יהדות עכשיו

השטחים הלא כבושים

השיח סביב השאלה האם שטחי יהודה ושומרון כבושים או לא השכיח מאיתנו נושא חשוב מאוד שהשבוע מלאו לו 34 שנים - ניתוק הקשרים המשפטיים והמנהליים של ירדן עם שטחי י״וש ● ד״ר חגי ויניצקי: "לירדן כלל לא היה מעמד ריבוני מוכר – ולכן ניתוק הזיקה שלה מיו"ש משול למי שמוותר על דבר שמלכתחילה לא היה שלו״ ● ובכל זאת, היה מי שנהנה מהמצב החדש: אש״ף

נוף בישראל

היה זה בוקרו של יום קיץ לוהט ומשמים לכאורה בעמאן, הבירה הירדנית בת אלפי השנים, אותה העיר שנזכרה כבר בתנ"ך ונודעה כ׳רבת בני עמון׳. באותו הבוקר הפקקים היו אותם פקקים, הצפירות היו אותן צפירות, והמהגרים מחוסרי העבודה ניקו את שמשות הרכבים הרבים בתקווה לקבל בתמורה דבר מה שווה ערך.
אולם באותו בוקר חוסיין בן טלאל, מלך ירדן, ידע כי הוא הולך לשנות את ההיסטוריה של עמו. שנה וארבעה חודשים (11 באפריל 1987) עברו מאז נפגש עם שמעון פרס וחתם עימו על ׳הסכם לונדון׳ שאמור היה להחזיר את הירדנים לשלוט בצורה כזו או אחרת בשטחי יהודה ושומרון. אלה ששמונה חודשים מאז המפגש (9 בדצמבר 1987) עם אבי ׳המזרח התיכון החדש׳ פרצה האינתיפאדה הראשונה וסיבכה חוסיין בן טלאל עמוקות.
באותו הבוקר חלפו כבר יותר משמונה חודשי אינתיפאדה. חוסיין הבין, תוך שהוא צופה בתמונות הקשות משטחי יהודה ושומרון במרקע הטלוויזיה, כי ישראל איננה מצליחה להכניע את האינתיפאדה ולהרגיע את השטח. חוסיין חשש מאוד כי המראות הללו עלולים לחצות את נהר הירדן מזרחה ולפעפע אל שטחו שלו. על כן הכריזו הוא ובית המלוכה הירדני הכרזה שעתידה לשנות את פני ההיסטוריה לכאורה.
אולם, לאותה הכרזה גורלית קדמו שתי החלטות חשובות במיוחד. ב-28 ביולי 1988 הודיע חוסיין על עצירת התוכנית לפיתוח הגדה המערבית של נהר הירדן בהקף של 1.3 מיליארד דולר, מתוך רצון לאפשר לאש"ף לקחת יותר אחריות על שטחים אלה. יומיים חלפו וב-30 ביולי פיזר המלך את הפרלמנט, לטובת בחירות עתידיות בגדה המזרחית בלבד, ועל מנת להפסיק את ייצוג תושבי יהודה ושומרון הערבים בפרלמנט הירדני. מספר נציגיהם עמד על 30, כמחצית ממספר המושבים בפרלמנט.

ניתוק הקשרים המשפטיים והמנהליים
כאמור, לאחר בוקר חם במיוחד, 31 ביולי 1988, י״ז באב ה׳תשמ״ח, יום ראשון בשבוע, נשא המלך חוסיין נאום ובו הכריז על "ניתוק הקשרים המשפטיים והמנהליים" בין שתי גדות הירדן. הממלכה ויתרה באופן רשמי על ריבונותה בשטחי יהודה ושומרון, ובבת אחת הפכו אלה מ׳שטח ירדני הכבוש בידי ישראל׳ ל׳שטח הנמצא בחלל משפטי׳.
ד״ר חגי ויניצקי, מרצה בכיר במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, ראש מכון בגין למשפט וציונות ולשעבר חבר הוועדה 

