היה זה בוקרו של יום קיץ לוהט ומשמים לכאורה בעמאן, הבירה הירדנית בת אלפי השנים, אותה העיר שנזכרה כבר בתנ"ך ונודעה כ׳רבת בני עמון׳. באותו הבוקר הפקקים היו אותם פקקים, הצפירות היו אותן צפירות, והמהגרים מחוסרי העבודה ניקו את שמשות הרכבים הרבים בתקווה לקבל בתמורה דבר מה שווה ערך.
אולם באותו בוקר חוסיין בן טלאל, מלך ירדן, ידע כי הוא הולך לשנות את ההיסטוריה של עמו. שנה וארבעה חודשים (11 באפריל 1987) עברו מאז נפגש עם שמעון פרס וחתם עימו על ׳הסכם לונדון׳ שאמור היה להחזיר את הירדנים לשלוט בצורה כזו או אחרת בשטחי יהודה ושומרון. אלה ששמונה חודשים מאז המפגש (9 בדצמבר 1987) עם אבי ׳המזרח התיכון החדש׳ פרצה האינתיפאדה הראשונה וסיבכה חוסיין בן טלאל עמוקות.
באותו הבוקר חלפו כבר יותר משמונה חודשי אינתיפאדה. חוסיין הבין, תוך שהוא צופה בתמונות הקשות משטחי יהודה ושומרון במרקע הטלוויזיה, כי ישראל איננה מצליחה להכניע את האינתיפאדה ולהרגיע את השטח. חוסיין חשש מאוד כי המראות הללו עלולים לחצות את נהר הירדן מזרחה ולפעפע אל שטחו שלו. על כן הכריזו הוא ובית המלוכה הירדני הכרזה שעתידה לשנות את פני ההיסטוריה לכאורה.
אולם, לאותה הכרזה גורלית קדמו שתי החלטות חשובות במיוחד. ב-28 ביולי 1988 הודיע חוסיין על עצירת התוכנית לפיתוח הגדה המערבית של נהר הירדן בהקף של 1.3 מיליארד דולר, מתוך רצון לאפשר לאש"ף לקחת יותר אחריות על שטחים אלה. יומיים חלפו וב-30 ביולי פיזר המלך את הפרלמנט, לטובת בחירות עתידיות בגדה המזרחית בלבד, ועל מנת להפסיק את ייצוג תושבי יהודה ושומרון הערבים בפרלמנט הירדני. מספר נציגיהם עמד על 30, כמחצית ממספר המושבים בפרלמנט.
ניתוק הקשרים המשפטיים והמנהליים
כאמור, לאחר בוקר חם במיוחד, 31 ביולי 1988, י״ז באב ה׳תשמ״ח, יום ראשון בשבוע, נשא המלך חוסיין נאום ובו הכריז על "ניתוק הקשרים המשפטיים והמנהליים" בין שתי גדות הירדן. הממלכה ויתרה באופן רשמי על ריבונותה בשטחי יהודה ושומרון, ובבת אחת הפכו אלה מ׳שטח ירדני הכבוש בידי ישראל׳ ל׳שטח הנמצא בחלל משפטי׳.
ד״ר חגי ויניצקי, מרצה בכיר במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, ראש מכון בגין למשפט וציונות ולשעבר חבר הוועדה
טקס חתימת הסכם השלום במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994
הממשלתית להסדרת הבנייה ביהודה ושומרון, מסביר בשיחה עם "גילוי דעת" מדוע עניין ניתוק הזיקה כמעט ואינו מדובר.
"קודם כל זה נובע מהגישה הבסיסית לשאלה הידועה האם השטחים כבושים או לא. עמדתה של מדינת ישראל, שאני תומך בה, היא שיהודה ושומרון אינם שטחים כבושים אלא אזורים שבמחלוקת. לפי המשפט הבינלאומי שטח כבוש הוא שטח שנכבש ממדינה שהריבונות שלה מוכרת. הניסיון של ירדן לספח את אזורי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי מדינות העולם למעט פקיסטן לבריטניה (למעט מזרח ירושלים). ולכן ירדן נחשבה לכובש בלתי חוקי. אפילו הליגה הערבית לא הכירה בסיפוח של ירדן. לפי תפיסה זו, שהיא כאמור עמדת מדינת ישראל עד היום, אזורי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים".
לדבריו של ד"ר ויניצקי, הגישה השניה באה ואומרת – "הניתוח הנ"ל אינו משנה. כאשר מדינה שולטת על מי שאינם אזרחיה, הם נמצאים תחת כיבוש׳.
"לפי הגישה של מדינת ישראל, שאני תומך בה, לירדן כלל לא היה מעמד ריבוני מוכר – ולכן ניתוק הזיקה שלה מיו"ש משול למי שמוותר על דבר שמלכתחילה לא היה שלו. גם לפי גישת ׳השטחים הכבושים׳, לא רק שירדן ניתקה את הזיקה אלא שב-1994 ירדן חתמה על הסכם שלום עם ישראל, ולכן כבר לא ניתן לטעון לשטח כבוש.
"ברם, בהתאם לגישה זו הניתוח המשפטי אינו מתחשב בעובדות אלו אלא מתייחס רק לכך שגרים שם אנשים שאינם אזרחי ישראל ולכן מבחינתם חלים שם דיני הכיבוש. טיעון זה מתעלם גם מכך שכ- 95% מהפלסטינים חיים תחת הרשות שמנהלת את כל רבדי החיים שלהם".
אז ניתוק הזיקה רלוונטי רק למי שמלכתחילה אומר שאלה שטחים כבושים.
"נכון. כי לפי הגישה של מי שטוענים שהשטחים אינם כבושים – ירדן היתה כובש לא חוקי וכלל אין לה זכויות ביו"ש. בעצם, זה ניתוק או וויתור על משהו שלא היה לירדן כלל. בשורה התחתונה, לשיטת האוחזים שמדובר בשטחים כבושים ניתוק הזיקה לא משפיע על תפיסתם. לשיטתם מי שולט על עם אחר הוא כובש. טיעון זה הוא כאמור שגוי מיסודו".
ירדן אינה פלסטין
נחזור לשנת 1988. בנאומו אמר המלך חוסיין: "משמעות כינון המדינה הפלסטינית העצמאית היא ניתוק הגדה המערבית מממלכת ירדן ההאשמית… אנו מכבדים את רצון אש"ף, הנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני, להינתק מאיתנו כמדינה פלסטינית עצמאית ואנו אומרים זאת מתוך מודעות מלאה… צעדינו הקשורים לגדה המערבית נוגעים אך ורק לאדמה הפלסטינית הכבושה ולבני עמה, ולא לאזרחים הירדניים ממוצא פלסטיני בממלכת ירדן ההאשמית. מובן שיש להם לכולם מלוא הזכויות האזרחיות, וחלות עליהם כל החובות ככל אזרח אחר… ירדן אינה פלסטין".
ב-4 באוגוסט החליטה ממשלת ירדן על סיום שירותם של פקידי המגזר הציבורי בגדה המערבית. בהתאם למדיניותו החדשה, הצהיר המלך ב-7 באוגוסט כי "לירדן אין ריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הכבושות, אשר שייכות לעם הפלסטיני".
התקשורת בישראל ובעולם הייתה עסוקה באותם ימים באינתיפאדה ולא ייחסה משמעות מדינית רבה לצעד הירדני. אולם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ידע והבין, אולי אף יותר מישראל. על פי המשפט הבין-לאומי, כאשר נוצר חלל משפטי בטריטוריה מסוימת, רשאי הגורם השולט בשטח למלא את החלל שנוצר. במילים אחרות, הוויתור הירדני על יהודה ושומרון הפך את ישראל, על פי דין, לריבון היחיד בשטחים אלה, וכעת יכלה ישראל לנהוג בהם כרצונה.
החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, 1947
מספר ימים לאחר מכן באותו החודש התפרסם מסמך שנכתב על ידי פייסל חוסייני, פוליטיקאי ערבי שלאחר הקמת הרשות הפלסטינית כיהן כממונה על ענייני ירושלים ברשות. במסמך הציע חוסייני לפעול להכרזת עצמאות פלסטינית לאלתר על יסוד החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם המוכרת כ׳החלטת החלוקה׳ מיום כ"ט בנובמבר 1947 אשר דיברה על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל. כדאי לציין שמבחינה משפטית להחלטה 181 יש תוקף של המלצה בלבד.
בתקשורת הוצפו הדברים באיחור, אולם חרדתו של אש"ף נגלתה לעין כל. ב-9 אוקטובר 1988 דיווח העיתון ׳אל-קבס הכוויתי׳ כי התנתקות ירדן מהגדה המערבית של נהר הירדן יצרה חלל משפטי ומנהלתי הגורם להנהגת אש"ף לחשוש פן ישראל תנצלו. לפיכך ניסח הארגון נייר עבודה שהתמודד מול איום זה.
למחרת התראיין לעיתון הכוויתי סלאח ח׳לף, הידוע גם בכינוי ׳אבו איאד׳, ממקימי ארגון ספטמבר השחור ומראשי הפת"ח, ואמר: ״עלינו לגבש מסמך ריבונות על האדמה, אשר מטרתו תהא לסיים את החלל המדיני שנפער כתוצאה מהתנתקות ירדן מהגדה".
אש"ף מכריז על עצמאות המדינה הפלסטינית
בכנס המועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ) ה-19 שנערך באלג׳יר בתאריך 15 בנובמבר 1988, הכריז אש"ף על הקמת מדינת פלסטין, ופרסם את ׳הצהרת העצמאות׳ שלה.
הכרזת העצמאות נכתבה בידי מחמוד דרוויש, משורר ערבי ויו"ר אגודת הסופרים והעיתונאים הפלסטינית, אשר חי ורכש את השכלתו הגבוהה בישראל, נטש אותה, ויצא מרצונו לביירות על מנת להצטרף לאש"ף.
בניגוד להצהרות קודמות של המועצה הלאומית ואש"ף שקבעו כי החלטה 181 "בטלה ומבוטלת", הצהרת העצמאות הגדירה אותה כאישור בין-לאומי ולגיטימיות ל"זכות העם הפלסטיני לריבונות". ההצהרה שללה פעולות אלימות "נגד השלמות הטריטוריאלית של מדינות אחרות", אך מבלי לציין את מדינת ישראל בשמה, וקראה לפלסטינים להמשיך במאבק "עד סיום הכיבוש" מבלי להבהיר אם מדובר בשטחים שנכבשו ב-1967 או בכל השטח שבידי ישראל.
ד"ר יובל ארנון-אוחנה ז"ל, כתב בספרו ׳קו החריש והאש׳, כי באש"ף הבינו כי בשביל להצליח הם יהיו חייבים להשיג את הסכמת ארצות הברית. אלא שהאמריקאים התנו את פתיחת המגעים עם אש"ף בכך שהארגון יכיר בישראל, ינטוש את הטרור ויקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, 242 מ-22 בנובמבר 1967, החלטה שהצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.
הפלסטינים הבינו, ישראל לא
מדינת ישראל על גופיה השונים שעסקה באותם ימים באינתיפאדה הראשונה והדם הרב שנשפך בה, ובביקורת מצד המעצמות, לא התפנתה לעסוק בהכרזת חוסיין, אלא שהפלסטינים הבינו את המצב לאשורו.
בביטאון אש"ף ׳א-ת׳ורה׳, 21 באוגוסט 1988, נכתב: "…כיצד יוכלו הפלסטינים להקים את מדינתם העתידה? האם לא עדיף לבנות בניין בן שתי קומות על ארבעה עמודים, מאשר בניין בן שלוש קומות על שלושה עמודים? בניית פלסטין בשלבים היא שתאפשר את מימוש הדבר. הינה העם הפלסטיני בישראל – בגליל במשולש ובנגב, יהיה העמוד האסטרטגי (הראשון) להשגת המדינה הדמוקרטית בפלסטין השלמה והעם הפלסטיני בירדן יהיה העמוד השני".
ב-11 בספטמבר 1988 נכתב באותו ביטאון: "החלטת חוסיין להתרחק מהגדה המערבית ומרצועת עזה היא צעד חשוב ראשון על מנת להקים את מדינת פלסטין העצמאית בשני שלבים: בשלב הראשון והנוכחי תתפוס מדינת פלסטין את מקומה של המדינה הירדנית בגדה וברצועה, ובשלב השני והאחרון – תתפוס מדינת פלסטין את מקומו של הכיבוש הישראלי (בתוך ׳הקו הירוק׳)".
החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, 1967
טקס חתימת הסכם השלום במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994
למעשה ניתן להגיד כי בשנת 1988 הייתה זו הפעם הראשונה מאז הוקם 24 שנים קודן לכן, שאש"ף נוקט בגישה אותה ינקוט בהמשך גם באוסלו. ׳הכרה׳ לכאורה בחצי פה בישראל בכדי לרצות את המערב, הקמת מסגרת של מדינת צללים שקרית אשר תעמוד בשער, נכונה בכל רגע לחדור אל תוך השטח פנימה ולהשתלט עליו, וכל זאת תוך שימור מלא של האידיאולוגיה המקורית הנושנה העומדת על חיסול ישראל.
בשנת 1988 חשב הארגון לשחרור פלסטין כי ה׳מדינה׳ הפיקטיבית שעליה הכריז, תשגר לשטח ממשלה פלסטינית זמנית. בשנת 1994, שנת כניסת הארגון לשטחי יהודה שומרון ועזה על פי הסכם אוסלו, הקים אש"ף לצורך זה את הרשות הפלסטינית.
קשרי הגומלין בין אש"ף לבין הממשלה הזמנית של 1988, ובין אש"ף לרשות הפלסטינית של 1994 היו אמורים להיות זהים.
ד"ר אניס אל קאסם, יו"ר הוועדה המשפטית של המל"פ ה-19, אמר ב-8 בספטמבר 1988 במהלך ריאיון בעיתון ׳א-שרק אל-אווסט׳ שיוצא לאור בלונדון (בעלות סעודית) כי "לממשלה הפלסטינית הזמנית תהיינה כל הסמכויות לגבי בכל מדינה דמוקרטית, פרט לאחריות על המשך המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. זה נשאר בידי אש"ף, וחובתו של הארגון להמשיך מאבק זה עד למימוש הזכויות הלגיטימיות לשיבה, להגדרה עצמית, ולמדינה". ואכן, מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית שהוקמה ב-1994 בעקבות הסכם אוסלו איננו הסכם אוסלו, אלא אש"ף עצמו. אותו אש"ף שחשש תחילה מעזיבת ירדן את יו"ש.
נסכם ונאמר כי בדברים הללו יש להשיב בעיקר כלפי מי שטוענים שיהודה ושומרון הינם שטחים כבושים. כמו שהזכרנו תחילה, אבו איאד אמר: ״עלינו לגבש מסמך ריבונות על האדמה אשר מטרתו תהא לסיים את החלל המדיני שנפער כתוצאה מהתנתקות ירדן מהגדה". ישראל לא גיבשה מסמך ריבונות, אש"ף בהחלט כן. ■
בכתבה התבססתי על שכתב המרצה שלי באוניברסיטת אריאל, ד"ר יובל ארנון-אוחנה ז"ל, בספרו "קו החריש
