב קוק וללמד את בנינו ואת תלמידינו הנהגה תורנית-לאומית עמוקה ורחבה, תורת ארץ ישראל, התורה הגואלת, תורה מיוחדת, דרך ארץ מיוחדת.
כדי להבין מהו חינוך לדרך ארץ נחזור לרגע לבית הרב צבי יהודה ברחוב עובדיה, למקרה שקרה באותן שנים נפלאות, כשגרתי עם הרב צבי יהודה בביתו. בשבת קודש הייתה לי תחושה כאילו הרב צבי יהודה הוא אדם אחר. מלא עונג של שבת, הוגה ומשנן לנו דברי תורה של שבת ומשרה סביבו רוממות קודש ושלווה מיוחדת. אני נזכר בערגה בשעות המיוחדות של לפני השקיעה ביום שבת קודש ובתחושת הפרידה המרגשת מקדושת היום המיוחד בבית הרב צבי יהודה. לאכול במחיצתו סעודה שלישית ולשמוע ממנו את התיאורים על בית אבא.
פעם אחת היינו מסובים לסעודה שלישית מלאת הוד בביתו של הרב צבי יהודה. פתאום הבחין הרב בתלמיד צעיר, אחד מבני החבורה, שישב איתנו לסעודה וניצל לעצמו את הזמן בין מנה למנה, פתח גמרא קטנה ועיין בה בשקידה. הרב צבי יהודה עצר את מהלך הסעודה, הישיר בו מבט שאינו משתמע לשתי פנים ובפליאה גדולה קרא לעברו: "אתה אוכל איתנו או שאינך אוכל איתנו?!" כל הנוכחים, כולל התלמיד הנבוך, לא ידעו את נפשם ולא ישכחו רגע זה לעולם.
דרך ארץ קדמה לתורה. זה כלל גדול שלמדנו שם בבית המיוחד הזה. בהזדמנות זו בסעודה השלישית למדנו שיעור לחיים: כשאתה חלק מחבורה שעוסקת במצווה או במשימה חיובית או בכל אירוע חברתי, לעולם אל תפרוש מן הציבור. דיבוק חברים ואחריות ציבורית. חובתנו התמידית היא לכבד את הציבור שאנו חלק ממנו. התלמיד השקדן הניח את הספר מידיו וחזר למלא תפקיד פעיל בסעודה, בשירה ובדברי התורה. הוא זכה לחיוך אבהי של אהדה וסלחנות מהרב צבי יהודה, והצבע הטבעי שב אל פניו.
שבת שלום, מלאה תורה ושמחה. שנתבשר בשורות טובות בחודש תמוז הבא עלינו לטובה.