טקס חתימת הסכם השלום במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994

טקס חתימת הסכם השלום במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994

הממשלתית להסדרת הבנייה ביהודה ושומרון, מסביר בשיחה עם "גילוי דעת" מדוע עניין ניתוק הזיקה כמעט ואינו מדובר.
"קודם כל זה נובע מהגישה הבסיסית לשאלה הידועה האם השטחים כבושים או לא. עמדתה של מדינת ישראל, שאני תומך בה, היא שיהודה ושומרון אינם שטחים כבושים אלא אזורים שבמחלוקת. לפי המשפט הבינלאומי שטח כבוש הוא שטח שנכבש ממדינה שהריבונות שלה מוכרת. הניסיון של ירדן לספח את אזורי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי מדינות העולם למעט פקיסטן לבריטניה (למעט מזרח ירושלים). ולכן ירדן נחשבה לכובש בלתי חוקי. אפילו הליגה הערבית לא הכירה בסיפוח של ירדן. לפי תפיסה זו, שהיא כאמור עמדת מדינת ישראל עד היום, אזורי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים".
לדבריו של ד"ר ויניצקי, הגישה השניה באה ואומרת – "הניתוח הנ"ל אינו משנה. כאשר מדינה שולטת על מי שאינם אזרחיה, הם נמצאים תחת כיבוש׳.
"לפי הגישה של מדינת ישראל, שאני תומך בה, לירדן כלל לא היה מעמד ריבוני מוכר – ולכן ניתוק הזיקה שלה מיו"ש משול למי שמוותר על דבר שמלכתחילה לא היה שלו. גם לפי גישת ׳השטחים הכבושים׳, לא רק שירדן ניתקה את הזיקה אלא שב-1994 ירדן חתמה על הסכם שלום עם ישראל, ולכן כבר לא ניתן לטעון לשטח כבוש.
"ברם, בהתאם לגישה זו הניתוח המשפטי אינו מתחשב בעובדות אלו אלא מתייחס רק לכך שגרים שם אנשים שאינם אזרחי ישראל ולכן מבחינתם חלים שם דיני הכיבוש. טיעון זה מתעלם גם מכך שכ- 95% מהפלסטינים חיים תחת הרשות שמנהלת את כל רבדי החיים שלהם".
אז ניתוק הזיקה רלוונטי רק למי שמלכתחילה אומר שאלה שטחים כבושים.
"נכון. כי לפי הגישה של מי שטוענים שהשטחים אינם כבושים – ירדן היתה כובש לא חוקי וכלל אין לה זכויות ביו"ש. בעצם, זה ניתוק או וויתור על משהו שלא היה לירדן כלל. בשורה התחתונה, לשיטת האוחזים שמדובר בשטחים כבושים ניתוק הזיקה לא משפיע על תפיסתם. לשיטתם מי שולט על עם אחר הוא כובש. טיעון זה הוא כאמור שגוי מיסודו".

ירדן אינה פלסטין
נחזור לשנת 1988. בנאומו אמר המלך חוסיין: "משמעות כינון המדינה הפלסטינית העצמאית היא ניתוק הגדה המערבית מממלכת ירדן ההאשמית… אנו מכבדים את רצון אש"ף, הנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני, להינתק מאיתנו כמדינה פלסטינית עצמאית ואנו אומרים זאת מתוך מודעות מלאה… צעדינו הקשורים לגדה המערבית נוגעים אך ורק לאדמה הפלסטינית הכבושה ולבני עמה, ולא לאזרחים הירדניים ממוצא פלסטיני בממלכת ירדן ההאשמית. מובן שיש להם לכולם מלוא הזכויות האזרחיות, וחלות עליהם כל החובות ככל אזרח אחר… ירדן אינה פלסטין".
ב-4 באוגוסט החליטה ממשלת ירדן על סיום שירותם של פקידי המגזר הציבורי בגדה המערבית. בהתאם למדיניותו החדשה, הצהיר המלך ב-7 באוגוסט כי "לירדן אין ריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הכבושות, אשר שייכות לעם הפלסטיני".
התקשורת בישראל ובעולם הייתה עסוקה באותם ימים באינתיפאדה ולא ייחסה משמעות מדינית רבה לצעד הירדני. אולם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ידע והבין, אולי אף יותר מישראל. על פי המשפט הבין-לאומי, כאשר נוצר חלל משפטי בטריטוריה מסוימת, רשאי הגורם השולט בשטח למלא את החלל שנוצר. במילים אחרות, הוויתור הירדני על יהודה ושומרון הפך את ישראל, על פי דין, לריבון היחיד בשטחים אלה, וכעת יכלה ישראל לנהוג בהם כרצונה.

