חיי האדם מורכבים משני חלקים עיקריים: הדברים השגרתיים של חיי היום יום שלנו כגון: עבודה, בית ושאר המטלות הרגילות שכל אחד מאיתנו חייב לעשות. ומנגד: אירועים יוצאי דופן כגון שמחות משפחתיות, מילואים, ימי מלחמה וכד'.
גם לוח השנה שלנו מחולק לחלוקה זו: חיי היום יום, ולעומתם המועדים והזמנים המיוחדים. מטבע הדברים דווקא את הדברים הלא שגרתיים אנו עושים בהתלהבות ואת השגרה ה'אפורה' אנו עושים מתוך הרגל ושעמום. אנו מצפים בכליון עיניים לחגים, והשגרה כשמה כן היא, רגילות בלי שום עניין מיוחד.
האם באמת פני הדברים כך? התורה שמה לב לאופיו ולצורת התנהלותו של האדם ולכן הבדילה בין הדברים המיוחדים והאירועים הגדולים שכולנו מתלהבים מהם לבין עבודת היום יום. כאשר התורה מצווה אותנו לבנות את המשכן היא מאפשרת לכל נדיבי הלב שנשא ליבם לתרום ככל העולה על רוחם למלאכת בניית המשכן. ואכן – העם נרתם בשמחה לבניית המשכן, בשעת שמחה הכל רוצים לקחת חלק, כמו גם בזמן מלחמה כשרבים רוצים להתגייס למילואים וכד'.
אך כאשר התורה מצווה על עבודה תמידית, כמו התמיד או הדלקת המנורה שנעשים בכל ימות השנה, המימון לכך אינו תלוי בנדבת הלב: כאן נדרש ציווי חובה להעביר תשלום של מחצית השקל מכל אדם מישראל. כאן גם כל אחד מישראל חייב להיות שותף בהוצאות. מדוע בבניית המשכן התורה סמכה על נדבת הלב ואילו בעבודות התמידיות של המשכן חייבה אותנו לשלם?
נראה שבעניינים גדולים וחד פעמיים תמיד ימצאו אנשים שיעשו ויפעלו ויתרמו כי החריג והשונה מעניין ומאתגר יותר, אך במלאכה המתמדת של חיי היום יום, הרחוקה מעיני הזרקורים, המשעממת כביכול, שם לא תמיד ימצאו אנשים. בבניית המשכן, הנחשב לדבר גדול בעיני האנשים, הסתפקה התורה בנדבת הלב, אך במעשים הקבועים והתמידיים, כקורבנות התמיד וכהדלקת נר התמיד, התורה מחייבת אותנו להיות שותפים. מכאן נלמד על חשיבות כח ההתמדה. ■
