גליון 511

אורי שכטר

הכי מושלם

אורי שכטר

אורי שכטר

מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי

ואז בננו אמר, 'אני מרגיש על הפנים, לא הייתי צריך לקרוא את המסכת בסוף המסיבה'. שאלתי אותו: "למה? קראת כל כך יפה'. הוא ענה: 'המורה ביקש מתנדבים ואני התנדבתי, לא הייתי צריך להתנדב'.

ואז בננו אמר, 'אני מרגיש על הפנים, לא הייתי צריך לקרוא את המסכת בסוף המסיבה'. שאלתי אותו: "למה? קראת כל כך יפה'. הוא ענה: 'המורה ביקש מתנדבים ואני התנדבתי, לא הייתי צריך להתנדב'.

01
לפני כ- 10 שנים, כשבני היה בכיתה ז', עשו להם תכנית שנתית לבר-מצווה שכללה פעילויות רבות ומגוונות. שיא התוכנית הייתה הליכה של הילדים ברגל מגוש עציון לירושלים ומפגש עם ההורים בכותל. לאחר המפגש ירדנו כולנו לעיר דוד למסיבת הסיום.
המסיבה התחילה בשיר ששר וניגן המורה עם כ-4 תלמידים. היינו כל כך גאים בבננו שעמד על הבמה ביחד עם המחנך עם גיטרה, ניגן ושר (במיוחד שאופק, כמו רוב ילדנו, עם בעיות קשות של קשב וריכוז). בסוף הערב עמד בננו שוב על הבמה עם חבר, הם הקריאו מסכת מרגשת, של כל מה שהם עברו בתכנית בר-המצווה. אני וכנה היינו מלאים בגאווה, לא האמנו שהוא מסוגל לקרוא בצורה כל כך יפה ומדויקת.
כשהסתיים הערב נסענו לביתנו ולפני השינה ניגשתי למיטתו של בננו ואמרתי לו, 'תדע שאני ואמא היינו מאוד גאים בך הערב וכל כך שמחנו מההופעות שלך על הבמה'.
ואז בננו אמר, 'אני מרגיש על הפנים, לא הייתי צריך לקרוא את המסכת בסוף המסיבה'. שאלתי אותו: "למה? קראת כל כך יפה'. הוא ענה: 'המורה ביקש מתנדבים ואני התנדבתי, לא הייתי צריך להתנדב'.
'אבל טוב שהתנדבת, אנחנו מחנכים להתנדבות, אני לא מבין אותך?'.
ואז הוא המשיך ואמר, 'אבא, כשעליתי לבמה בפעם הראשונה, בשיר, הסתכלתי עליכם ועל כל ההורים שהחזיקו בשמחה מצלמות בידיהם וצילמו את ילדיהם. כשעליתי במסכת האחרונה, שמתי לב שיש הורים שעדיין מחזיקים את המצלמה ביד, אבל הפעם בעצב, שבנם לא עלה פעם אחת על הבמה והם לא זכו לצלמו, ואני ברוב טיפשותי עליתי פעמיים'.
נתתי נשיקת לילה טוב לאופק ויצאתי מחדרו עם דמעות בעיניים. למרות השעה המאוחרת התקשרתי למורים ולמנהלת וסיפרתי להם את הסיפור. כולנו למדנו לקח חשוב מאוד.
02
אני לא אשכח ששנה לאחר הסיפור הזה הייתה הופעה בבית הספר בסוף השנה שבה הופיעו 100% מתלמידי בית הספר. היה פשוט מרגש ומרומם מאוד.
למה נזכרתי בסיפור המרגש הזה עכשיו?
לפני כמה זמן חבר קרוב שלי עשה כנס גדול מאוד. כחודשיים לפני הכנס התקשר אליו מישהו שבדרך כלל מנחה פאנל במסגרת הכנסים שלו וכך התנהלה השיחה ביניהם:
'השנה אתה מזמין אותי לכנס שלך להנחות פאנל?'
והחבר ענה, 'עוד לא השלמתי את כל בעלי התפקידים בכנס ואני עדיין לא יודע'.
ואז הבחור ממשיך ואומר, 'אתה בטח לא לוקח אותי בגלל מה שקרה לי? בגלל שאני מדבר בצורה לא כל כך ברורה'.
החבר שאל, 'לא הבנתי על מה אתה מדבר? לא שמעתי שקרה לך משהו, מה קרה?'.
הבחור המשיך וסיפר: 'לפני כשנה וחצי עברתי אירוע מוחי, האירוע פגע לי בדיבור ואני מדבר בצורה קצת איטית, מה שגרם לכך שכולם ביטלו את כל ההתקשרויות איתי, כולל אפילו עבודה קבועה שהייתה לי בהנחיית קבוצות. פשוט כולם לא רוצים לעבוד איתי למרות שאני בתהליך של שיקום ובסך הכל מתקדם'.
חברי, בלי לחשוב פעמיים, אמר לו: 'האמת שלא שמעתי על מה שקרה לך ואני שומע את זה עכשיו בפעם הראשונה, ואני מזמין אותך בשמחה רבה לכנס שלי. אתה תנחה אפילו יותר פאנלים ממה שהנחת בדרך כלל'. ובאמת כך קרה.
והאמת שבדרך כלל הפאנלים בכנס לא כל כך מעניינים אותי כי אני לא מהתחום שבו עוסק חברי, אבל השנה הסתובבתי בין הפאנלים וכנראה שלא במקרה ראיתי את אותו האיש שדיבר עם חברי מנחה פאנל בגאווה כשחיוך ענק מרוח על שפתיו, ואני הסתכלתי עליו כשדמעות של התרגשות זלגו מעיני.
חשוב שכולנו נבין שהתמונות בעולמנו שלעיתים לכאורה נראות לא מושלמות הן התמונות הכי מושלמות בחיים.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה