01
מנשים באוהל תבורך
שבת יתרו הייתה מוארת ולוותה במשבי רוח שהגיעו כנראה מהר סיני. בשל זהירותי מהתלקחות חוזרת של שרידי מחלת השפעת, ויתרתי בלב כבד על התפילות בכותל וצעדתי עם הנכדות החמודות לתפילה במאהל הגבורה. למרות הרוחות היה המאהל מלא מפה לפה. משפחות שכולות התארחו במאהל, התפללו, סיפרו על יקיריהן הקדושים ועשו שמח יחד עם מתנדבים ואורחים רבים. פגשתי במאהל את משפחתו היקרה של גיבור ישראל אביעד ניימן הי״ד ממצפה יריחו, שמסר נפשו על הגנת העם והארץ.
משפחת ניימן התארחה בקריית משה ובאה לחזק את המתנדבים במאהל ולהקשיב לשיחות של משפחת דמארי, שסיפרו על חייו וגבורתו של יקירם מתן, הי״ד, שנפצע קשה מאוד בקרב עם מחבלים ונפטר מפצעיו. משה, אביו של מתן, ביטא את תחושתו כשציטט את האימרה המצמררת – ״ה׳ לוקח את הטובים ביותר… כי הוא רוצה אותם לידו״…
חשבתי בליבי: כמה מצערת המציאות, שגדולתם וגבורתם של הצעירים, גיבורי הדור שלנו, מתגלה לציבור ולעיתים אף למשפחה רק אחרי שהם מסתלקים בסערה מהעולם הזה. הצעירים המופלאים הללו מצניעים עצמם בחייהם. הם לא מדברים על מעשיהם הטובים ״כאילו הם מובנים מאליהם״.
אבל הם מלאים הנהגות תרומיות של נתינה וחסד, ענווה גדולה, מסירות נפש על הכלל והפרט, ערכיות מטורפת, אהבת התורה והארץ, אהבת כל אדם, כיבוד הורים, הכנסת אורחים, ליווי וטיפוח של נוער בסיכוי. כששאלו אותם אם הם מתכננים לנסוע לחו״ל רבים מהם הפטירו: ״מה חסר לי כאן?״…
משה דמארי סיפר על בנו, מתן, שהיה בין השאר מורה לספורט בבית ספר במצפה רמון, והצליח תוך זמן קצר להתחבב על הנערים ולקדם כל אחד מהם תוך השקעה גדולה ומתן יחס אישי. מתן, למרות שהיה עסוק בכמה תפקידים כולל לימודים גבוהים, הגיע מדימונה למצפה רמון כשעה לפני כל שיעור כדי לפגוש את הבחורים להקשיב להם ולתת להם מילות חיזוק והכוונה. אחד הנערים אמר בהלוויה כי מתן יחסר לו מאוד. ״מתן בנה אותי מהיסוד וחיזק אצלי את הביטחון העצמי״. את כל זה מתן הספיק בשלושה חודשים בלבד…
02
ידידיה גיבור רזיאל
במוצש״ק התקיים במאהל אירוע מרגש, שהוקדש לאורו ולזכרו של רס״ר ידידיה רזיאל (רוזנברג) הי״ד. את הארוע ליווה המלחין והזמר המוכשר, עמירן דביר. בין ניגון למחול, חבריו של ידידיה סיפרו לקהל הגדול על חייו וגבורתו של חברם העניו והנערץ. עין לא נותרה יבשה.
ידידיה הי״ד ורעייתו שירה שתחי״, התגוררו בקיבוץ כרם שלום, חייו הקצרים היו מלאים בעשייה ענקית למען הזולת, כך חי את חייו וכך פעל עד נשימתו האחרונה.