מפת ישראל

החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, 1947

מספר ימים לאחר מכן באותו החודש התפרסם מסמך שנכתב על ידי פייסל חוסייני, פוליטיקאי ערבי שלאחר הקמת הרשות הפלסטינית כיהן כממונה על ענייני ירושלים ברשות. במסמך הציע חוסייני לפעול להכרזת עצמאות פלסטינית לאלתר על יסוד החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם המוכרת כ׳החלטת החלוקה׳ מיום כ"ט בנובמבר 1947 אשר דיברה על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל. כדאי לציין שמבחינה משפטית להחלטה 181 יש תוקף של המלצה בלבד.
בתקשורת הוצפו הדברים באיחור, אולם חרדתו של אש"ף נגלתה לעין כל. ב-9 אוקטובר 1988 דיווח העיתון ׳אל-קבס הכוויתי׳ כי התנתקות ירדן מהגדה המערבית של נהר הירדן יצרה חלל משפטי ומנהלתי הגורם להנהגת אש"ף לחשוש פן ישראל תנצלו. לפיכך ניסח הארגון נייר עבודה שהתמודד מול איום זה.
למחרת התראיין לעיתון הכוויתי סלאח ח׳לף, הידוע גם בכינוי ׳אבו איאד׳, ממקימי ארגון ספטמבר השחור ומראשי הפת"ח, ואמר: ״עלינו לגבש מסמך ריבונות על האדמה, אשר מטרתו תהא לסיים את החלל המדיני שנפער כתוצאה מהתנתקות ירדן מהגדה". 

אש"ף מכריז על עצמאות  המדינה הפלסטינית

בכנס המועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ) ה-19 שנערך באלג׳יר בתאריך 15 בנובמבר 1988, הכריז אש"ף על הקמת מדינת פלסטין, ופרסם את ׳הצהרת העצמאות׳ שלה. 

הכרזת העצמאות נכתבה בידי מחמוד דרוויש, משורר ערבי ויו"ר אגודת הסופרים והעיתונאים הפלסטינית, אשר חי ורכש את השכלתו הגבוהה בישראל, נטש אותה, ויצא מרצונו לביירות על מנת להצטרף לאש"ף. 

בניגוד להצהרות קודמות של המועצה הלאומית ואש"ף שקבעו כי החלטה 181 "בטלה ומבוטלת", הצהרת העצמאות הגדירה אותה כאישור בין-לאומי ולגיטימיות ל"זכות העם הפלסטיני לריבונות". ההצהרה שללה פעולות אלימות "נגד השלמות הטריטוריאלית של מדינות אחרות", אך מבלי לציין את מדינת ישראל בשמה, וקראה לפלסטינים להמשיך במאבק "עד סיום הכיבוש" מבלי להבהיר אם מדובר בשטחים שנכבשו ב-1967 או בכל השטח שבידי ישראל.

ד"ר יובל ארנון-אוחנה ז"ל, כתב בספרו ׳קו החריש והאש׳, כי באש"ף הבינו כי בשביל להצליח הם יהיו חייבים להשיג את הסכמת ארצות הברית. אלא שהאמריקאים התנו את פתיחת המגעים עם אש"ף בכך שהארגון יכיר בישראל, ינטוש את הטרור ויקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, 242 מ-22 בנובמבר 1967, החלטה שהצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.  

