מאיר דורפמן

הגיע הזמן שתדפיס ספר משלך!

בי״ד כסלו ימלאו שנתיים לפטירת הגאון רבי שלמה פישר. אין מקום בטור זה לתאר את שקיעתו הקיצונית בתורה, את רוחב ידיעותיו המופלא, את מקוריותו, ועוד תכונות ייחודיות רבות. אאיר נקודות בודדות מנקודת מבט אישית.
ראשי ישיבות גדולים הנהיגו יחס של פתיחות ביניהם לבין התלמידים, מתוך מחשבה שתפקידם לגדל את התלמידים, לעודד את היצירה שלהם, ולא שיהיו רק כלי קיבול לתורת רבותיהם. מדי פעם הייתי מגיע לשוחח בלימוד עם הגאון הנ״ל. זה התחיל מאז שהר״מ שלי ב״נתיב מאיר״ הרב אפרים שמלצר זצ״ל חלה במחלה סופנית, ונעדר הרבה מהישיבה. באותה שנה הוא אמר לי פעם שכדאי שאכיר גם רבנים שהם תלמידי חכמים מובהקים, מגדולי הדור, ואקבל מושגים אחרים של גדלות תורנית ממה שאוכל לקבל מר״מים בישיבה. בין שלושה הוא מנה את ר׳ שלמה פישר, ואמר שהוא גר במבשרת ציון.
חיפשתי את מס׳ הטל׳ בספר הטלפונים, התקשרתי עם אסימונים מהטלפון הציבורי. אשתו ענתה ואמרה שהוא לא נמצא. שאלתי מתי הוא יהיה. היא אמרה: ׳ביום חמישי בערב׳. לא הבנתי, זה היה ביום שני. חשבתי שלא הסברתי את עצמי נכון, אז חזרתי לשאול באיזו שעה אוכל להתקשר. היא הסבירה שהוא לומד כל השבוע בישיבת איתרי ומגיע הביתה רק לסופי שבוע. פגשתי אותו בביתו באותו יום שישי.
חדרו בישיבה היה בתוך הפנימיה, עם הבחורים, פשוט ביותר עד מוזנח, עמוס ספרים במדפי ברזל אפור, כמו בחנויות מכולת של פעם. סטנדר גבוה ללימוד בעמידה, כך הוא למד תמיד, ושולחן עץ קטן כורע תחת עומס ערמת הספרים. טלפון לא היה לו, גם כששימש כאב בית הדין הרבני בירושלים. היה במסדרון טלפון ציבורי שאחד הבחורים היה מרים וקורא למי שצריך, וזו הייתה דרך התקשורת גם אתו. מדי פעם הייתי מגיע בלי הודעה מוקדמת, והוא היה מיד צולל לדיון הלמדני, בלי הקדמות, בלי שיחת חולין. פעם דפקתי בדלתו ולא היה מענה. שאלתי את אחד הבחורים, והוא אמר: ׳מה הבעיה? תפתח ותראה אם הוא נמצא׳. אמרתי: ׳אולי הוא ישן, אני חושש שאעיר אותו בכניסה לחדר׳. הוא צחק, – ׳לא, זה בסדר, כשהוא ישן הוא מוציא את מכשיר השמיעה…׳. תוך כדי תשובתו הקולנית הבחור פותח את הדלת, נכנס, ומראה לי שראש הישיבה שלהם אכן ישן. לי זה נראה חצוף, אבל הם היו כמו חברים בפנימייה. לא רק שלא היו אצלו כל גינוני כבוד, אלא שהוא רצה לגדל את התלמידים, כנ״ל. אגב ״מכשיר שמיעה״, בפעם הראשונה ששוחחתי אתו, הוא היה נראה לי זקן מאד, ודיברתי בקול רם ולאט. הוא סימן לי בידו שאתקדם, שחבל על הזמן, והוסיף ״כן, אני שומע״ בהצביעו על מכשיר השמיעה, כאילו אומר: דווקא בגלל שיש לי מכשיר שמיעה אני שומע היטב…
פעם עמדתי שם בסוף המסדרון, דלת חדרו הייתה פתוחה, דפקתי עליה, הוא היה שקוע כולו בלימוד, ולא הגיב. המתנתי שיהפוך דף, אבל גם אז הוא בקושי הרים את עיניו. הרעשתי קצת, הוא לא שם לב. פתאום, משום מה, הוא דפדף אחורה לתחילת הספר שהחזיק, נאלץ להרים את ראשו גבוה יותר, ואז הוא כבר שם לב שמישהו עומד שם…
בימים אלו יוצאים לאור עוד ועוד מהמון הכתבים שהותיר, ע״י צוות קטן מתלמידיו, אבל את ההוצאה לאור של ספריו הראשונים יזמה רעייתו הרבנית לאה, בעקשנות רבה. וכך סיפרה לי בתו ד״ר חנה קהת:
׳מפעל חייה של אמי הרבנית לאה פישר היה לגדל את אבי הרב שלמה כגדול בתורה. את כל ימיה היא הקדישה לזה. גם כשהיו קשיי פרנסה, היא לא הסכימה בשום אופן שהוא יצא לעבוד. את כל עול גידול הילדים היא לקחה עליה לגמרי. גם כשאנחנו הילדים התחתנו, היא טיפלה בכל העול הכלכלי הכבד, חתונה, דירות וכו׳.
בצעירותו, כשחבריו של אבי נסעו לבני ברק לפגוש את ה״חזון-איש״ ולדבר איתו בלימוד, הוא לא נסע. מדוע? לא היה לו כסף לנסיעה. הוא קיווה לפגוש את החזון-איש בהזדמנות אחרת, אבל החזו״א נפטר, והוא הצטער על כך כל ימיו. [לשיטתו, הוא החמיץ פגישה עם גדול האחרונים מאז הגר״א, כפי שאמר לי כמה פעמים. מ.ד.]. למעשה הוא ראה את החזו״א רק פעם אחת כילד, כשהחזו״א הגיע לחיידר שבו למד, כדי לבחון את התלמידים. הוא זכר מאז את מראהו, מעוטף בטלית.
אבל הוא היה בקשר עם גיסו של החזו״א, הסטייפלר [אביו של ר׳ חיים קנייבסקי]. כיצד? כשיצא לאור הכרך הראשון של ספרו ״קהילות יעקב״, אבי כתב לו הערות ותגובות על הספר, וכך נמשך ביניהם קשר של התכתבות. אנחנו גרנו בשכונת מאה שערים בירושלים. בקיץ, בתור כמה ימי נופש, היינו מחליפים דירה עם קרובים בבני ברק. כשהגענו לראשונה לדירה, ראינו שהיא ממש מול ביתו של הסטייפלר. אמי אמרה לאבי: יש לך הזדמנות, גש אליו. הוא ניגש, הסטייפלר שאל לשמו, וכששמע שהוא ר׳ שלמה פישר, התרגש הסטייפלר ואמר: ׳אברך צעיר? אני מחפש כל הזמן את הת״ח הזה שכותב לי הערות׳.
אמי רצתה מאד שהוא יוציא ספר של חידושיו. הוא נרתע מזה, לא העריך אותם כחשובים מספיק, דחה את בקשתה, והיא נדנדה לו שוב ושוב. פעם בפסח היא גנבה את האפיקומן, והתנתה את החזרתו בכך שהוא יבטיח להתחיל לטפל בהוצאת כתביו לאור. הוא ענה בביטול: ׳אל תחזירי, אקח מצה אחרת…׳. בשנה שלאחריה שוב החלפנו דירות והגענו לבני ברק. אמי אמרה לו שהיא רוצה שייכנסו אל הסטייפלר. הסטייפלר לא היה מקבל נשים, ואפילו לא משיב למכתביהן, רק אשתו קיבלה את הנשים. למרות זאת, אמי הגיעה לביתו יחד עם אבי, הסטייפלר הכניס אותה, הושיב אותה בצד אחד ואת אבי בצד השני, ופנה אל אבי: ׳הגיע הזמן שתוציא את חידושיך לאור כספר!׳ אמי ראתה בזה ״מופת״. כאן אבי ׳נשבר׳ והתחיל לטפל בהוצאה לאור של חידושיו. הייתה הערכה הדדית גבוהה בין אבא לסטייפלר.
