פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן זצ"ל. בשבועות האחרונים חלה התדרדרות במצבו הרפואי של הרב, וברחבי הארץ נערכו תפילות המונים לרפואתו. הרב, שחגג את יום הולדתו התשעים בחודש שעבר, נדבק בקורונה, שוב, ונפטר השבוע לאחר הדלת נר שמיני של חנוכה – "זאת חנוכה".
"גדלתי ברחוב ממש מול ביתו של הרב. אבא שלי זכה לחנך בישיבה התיכונית אור עציון, אז גרנו שם. הרב תמיד נכח ברקע של כל מי שגר בישוב, כדמות רבנית חינוכית, הוא היה רב הישוב וראש הישיבה", כך מקדים מי שהכיר את הרב דרוקמן זצ"ל עוד מילדותו – אלישיב רייכנר, עיתונאי "מקור ראשון" ומחבר הספר "הנני – סיפורו של הרב חיים דרוקמן".
בשיחה עמו מספר לנו רייכנר את היכרותו רבת השנים עם הרב, מספר על חייו ועל פועלו. "הבית המיוחד של משפחת דרוקמן היה שם דבר: כל הזמן באו אנשים. מפורסמים ופשוטים, חוזרים בתשובה, אנשים שאומצו על ידי הרב ואשתו – כולל בת מאומצת לכל דבר וענין ואנשים שאומצו לתקופות. כולם הגיעו להנות מתורת הרב, ומהחסדים שהוא ואשתו הרבנית שרה הרעיפו על כל אדם".
"מדריך נצחי"
רייכנר מתאר כי הרב דרוקמן זצ"ל הקפיד להגיע לאירועי המשפחה: "הרב הקפיד להשתתף בכל אירוע של משפחתנו, וכך נהג גם עם שאר תלמידיו ומכריו. בשנות נעורי פגשתי את הרב בתנועת בני עקיבא, באירועים של התנועה. בהמשך הפכתי חבר במליאת בני עקיבא, ופגשתי את הרב בישיבות המליאה ובוועידות התנועה.
"שם היה עיקר החיבור שלי לרב דרוקמן, דרך תנועת בני עקיבא. מי שהיה קצת פעיל בתנועה נפגש בו הרבה. עדיין ניצבת לנגד עיני דמותו של הרב, שגם בגיל 80 פלוס לבוש בחולצת תנועה, מגיע באישון ליל לדון עם חניכים על שאלות ששמע כבר לפני 60 שנה. הוא הגיע לשמוע, לייעץ, לתת ולהיות שותף. מלא רוח נעורים, מדריך נצחי. זה השפיע עלי וחיבור אותי לדמותו".
חייו של הרב היו מלאים ועמוסים בעשיה ותורה. מה גרם לכך לכתוב את "הנני"?
"לפני כמה שנים חשבתי שצריך לכתוב את סיפור חייו. מדובר לא רק בעשייה מדהימה ומרשימה, אלא גם בסיפור אישי מרתק וחשוב. סיפורה של הציונות הדתית בהרבה מובנים. כל תחנה בחייו של הרב דרוקמן היא ציונית דתית, ממש ביוגרפיה מתומצתת של הציבור הדתי לאומי ב-60 השנים האחרונות. ספר על חייו של הרב דרוקמן הוא רווח ציבורי, ניתן ללמוד על הציבור הדתי לאומי דרך הסיפור שלו".
כתיבת הספר החלה לפני כשבע שנים, וכללה שיחות וראיונות עם הרב דרוקמן עצמו, בני משפחה, תלמידים ואישים נוספים. רייכנר ראיין במהלך עבודות על הספר יותר מ-80 מרואיינים שנפגשו עם הרב דרוקמן לאורך השנים. אנשי בני עקיבא, מזכ"לים בעבר ובהווה, אנשים שהיו עימו בתחילת הדרך – בגרעין ז' בבני עקיבא, עוד לפני שהיו שמות לשבטים החדשים.
רייכנר מציין כי הרב דרוקמן היה מדריך ארצי של שבט "איתנים", שבט שמשתייכים אליו שדרת רבנים וביניהם הרב צפניה דרורי, הרב יעקב פילבר, הרב זלמן מלמד ועוד. ביחד איתם הקים את ישיבת ההסדר הראשונה "כרם ביבנה", " הרב דחף אותם להצטרף למחזור הראשון בישיבה".