רזיאל, כחבר כיתת הכוננות בכרם שלום, הציל במותו משפחה שלמה. בזכות העמידה האיתנה של קבוצת לוחמי כיתת הכוננות, הצליח היישוב כרם שלום להחזיק מעמד בשמחת תורה עד שהגיעו כוחות החילוץ והסיוע של צה״ל. בהעדר כל סיוע של צה״ל, גיבורי יחידת הכוננות של היישוב תפקדו ככוח קומנדו מיומן. פלא של גבורה. הם נלחמו לבד, כאריות, במשך למעלה מ-7 שעות, ויחד עם קומץ חיילים שהיו מוצבים באבט״ש, חיסלו מחבלים רבים שחדרו ליישוב דרך פרצות שפרצו בגדר. בשעה עשר בבוקר, לוחמי כיתת הכוננות עמיחי ויצן וידידיה רזיאל, זיהו מחבלים שזרקו רימון לתוך ביתה של משפחה מהישוב. אבי המשפחה נפצע קשה. המחבלים עמדו להיכנס לבית כדי לחסל גם את האם על ששת בניה. ידידיה התעשת בשנייה ויחד עם חברו הסתערו בנחישות מול המחבלים, במטרה לרתק אותם. ואכן המחבלים נמנעו מכניסה לבית. במקום להיכנס לבית המשפחה המחבלים הרגו את ידידיה ואת עמיחי, הי״ד. חברי כיתת הכוננות שמעו את היריות, הגיעו בסערה למקום והרגו את כל חברי חוליית המחבלים הארורה.
03
ידיעות חמוצות
השבוע עטיתי כפפות הגנה ולקחתי לידי את המוספים ״7 ימים״, ״המוסף לשבת״ וכו״, של ידיעות אחרונות – או כפי שנהג לכנות את עצמו ״העיתון של המדינה״.
חיפשתי בנרות, אולי אמצא צדיק בסדום? אולי מישהו מהכותבים המוכשרים יפנה לליבה של הפרקליטות הישראלית ויציע לעצור מיד את משפט נתניהו. הכתבים הרי יודעים כמה חשוב שראש הממשלה שלנו יוכל להקדיש את מירב זמנו להובלת ניצחון במלחמת הקיום שלנו. כל דקה של ראש המדינה יקרה מפז, בעיקר בעת מלחמה. במקום לבזבז זמן יקר בשלושת ימי העדות השבועית המיותרת, נתניהו צריך להיות פנוי כדי לפעול למיגור הגרעין האיראני וכמובן להשקיע עוד מאמצים להשבת כל החטופים. ולא פחות חשוב: חיוני שראש ממשלתנו יתפנה לתכנן את הטרנספר של המחבלים ועוזריהם מעזה ומיו״ש, כחלק מהמציאות החדשה במזרח התיכון של ״לעולם לא עוד״. לשווא חיפשתי מילים המחמיאות לראש הממשלה על חלקו בהובלת המבצע המתגלגל להשבת החטופים היקרים. לצערי, הטורים עסקו רק בביקורת חמוצה על פעילות הממשלה. הייתה לי תחושה שהעיתונאים מתאמצים להקשות את לב חמאס, תוך שהם מדגישים שבשביל לשחרר שבויים צריך לטעמם ״לתת הכול״ ו״לסכן הכל״. ניכר ששחרור אלפי רוצחים מהכלא הישראלי לא מדאיג אותם.
כן מצאתי את ״דרישת האמהות״ להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי להפיל את הממשלה (מזכיר לי את תנועת ״4 האמהות״ שגרמה לנטישת צה״ל את לבנון, מה שסלל הדרך להתעצמותו של חיבאללה). רענן שקד בא בטענות לחברי הממשלה ״שלא באים לראות את החטופים המשוחררים״ כי לשיטתו ״קשה להם להסתכל לחטופים בעיניים״. לצערי, כל פעולות השחרור, הבדיקות הרפואיות, המפגשים עם המשפחות היקרות נעשים דווקא בעיצומן של שבתות קודש, בכל שבוע מחדש. בשל העובדה שמדובר בפיקוח נפש ממש, אי אפשר לבקר את פעולות השחרור הנעשות בשבת, אך הימנעות השרים מביקורי נימוסין ומחילול שבת נוסף היא מבורכת בעיני.
בשוליים כותב רענן שקד, על ״התבוסה שלנו״ תוך שהוא מטיל לכאורה את האחריות לטבח הנורא שנעשה בקיבוצים, על ממשלת ישראל ולא על חמאס: ״נצטרך להסתכל ולהגיד: תבוסה, חמאס עשה את זה. אבל אנחנו איפשרנו את זה…״
לולא טוריהם המחזקים והמעודדים של עמית סגל, חנוך דאום ואולי של עוד כמה בודדים, הייתי מציע לקרוא לעיתון הזה – ״העיתון של המדמנה״.