 מונע על ידי חששו הרב מהחלל המשפטי שנוצר ביו"ש, החליט אש"ף לתת את המינימום ההכרחי ולהשיג את ההכרה האמריקאית. הארגון פיצל בין שתי הדרישות המדיניות: בהצהרת העצמאות שנכתבה במילים שנועדו להביע את ההכרה בישראל, על ידי אזכור "החלטות האו"ם מאז 1947", כלומר גם החלטה 181. אולם הכרה אמיתית לא ניתנה כאן, משום שהצהרת העצמאות לא הכירה או קיבלה את החלטת החלוקה אלא רק אזכרה אותה. בדרך דומה התייחס אש"ף להחלטת מועצת הביטחון 242 – בחששו פן יהיה באזכור החלטה 242 משום הכרה אמיתית בישראל וסיום הסכסוך, אש"ף הזכיר אותה בהחלטת המל"פ ה-19 רק במילים הבאות: "החלטה 242 כמי שתהווה יחד עם זכות ההגדרה העצמית והקמת המדינה הפלסטינית את הבסיס לכינוס הוועידה הבינלאומית בנושא פלסטין". 
עוד כתב ארנון-אוחנה, כי ההתפתלויות והתמרונים הלשוניים לימדו כי לא הייתה הכרה אמיתית בישראל מצד אש"ף, וכי קבלה אמיתית של 242 חסרה הייתה גם היא. ובכל זאת, לארצות הברית היה אינטרס במזרח התיכון ועל כן היא החליטה, ולאחריה אירופה והעולם כולו, לקבל את ההצהרות הללו כמספקות. 
אבו איאד עצמו בריאיון לעיתון ׳אל-סיאסה׳ הכוויתי ב-22 נובמבר 1988, הדגיש כי המל"פ לא הצביעה על קבלת החלטה 242 אלא על הגדרתה כבסיס לוועידה בינלאומית שתתכנס בהתאם לדרישת הקהילה הבינלאומית. אולם ימים מספר לאחר מכן, בשטוקהולם בירת שוודיה, פירש רב המרצחים ויו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, את החלטת המל"פ כ"מכירה בעובדת קיומה של ישראל", ובנאומו באו"ם בדצמבר 1988 גינה את הטרור ואיזכר שוב את אותה החלטה 242.
התמורה שקבל אש"ף הייתה משמעותית. הארגון הצליח להחדיר עצמו אל תוך החלל המשפטי שנוצר ביהודה ושומרון כטוען לגיטימי לריבונות במקום. ארה"ב נתרצתה, הכירה בו דה-פקטו, ופתחה בדיאלוג מדיני ומודיעיני עמו. דיאלוג זה חדל עד מהרה.

הפלסטינים הבינו, ישראל לא
מדינת ישראל על גופיה השונים שעסקה באותם ימים באינתיפאדה הראשונה והדם הרב שנשפך בה, ובביקורת מצד המעצמות, לא התפנתה לעסוק בהכרזת חוסיין, אלא שהפלסטינים הבינו את המצב לאשורו.
בביטאון אש"ף ׳א-ת׳ורה׳, 21 באוגוסט 1988, נכתב: "…כיצד יוכלו הפלסטינים להקים את מדינתם העתידה? האם לא עדיף לבנות בניין בן שתי קומות על ארבעה עמודים, מאשר בניין בן שלוש קומות על שלושה עמודים? בניית פלסטין בשלבים היא שתאפשר את מימוש הדבר. הינה העם הפלסטיני בישראל – בגליל במשולש ובנגב, יהיה העמוד האסטרטגי (הראשון) להשגת המדינה הדמוקרטית בפלסטין השלמה והעם הפלסטיני בירדן יהיה העמוד השני".
ב-11 בספטמבר 1988 נכתב באותו ביטאון: "החלטת חוסיין להתרחק מהגדה המערבית ומרצועת עזה היא צעד חשוב ראשון על מנת להקים את מדינת פלסטין העצמאית בשני שלבים: בשלב הראשון והנוכחי תתפוס מדינת פלסטין את מקומה של המדינה הירדנית בגדה וברצועה, ובשלב השני והאחרון – תתפוס מדינת פלסטין את מקומו של הכיבוש הישראלי (בתוך ׳הקו הירוק׳)".