המבט הציוני של אבא נבע מהעובדה שהוא לא היה איש של תלם ולא הלך אחרי העדר. הוא היה עצמאי ומקורי, וזו הייתה דעתו התורנית החדה. אחרי הסכמי אוסלו זה התחיל לרדת. לפני כן הוא אפילו יעץ לכמה בחורי ישיבה להתגייס, והם עשו כעצתו. בישיבת חברון כעסו עליו על כך׳.
[אגב, הייתי מרבה לשאול בהלכה את אחיו ראב״ד עדה החרדית ר׳ ישראל יעקב פישר. פעם ישבתי אצלו בימים שאחרי הסכמי אוסלו, הוא היה מלא אכזבה. לשאלתי איך הוא רואה את העתיד, הוא השיב שלצערו הוא צופה טרור ופיגועים קשים, ואמר לי על מובילי התהליך בזו הלשון: ״הם הרסו את המדינה!״ מ.ד.]
השקפת עולמו הייתה מורכבת ביותר, מלאה סתירות פנימיות, לכאורה, ובעיני זה היה דווקא סממן לפתיחותו, למרות אמירותיו הנחרצות. בערוב ימיו הוא אמר לי: ׳הדור הזה הוא דור של תשובה. היום, כל הדרכים השונות זו מזו יצליחו בחיזוק הזהות היהודית, כי זה מה שהדור מחפש׳. כמה ראויים הדברים לימים אלו ממש, שבהם בולט הרצון הרחב של העם היהודי לגווניו, בחיזוק זהותו היהודית. ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ושו״ת הגרז״ן

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מרץ 15, 2023

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

דצמבר 28, 2022

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים את המצוקים והתבשרנו על פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים מאיר דרוקמן זצ״ל. הרב נדבק בנגיף הקורונה בפעם השנייה, מצבו הבריאותי לא היה טוב וכחודש לאחר שחגגו לו יום הולדת 90, הרב נלקח מאיתנו ושב לעולם שכולו טוב. למוחרת יום הפטירה, בעיצומו של ׳זאת חנוכה׳, רבבות מעם ישראל יצאו למרכז שפירא ללוות את הרב למנוחת עולמים. נכחו בה רבים מעם ישראל: תלמידים, בוגרים, חברי כנסת, רבנים ועוד. ההלוויה שודרה כמובן גם בכלי התקשורת השונים לטובת אלו שלא הגיעו.
הרב דרוקמן זצ״ל שימש במספר תפקידים ציבוריים חשובים, ביניהם – ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, נשיא איגוד ישיבות ההסדר, ויושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בעברו, בין היתר, כיהן כחבר כנסת ולאחר מכן כיהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. מי שהכיר את הרב ידע שמדובר באישיות רבת פעלים, מלאה באהבת ישראל, שכל כולה למען העם והמדינה.
וכדי להמחיש דבר זה סיפר הרב שמואל אליהו שפעם שאלו את הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "איך אפשר לאהוב את כל עם ישראל?", והרב ענה: "זה באמת קשה ולא פשוט. אבל אני מצאתי פתרון: אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את כל ישראל".
״סימניות בכל ספר״
הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקווה וראש ישיבת ׳עטרת נחמיה׳ בתל אביב, הוא אחד מהאנשים שהכירו את הרב ושראה מקרוב את גדולתו. הרב מיכה כיהן כר״מ בישיבת ההסדר אור עציון וזכה לעבוד עם הרב דרוקמן כתשע שנים. שוחחנו עם הרב הלוי כאשר היה בדרכו ללוויית הרב זצ״ל, והרב שיתף אותנו במעט מגדולת הרב רגע לפני שנפרד ממנו במסע הלוויה.
״הקשר שלי עם הרב דרוקמן החל עוד כשהייתי נער, לפני כ-45 שנים, בתל אביב״, משתף הרב מיכה. ״הרב דרוקמן היה מגיע לשלוחה של מכון מאיר בתל אביב להעביר שיעורים. היו מגיעים מספר לא קטן של נערים, ביניהם אני, ואפשר לומר בפה מלא שהרב עיצב את האישיות שלנו. הוא הפיח רוח של תורה ושל אמונה גדולה. אני זוכר שבשיעורים הרב היה עם הרבה מאוד ספרים, ועם סימניות בכל ספר. הוא היה קורא פסקאות מספרים שונים החל מהתנ״ך, דרך מדרשים וכלה בכל ספרי הרב (קוק) זצ״ל, מדייק במילים הכתובות. היה מדהים לראות תלמיד חכם שמוסר שיעורי תורה בכל רחבי הארץ ומפיץ את התורה הגואלת – תורת הרב צבי יהודה זצ״ל״.
