קצת מוזר לקרוא את פרשת ויקהל. אנו רגילים להתייחס לפאר ולאסתטיקה כדברים זניחים ואפילו מפריעים לעבודה הרוחנית והנה, פרשה שלמה (ואפשר לצרף לכך עוד שלש פרשיות: תרומה-תצוה-פקודי) מוקדשות כולן לאסתטיקה החיצונית של כלי המקדש. למה חשוב כמה זהב יש במנורה? ומדוע נצרך פירוט כל כך מסיבי של קרשי המשכן? בקטלוגים של איקאה אין תיאורי מפרט טכני כמו בפרשיות המשכן.
מהו יופי? מתי דבר נחשב אצלנו כאסתטי? יופי משמעו הרמוניה. כלומר, תחושת היופי נולדת באדם בעת בה הוא חש כי קיימים כוונה וסדר מאחורי הדברים. הרב קוק (שמונה קבצים ח, נה), כותב: "אין מרגישים את היופי של העולם, כי אם לפי המידה של יופי שיש בפנימיותה של הנשמה; שבאמת כל היופי שבעולם, הוא רק התגלות מִצערה (מועטה) מיופייה של הנשמה". רוצה לומר: ההרמוניה והשלמות, המתגלים בעולם החיצוני, הינם שיקוף חיוור של ההרמוניה והשלמות המצויים בעולם הפנימי. היופי החיצוני הינו רק הגורם המוציא מן הכוח אל הפועל את יפי-הנשמה.
לא במקרה אנו מתקרבים לחודש אדר ב' ולחג הפורים. חז"ל מתבטאים על הפסוק "ותשא אסתר חן בעיני כל רואיה" ש"אסתר ירקרקת ובת שבעים" אלא ש"חוט של חסד משוך עליה".
כדוגמת המקדש שהוא 'נוי של עולם' כך אף אסתר. המשכן הוא המקום ההרמוני ביותר בעולם, המקום הקדוש ביותר בעולם – ובהתאם לזאת היפה ביותר בעולם. אסתר מבטאת את העולם הפנימי הטהור שמנצח את הטומאה של מלכות פרס. כאשר היופי הוא איננו תוצר של חושניות גסה אלא של עדינות ועולם רוחני – זהו יופי רצוי ואהוב. האנושות כיום כמהה ליופי אמיתי; לעדינות ולרוחניות שתיתן את הטעם והערך לעולם הטכנולוגיה, התקשורת והמתכת הקרה המקיף אותנו. העולם זקוק כיום לגילוי של יפי הנשמה המתגלה במשכן.
בימים אלו יצא לאור ספרו של הרב לונדין "מגילה של הנפש", ביאור פסיכולוגי רוחני לפסוקי המגילה, בהוצאת מגיד-קורן.