בנוסף ראיין רייכנר לספרו תושבים ממרכז שפירא, מישיבת אור עציון, פוליטיקאים, אנשים מרשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא ועוד. "יש סיפורים בלי סוף", הוא אומר. "הרב דרוקמן פעל גם בתחום הגיור, בתחום העלייה והקליטה. עברתי גם על חומרי ארכיון ועל כל הנאומים שלו בכנסת, לאורך 15 שנות פעילות פוליטית.
"הרב דרוקמן היה חבר כנסת במשך 15 שנה, בתחילה מטעם מפלגת המפד"ל ובהמשך רץ עצמאית עם 'מצ"'ד'. לאחר מכן חזר למפד"ל. גם את כהונתו בכנסת הוא ביצע מתוך תודעת שליחות של 'הנני' – בתחילה, בשנת 1977, נשלח הרב דרוקמן לפוליטיקה על ידי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וממש פרץ בבכי כשהוצע לו התפקיד. כאמור, הרב דרוקמן כיהן כחבר כנסת והיה במקום השני ברשימת המפד"ל. גם בפעם השנייה שנבחר לחבר כנסת, בשנת 1999, היה זה בשל לחצו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
"כזה היה הרב דרוקמן, הסתכל למעלה, לרבנים שלו. היה בתודעת תלמיד תמידית עד שהוא נשאר זקן הרבנים, וכבר לא היה לו אל מי להסתכל", מסכם רייכנר.
לא לכולם קל לקבל את העובדה שכותבים עליהם ספר, ביוגרפיה. כיצד הגיב הרב דרוקמן לרעיון כתיבת סיפור חייו?
״הרב דרוקמן תמיד שאל אם זה טוב לעם ישראל, אם זה יכול להוסיף ערך. ואם עונים תשובה שמתקבלת על דעתו – הוא מסכים. זה מה שקרה גם פה, אולי ההיכרות המוקדמת קצת עזרה, אבל מה שהנחה את הרב דרוקמן היה האם יש לזה ערך.
״זה גם מה שהרב אמר בחגיגות ה-90 שנערכו לכבודו. הייתי שותף לתכנון הערב, עורך התוכן באירוע והמנחה. היה לנו ברור שצריך לחבר את האירוע לכלל, לצבוע אותו בצבעים ציבוריים ולא חגיגה אישית, כי הרב דרוקמן לא ישמח. ערכים, משהו ללמוד ממנו – זה מה שהרב דרוקמן רצה״, מוסיף רייכנר.
לפני כחודש, ג׳ כסליו, נערך כאמור ערב לציון 90 שנה להולדתו של הרב דרוקמן אליו הוזמנו אלפים מתלמדיו, מכריו ובני הציונות הדתית כולה. הרב דרוקמן הגיע לאירוע על כיסא גלגלים, ובפתח דבריו אמר: ״האמינו לי שאני נרגש לראות את כולכם, אבל יחד עם זה אני מצטער על כל הטרחה שלכם. לא הייתם צריכים לטרוח, מה קרה? מלאו לי 90 שנה… אבל אם הטרחה הזאת יש לה ערך כללי, אם זה מוסיף לעם ישראל, אז יש לזה ערך. אנחנו צריכים לעשות דברים שיוסיפו לעם ישראל״.
יש סיפור שאפשר להצביע עליו ולהגיד שהוא הכי מאפיין את הרב דרוקמן?
"אין סיפור אחד, זה אלפים. לאחר פטירתו של הרב קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק התמלאו סיפורים. בעיני כל סיפור של דאגה לפרט ביחד עם דאגה לכלל, כל סיפור של מסירות נפש, הוא סיפור שמתאר את הרב דרוקמן. גם כשהיה חבר כנסת ההתייחסות לפרט לא היתה חשובה בעיניו פחות. הרב המשיך להעביר שיעורים, ללכת לחתונות של תלמידים ומכרים, לנחם אבלים, לנסוע לכל קצוות המדינה ולקבל כל אדם בכל שעה – גם כשהיה יכול לומר שהוא עסוק ועמוס. בלתי נתפס, הרב התייחס לפרט באותה רצינות בה התייחס לענייני הכלל, באותה מידה של הקשבה וכובד ראש".