כאמור, הרב מיכה הלוי היה ר״מ בישיבת אור עציון, בזמן שהרב דרוקמן היה במקביל גם ראש הישיבה וגם חבר כנסת: ״אפילו בימים עמוסים שהיו לרב מחוץ לישיבה, הוא לא ויתר והיה מגיע להעביר שיעורים רבים בשעות הלילה המאוחרות לכלל תלמידי הישיבה – החל משיעור א ועד שיעורי ח ובוגרי הישיבה שבאו לשיעור פעם בשבוע. לעניות דעתי הרב העביר עשרות שיעורים בשבוע על אף היותו עסוק בצורכי ציבור, ולכן הוא דמות מרכזית בלימוד התורה של התלמידים ולא רק בעיצוב אישיותם״.

״התייחס לכל אדם כאות בתורה״
איך זה לעבוד עם הרב דרוקמן?
״צריך לדעת שפגישה או שיחת טלפון עם הרב יכולה להתקיים בכל שעה מתוך 24 השעות שיש ביממה. ותמיד בשיחה הרב חד ונמצא בעירנות מוחלטת. למרות כל העיסוקים הרבים שהרב עוסק בהם במקביל – כשאתה מדבר איתו על נושא מסוים הוא ממוקד מאוד באותו עניין כאילו זה הדבר היחיד שכרגע קיים. זה לא ייאמן. הרב נותן את אותו מיקוד גם לעיסוק בבעיה של תלמיד מסוים וגם לעיסוק בעניין ציבורי ברומו של עולם. זה מיוחד וייחודי מאוד״.
ממה זה נובע?
״אני חושב שבראש ובראשונה זה נובע מהתפיסה התורנית שבו, מהתורה שלו. דהיינו, הרב דרוקמן חי את הפסקאות באהבת ישראל שכתובים בספר ׳אורות׳. שם כתוב שאהבת ישראל זה מקצוע גדול בתורה. כלומר, ׳ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור׳, זה כל התורה כולה. יש שישים ריבוא אותיות בתורה, וכל אחד הוא אות בתורה. הרב דרוקמן התייחס לכל אדם כאות בתורה. וזה בא מתוך תפיסה של תורה, זה ממש לחיות את אותה פסקה ב׳אורות׳. והכול נובע מהיחס לכלל ישראל, כמו שהפסקאות שם ממשיכות ואומרות שהסנגוריה על ישראל לא תסמא את עינינו לראות את מומיה, ואף על פי כן כולך יפה רעייתי ומום אין בך. דהיינו, להגדיר שכל חולשות וחסרונות שיש בחלק מעם ישראל זה מום עובר, אך כאשר מסתכלים על הכלל, אין מום – ׳כולך יפה רעייתי׳. לאור זאת הרב התייחס ואהב כל אחד״.
השנים הרבות במחיצת הרב דרוקמן זצ״ל השאירו אצל הרב מיכה גם זיכרונות רבים. ״הרמי״ם היו מגיעים מטעם הישיבה לבקר את התלמידים בבסיסים כששירתו בצבא, וגם הרב דרוקמן היה מצטרף. זכור לי אישית פעם או פעמיים שכשהייתה אי הבנה בין חייל לבין מפקד לגבי עניין דתי, הרב היה יודע מצד אחד שהמפקד טועה, ומצד שני שצריך לשמוע בקול המפקד. הרב חינך את התלמידים שיש חובה לציית לדברי המפקד ומצד שני בנקודות מסוימות מאוד שאינן מלמדות על הכלל של משמעת למפקד יש לעמוד על שלהם. כמובן, ׳שלהם׳, הכוונה למה שהתורה אומרת.
אני חושב שכל צמרת צה״ל ראתה את הדברים הללו ברב. מה שלהרבה אנשים זה ׳או-או׳, אצל הרב זה היה מורכבות של עולם אחד״.