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, 1967

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, 1967

טקס חתימת הסכם השלום במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994

טקס חתימת הסכם השלום במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן, סמוך לאילת, אוקטובר 1994

למעשה ניתן להגיד כי בשנת 1988 הייתה זו הפעם הראשונה מאז הוקם 24 שנים קודן לכן, שאש"ף נוקט בגישה אותה ינקוט בהמשך גם באוסלו. ׳הכרה׳ לכאורה בחצי פה בישראל בכדי לרצות את המערב, הקמת מסגרת של מדינת צללים שקרית אשר תעמוד בשער, נכונה בכל רגע לחדור אל תוך השטח פנימה ולהשתלט עליו, וכל זאת תוך שימור מלא של האידיאולוגיה המקורית הנושנה העומדת על חיסול ישראל.
בשנת 1988 חשב הארגון לשחרור פלסטין כי ה׳מדינה׳ הפיקטיבית שעליה הכריז, תשגר לשטח ממשלה פלסטינית זמנית. בשנת 1994, שנת כניסת הארגון לשטחי יהודה שומרון ועזה על פי הסכם אוסלו, הקים אש"ף לצורך זה את הרשות הפלסטינית.

 קשרי הגומלין בין אש"ף לבין הממשלה הזמנית של 1988, ובין אש"ף לרשות הפלסטינית של 1994 היו אמורים להיות זהים.
ד"ר אניס אל קאסם, יו"ר הוועדה המשפטית של המל"פ ה-19, אמר ב-8 בספטמבר 1988 במהלך ריאיון בעיתון ׳א-שרק אל-אווסט׳ שיוצא לאור בלונדון (בעלות סעודית) כי "לממשלה הפלסטינית הזמנית תהיינה כל הסמכויות לגבי בכל מדינה דמוקרטית, פרט לאחריות על המשך המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. זה נשאר בידי אש"ף, וחובתו של הארגון להמשיך מאבק זה עד למימוש הזכויות הלגיטימיות לשיבה, להגדרה עצמית, ולמדינה". ואכן, מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית שהוקמה ב-1994 בעקבות הסכם אוסלו איננו הסכם אוסלו, אלא אש"ף עצמו. אותו אש"ף שחשש תחילה מעזיבת ירדן את יו"ש.
נסכם ונאמר כי בדברים הללו יש להשיב בעיקר כלפי מי שטוענים שיהודה ושומרון הינם שטחים כבושים. כמו שהזכרנו תחילה, אבו איאד אמר: ״עלינו לגבש מסמך ריבונות על האדמה אשר מטרתו תהא לסיים את החלל המדיני שנפער כתוצאה מהתנתקות ירדן מהגדה". ישראל לא גיבשה מסמך ריבונות, אש"ף בהחלט כן. ■
בכתבה התבססתי על שכתב המרצה שלי באוניברסיטת אריאל, ד"ר יובל ארנון-אוחנה ז"ל, בספרו "קו החריש

עוד במדור זה

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

זאת אומרת על פי ההלכה?
״תראה, על פי ההלכה זה גם לא לגנוב ולא לשקר וגם את זה אנחנו בודקים ככל יכולתנו. אבל כן, יש גופים רבניים שממיינים את שני הפרמטרים הללו, ולפיהם ממיינים את החברות האלה לכשרות וללא כשרות״.
״כמו שאמרנו, 20 מיליארד שקלים מושקעים כיום בהשקעות כשרות. אם כלל הציבור הדתי בישראל היה משקיע בהשקעות כשרות בלבד, אז פחות או יותר 400 מיליארד היו מושקעים בהשקעות כשרות. חברה גדולה שלא חותמת על היתר עסקה מפסידה היום משקיעים של 20 מיליארד שקלים, זה לא נורא עבורה. אבל אם היא הייתה מפסידה 400 מיליארד שקלים משקיעים, היא הייתה חותמת על היתר עסקה״.
צדוק לא אומר שבגלל דבר כזה חברה שפועלת בשבת הייתה מפסיקה לפעול בשבת, אבל חברה שמתלבטת אם לפעול בשבת או לא, ובימים אלה פועלת בשבת – 400 מיליארד שקלים היו משכנעים אותה להפסיק את הפעילות בשבת.
״אז אתה שואל אותי האם יש כלכלה יהודית? 

 ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳,

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

ארז, כשמנהלי השקעות מדברים על ערכים והוגנות, זו לא כניעה לפופוליזם? כשאנשים משקיעים כסף, מעניין אותם מקסימום רווח.
״יש מאות מחקרים בעולם, שמראים שחברות שמתנהלות בהוגנות, מרוויחות יותר לאורך זמן. המחקרים מראים שמי שבודק את החברות מבחינה עסקית וכלכלית, אבל בוחן גם את ההוגנות של החברה, לרוב ירוויח יותר והסיכון שייקח יהיה נמוך יותר. זה לא פופוליזם אלא מחקרים מוכחים".
אם מחקרים מוכחים מראים שהתנהלות הוגנת תורמת לרווחיות ומקטינה סיכון, למה לא כולם משקיעים כך?

״כי לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ודעות קדומות. פעם חשבו שמי שגונב ומרמה יותר, מרוויח יותר. היום, בעקבות האקדמיה וגם לאור הסטטיסטיקות, מנהלי ההשקעות המובילים בעולם יודעים שהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות, היא השקעה עם פוטנציאל רווח גבוה יותר וסיכון נמוך יותר. ההשקעות שלהם מנוהלות על פי העקרונות האלה. השינוי אגב, מחלחל גם אלינו. בתי השקעות לא מעטים בארץ התחילו לדבר את השפה הזאת, חלק החלו לפני זמן מה וחלק גם מיישמים באופן חלקי כזה או אחר, אבל המגמה כאן ונמשכת".

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

*טבלה 1
רשתות השיווק מרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי. החקלאי עובד קשה מדי יום ובכל מזג אוויר כדי לגדל את הפירות והירקות שכולנו אוכלים – ומקבל על כך שקלים בודדים בלבד.
אגב, אולי לא ידעתם, אבל מחלקת הפירות והירקות היא ה"הקופה המצלצלת" של רשתות השיווק בישראל, ולרוב היא רווחית עבורם יותר מכל מחלקה אחרת.

 על פי דו"חות "שופרסל", הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמדו בשנת 2020 על כ-2.2 מיליארד ש"ח. "רמי לוי שיווק השקמה" הכניסה, על פי הדו"חות הכספיים שלה, כ-924 מיליון ש"ח ממכירת פירות וירקות – שמהווים כ-15.62% מכלל הפדיון של הרשת בתחום הקמעונאות. ברשת "ויקטורי" הנתונים די דומים; בשנת 2020 סך הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמד על כ-392 מיליון ש"ח, שהם כ-16.5% מכלל הכנסות הרשת. אלה רק הרשתות המחויבות בדיווח כי הן ציבוריות. הנתונים ברורים: רשתות המזון מרוויחות הון עתק על גבם של החקלאים, ועל חשבון כיסם של הצרכנים.

*טבלה 2

בניגוד למה שטוען מלכא, המסקנה ברורה: הרפורמה במתכונת הנוכחית שלה מהווה פגיעה אנושה בחקלאות הישראלית ובחקלאים המקומיים וכפי שהוכח בעבר, למשל כאשר ייבאו לארץ תפוחים ואגסים, המחיר לצרכן לא ירד! ברפורמה הקיימת – החקלאים ייפגעו, הצרכנים לא ירוויחו, מדינת ישראל תתקשה לשמור על הביטחון התזונתי שלה ותהיה תלויה במדינות זרות ומי שיתעשר, כמו תמיד, יהיו רשתות השיווק והיבואנים. ומשהו נוסף, ממנו מלכא מתעלם: פגיעה בחקלאות משמעותה בביטחון המדינה. מאז קום המדינה, החקלאות בישראל מתקיימת בעיקר באזורי הפריפריה, בקצוות המדינה, מחזיקה אזורים אלה בחיים מבחינה כלכלית תוך הפרחת אזורים שוממים ושמירה פיזית על הגבולות.אם יורחב הייבוא, החקלאים יתייאשו – ואז מי ישהה באותם אזורים? בעלי רשתות השיווק והמרכולים? וזה כשעדין לא דיברנו על הערכים שלנו כמדינה, כאשר ציונות וחקלאות הם בהחלט שניים מהם – ושניהם ייפגעו אם הרפורמה תישאר במתווה הנוכחי.׳ לסיום, חשוב לי להדגיש: החקלאים אינם מתנגדים לרפורמה, אלא מבקשים רפורמה הוגנת. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.