04
קופסת הגפרורים מארץ ישראל
קיבלתי השבוע מייל מ״מטה יהודי לאומי״, ובו מכתב שנכתב על ידי רו״ח חיים יואבי רבינוביץ״, ניצול שואה שזכה לעלות לארץ ולבנות משפחה לתפארת. על רקע הפוגרום בשמחת תורה, ועל רקע ההבטחה בפרשת משפטים – ״הנה אני שלח מלאך לפניך – לשמרך בדרך – ולהביאך אל המקום אשר הכינותי״. … ״ואִיַבְתי את אויביך – וצרתי את צררך״… הסיפור הזה נשמע אקטואלי מתמיד:
א. לאחר ניצחון כוחות הברית על הנאצים ימ״ש, חודשים ספורים לאחר אותה סעודת שיחרור בט״ו בשבט, קיבלנו את האישור לעזוב את לודג׳ ואת אדמתה הטמאה של פולין. זה לא היה פשוט. היה צורך בהרבה השתדלויות ושלמונים לכל מיני פקידים קומוניסטיים כדי לקבל את האישור המיוחל.
אמי מורתי ז״ל אמרה: ״אלף שנה חיינו בפולין, ואף פעם לא הרגשנו בבית״.
ב. המכתבים שהגיעו אלינו מהארץ היו מדכאים. קיבלנו ידיעות שאין מה לאכול בארץ, ושקשה להשיג עבודה אם אין לך פנקס אדום. כבר בפולין אבא החליט שהוא לא יקבל פנקס אדום, וזאת לאחר שטעם טעמו של הדגל האדום במשטרו של סטלין. אמא ז״ל, ששמעה שבארץ ישראל אין מה לאכול, לקחה איתה במטען שק של תפו״א. לא יאומן, אבל זה מה שהיה.
ג. בשנת 1951 עלינו בוורשה על הרכבת שהייתה דחוסה וצפופה, בדרך לעיר היפהפיה ונציה. כרגיל בשלטון הקומוניסטי דרך שהיתה אמורה להימשך יומיים נמשכה ארבעה ימים. הגענו לוונציה – לא לעיר היפהפיה שאנו מטיילים בה היום, אלא לנמל המסחרי. לא הורשינו לרדת ולשוטט בעיר, אלא העלו אותנו ישירות על אוניה שאמורה להוביל אותנו לארץ ישראל. הסוכנות היהודית קנתה שתי ספינות משא עתיקות, מיושנות ורעועות, שנועדו בעיקר להובלת משאות. היא העניקה לשתיהן שמות יפים. אוניה אחת נקראה ״קדמה״ והשניה ״נגבה״. אנחנו זכינו להפליג באוניה ״קדמה״. באוניה לא היו מיטות, אלא לזקנים וחולים. כולנו ישנו על רצפת העץ בסיפון התחתון. אבל כל הייסורים התקבלו באהבה, שהרי ידוע, ש״ארץ ישראל נקנית בייסורים…״ וכיוון שהספינה הייתה רעועה והתנדנדה על גלי הים, התוצאה היתה שהקאנו את כל האוכל כמעט מיד לאחר שאכלנו אותו. לא היה פשוט, בתנאים הקשים האלה, לנקות את הגוף והבגדים לאחר שכמעט כל המשפחה מקיאה…
ד. מי הפליג באוניה? שורדי שואה ניצולי התופת. כולם ללא יוצא מן הכלל איבדו הורים, בנים, אחים ואחיות, דודים ובני דודים. קל יותר לספור את מי שנותר מאשר לפרט את מי שאבד. היו בין המפליגים אנשים שנותרו יחידים מכל משפחתם – נצר אחרון ממשפחה ענפה. שמעתי אחד שסיפר שם: ״לסבתא שרה היו 13 נכדים, לסבתא רבקה היו 16 נכדים, ומכולם רק אני נשארתי״ (השמות של הסבתות לא זכורים לי). כן, מתוך 3.5 מיליון יהודי פולין נותרו בחיים רק כ- 300 אלף איש, אישה וילד.
היו על הקדמה יהודים שאיש לא ציפה להם בארץ ישראל. בודדים בעולם כולו. ואני שם ביניהם, ילד בן 6.5, אבל מספיק בוגר כדי להבין את גודל הדרמה.
המשפחה שלנו היתה בין המשפחות היחסית שלמות שהפליגו באוניה. היינו זוג הורים ושני ילדים בני 5-6 . הורי איבדו בשואה ״רק״ הורים, אחים, אחיות, ובן, שלא לדבר על המשפחה המורחבת.