״המשפחה הייתה שותפה מלאה״
עם הרב הלוי אנחנו משוחחים בזמן הנסיעה ללוייתו של זקן רבני הציונות הדתית, והרב הלוי אמור כי על הרב דרוקמן צריך לומר את הפסוק ״אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין״ (מיכה ז, ב). ״הפסוק הזה מלווה אותי בדרך. פירושו של דבר שהרב היה בתורתו חסיד גדול. כל תורתו היא חסד עִם עַם ישראל, ועל זה ׳אבד חסיד׳. בתורה הזאת הוא קירב רבים – גם קירוב ממש וגם קירוב שרבים העריכו ולא זלזלו בתורה בזכות הרב, וזה ׳וישר באדם אין׳ – בעיני בני אדם הרב היה אדם ישר״.
הרב דרוקמן כיהן ושימש בהמון תפקידים במהלך שנותיו ופעילותו הציבורית, כיצד אדם אחד יכול לעשות כל כך הרבה? להספיק כל כך הרבה.
״אין לי ספק שמדובר בסייעתא דשמיא עצומה, שהיא מעבר לטבע. אין לי מילה אחרת. כמובן שהסי1ףיעתא דשמיא הזו מגיעה לאדם שכל כולו מסירות נפש לכלל ישראל. לעבוד במשך שעות רבות ביממה ובקושי לעלות לישון על המיטה זה על טבעי. אני חושב שבמשך שנים רבות המושב של הרב ברכב היה על מצב שכיבה והרב היה ישן בדרכים בין מקום למקום (היה לו נהג, מ״ט). בשאר הזמן הרב היה חוזר לביתו, יכול להיות אפילו בשעה שתיים בלילה, והיה לומד תורה, עונה לטלפונים וקובע פגישות״.

ומשפחתיות הייתה נכנסת בלו״ז?
״אני חושב שכן״, משיב הרב הלוי. ״את זה צריך לשאול את בני המשפחה של הרב. זה נכון שאת כל סעודות השבת היה עושה עם הישיבה, והמשפחה הייתה מצטרפת אליו. המשפחה הייתה שותפה מלאה לחיי הציבוריות שלו״.
האם יש נקודת תפנית בחייו של הרב דרוקמן שבה נהייה לרב גדול ומוכר בציונות הדתית? ניתן להצביע על משהו מסוים שהוביל לדבר?
״אני חושב שזה קרה עוד לפני היותו מפורסם כחבר כנסת. לא מדובר בתפנית מסוימת אלא פשוט מעשיו ותורתו הפכו אותו למי שהוא, עוד במסעות לימוד התורה וההתעסקות הכללית בכלל״.
״אותה החיבה״
מתי הייתה הפגישה האחרונה שלך עם הרב?
״הפגישה האחרונה שלי עם הרב הייתה לפני כחודש בהכתרת הרב דרור טוויל, רבה של שדרות. הוא חיבק ונישק אותי, כמו בכל פעם שנכנסתי אליו. החיבה היתרה שהייתה לרב לכל אחד, אמירת השלום שלו מגיעה לצד יחס כל כך גדול. לכל אחד, מילדים ועד לשר גדול בישראל, הייתה אותה החיבה. פשוט מדהים!״.
לסיום אנחנו מבקשים מהרב מיכה לשתף אותנו בזיכרון מיוחד מהרב דרוקמן. ״אני יודע לומר כר״מ, שבמסיבות חנוכה עם כלל תלמידי הישיבה, התלמידים דיברו והשמיעו את דעותיהם וגם היה נהוג לקיים פולמוס דעות בין הר״מים, ואני ממש זוכר שהרב היה קשוב מאוד. בסוף הדיונים, הרב היה אומר מילים בודדות אחרונות, ובתמצית מדויקת הצליח הרב לומר את המסר שרצה להעביר, לאחר כשלוש שעות של הקשבה! לא נתפס!״.
באופן אישי, מה הכי יחסר לרב מיכה מהרב דרוקמן זצ״ל?
״אהבת ישראל המאוד מיוחדת שלו וחיבורו לכלל העם. הרב היה אומן וידע להוביל את כולם באיזון נכון. אני חושב שאיבדנו מנהיג שהצליח לאזן ולחבר את כל הקצוות כולם, ואת הרוח הזו של הרב חייבים להמשיך״.