ה. לא אשכח כל חיי עת עמדתי על הסיפון ושמעתי שני אנשי צוות משוחחים בשפה עתיקה שלא היתה מוכרת לי. אני דיברתי רק פולנית ויידיש, והם דיברו, כן, עברית!! הקשבתי לשיחה. ניסיתי לקשור את המילים למילים המוכרות לי, מהחומש ומהסידור, שאותם למדתי בחיידר, ולא הצלחתי להבין מילה אחת. כ״כ קינאתי בהם שהם משוחחים בעברית. כ״כ רציתי להיות כמותם.
והנה, אחד מהם שלף סיגריה, הוציא קופסת גפרורים והדליק את הסיגריה בגפרור האחרון שנותר לו. את קופסת הגפרורים הוא זרק לפח האשפה הסמוך. ואני, ילד כבן 6.5, מצפה שהם יסיימו את שיחתם ויזוזו מהמקום. כאשר הם הלכו, אני התנפלתי על פח האשפה ושלפתי את קופסת הגפרורים. קופסא זו היתה יקרה לי מסיבה אחת בלבד: הכיתוב שהתנוסס עליה היה בשפה העברית. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי קופסת גפרורים עם כתב עברי, שידעתי שהיא שפת אבותי.
רצתי מהר לאבא וביקשתי ממנו את קופסת הגפרורים עם הכיתוב הפולני. הוצאתי את הגפרורים והעברתי אותם לקופסה מארץ ישראל. נתתי לאבא את הקופסא, והייתי גאה שלמשפחתנו יש גם קופסת גפרורים שיוצרה בארץ ישראל עם כתב עברי אותו למדתי בחיידר.
חלפו מאז 75 שנה, ואני עדיין רואה את התמונה, זוכר את זווית הראיה ומריח את ריחה של הקופסא. חשתי שזה הסממן הראשון בהפיכת משפחתנו ממשפחה פולנית למשפחה ישראלית…
ו. ההפלגה נמשכה 4 או 5 ימים. אנו מפליגים קדמה למזרח, לכוון חופי ארץ הקודש. ביום הרביעי או החמישי – אינני זוכר – הודיעו לקראת אחר הצהרים שאנו מתקרבים אל חופי הארץ המובטחת, ונוכל להתחיל לראות את פסגתו של הר הכרמל.
כל היהודים יצאו ועלו לסיפון העליון לחלקה הקדמי של האונייה, כולם צופים אל האופק בכוון מזרח כדי לזכות לראות את פסגת הכרמל. הצפיפות הייתה כה גדולה עד שהאונייה נטתה קדימה. רב החובל נאלץ להזהיר את האנשים להתפזר על פני כל הסיפון כדי לשמור על שיווי משקל, אך איש לא שעה לאזהרתו. כולנו עמדנו דבוקים בציפיה לראות את ההר ואליו לבא.
התקרבנו לחיפה. אף עין לא נשארה יבשה. אני כילד לא בכיתי, אבל התרגשתי יחד עם כולם, פשוט נסחפתי עם ההתרגשות הכללית. במשך תקופה ארוכה לפני כן חשתי את הכיסופים להגיע אל ארץ היהודים. כשהאוניה נקשרה לרציף הגיעו מקבלי הפנים ונופפו לנו לשלום מהרציף שבנמל. בין הממתינים לנו הייתה דודתי היקרה, שזרקה אלינו תפוחי זהב, שלא כולם הגיעו לסיפון, חלקם נפלו לים. קיבלתי את התפוזים באהבה. כאן נסגר המעגל.
אתם הרי זוכרים שאמא הבטיחה לי בט״ו בשבט, שבארץ ישראל לא יחסרו לנו קליפות של תפוזים. ואכן ההבטחה קוימה.
ז. ירדנו במדרגות מסיפון האוניה, צעדנו על האספלט, ואז אבא אמר ביידיש: ״אמנם גג לראשנו אין לנו, אבל קרקע יציבה תחת רגלינו יש גם יש״. רוב הנוסעים כרעו ונשקו לאספלט. חלק מהם פנו לכיוון העצים, שם הייתה אדמה ולא אספלט. הם לקחו חופן מאדמתה של ארץ ישראל וחילקו אותו לבני המשפחה, שגם הם יחושו בידיהם את אדמתה הקדושה של ארץ ישראל.
ההמשך יבא.
שבת שלום של המשך עלייה גדולה. המשך שחרור החטופים היקרים. טרנספר לרשעים מעזה ומיו״ש. המשך ניצחון לעם ישראל. נחמה למשפחות השכולות ומזור לפצועים. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות פצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com