"אני זוכר את הרב דרוקמן נוזף בנו שחיכינו"
רייכנר חושף סיפור אישי, מאחד ממפגשיו הראשונים עם הרב: "כילד היו לי קשיי נשימה ואשתו של הרב, הרבנית שרה, היא רופאה – ונעזרנו בה כמה פעמים. פעם אחת היו לי קשיים בליל חג הסוכות, אולם הסוכה של משפחת דרוקמן היתה בכניסה לביתם ואימי חששה שבדרכה להתייעץ עם הרבנית היא עלולה להעיר את הרב, שישן בסוכה. הורי חיכו, עד שלפנות בוקר המצב החמיר ולא נותרה ברירה. אבי או אימי דפקו בעדינות על הסוכה, ואני זוכר את הרב דרוקמן נוזף בנו שחיכינו ולא הערנו אותו קודם.
"הרב דרוקמן הגיע לכל אירועי המשפחה, לחתונה שלי, בבריתות של האחים הקטנים שלי – גם אחרי שכבר עברנו דירה לאפרת. משפחתי ואני לא מהווים סיפור מיוחד, כל הסיפורים שמספרים תלמידיו הם כאלה".
בספר שכתב רייכנר מופיע סיפור נוסף, בו הרב טס לחו"ל על מנת להשתתף בחתונת תלמידו. "מדובר בתלמיד שלמד בסך הכול שנה אחת בישיבת אור עציון, והרב דרוקמן טס לבלגיה לרגל חתונתו. היה לו ברור שהוא מגיע לחתונה, כמו משפחה. כשהרב היה צריך לטוס לחו"ל היה מתאם את מועד הטיסה עם אירועים של תלמידים שלו. לעיתים היה נוחת פה בארץ ונוסע ישר לחופה של תלמיד, עוד לפני שהיה מבקר בביתו.
עוד סיפור שמופיע בספר סיפר ליאור קצב, שהיה תלמיד באור עציון. "בכיתה י"ב היה בשנת של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח, ה"ש) בעכו, והתלבט על המשך דרכו. הרב דרוקמן פינה מזמנו בתור חבר כנסת כדי להיפגש איתו ולסייע לו בהתלבטות". סיפור נוסף אותו מוסיף לנו רייכנר, לרב מנחם מן, ר"מ בישיבת אור עציון. "עוד לפני שהיה תלמיד של הרב דרוקמן נתקל בקשיים בנוגע לגיוסו לצבא. הרב מן התקשר לרב דרוקמן, שהיה ידוע בקשריו בצבא, ולאחר חצי שעה בעיית הגיוס המדוברת טופלה. לאחר מכן התברר כי בשיחת הטלפון בין הרב מן לרב דרוקמן אמר הרב מן את שמו ומקום מגוריו, ושכח לתת פרטים נוספים – כגון מספר תעודת הזהות שלו וכו'. הרב דרוקמן השיג את מספר הטלפון בביתו של הרב מן, שוחח עם אשתו והשיג ממנה את מספר הזהות שלו, וטיפל בבעיה – וכל זאת במקום להמתין שהרב מן הצעיר ישוב ויתקשר אליו. וזו דוגמה אחת מתוך עשרות סיפורים".
תלמידים כבנים
רייכנר מוסיף ומתאר שהרב היה מגיע למספר חתונות בערב אחד: "פעם אחת הגיע בחור מישיבה אחרת וביקש מהרב דרוקמן לערוך את חופתו. הרב שאל אותו מדוע שלא יערוך את החופה ראש הישיבה של אותו בחור, והתלמיד ענה כי ראש הישיבה שלו עסוק באותו הערב. הרב דרוקמן הסכים לערוך את החופה, אף על פי שכבר היתה לו חתונה באותו תאריך. לימים סיפר הרב דרוקמן, תוך הסתרת פרטים ובעילום שם, כי פגש את אותו ראש ישיבה ושאל אותו מדוע לא ערך את חופתו של אותו תלמיד. ראש הישיבה השיב כי היה בפגישה חשובה עם אחד מתורמיה הגדולים של הישיבה. הרב דרוקמן לא אמר דבר לראש הישיבה, אולם בספרו את הסיפור הקשה – 'אם הבן שלו היה מתחתן, הוא גם היה מעדיף את הפגישה עם התורם?'".
כשהיו מתקשרים לרב דרוקמן באמצע שיעור שהעביר לתלמידיו, ואפילו אם היה מדובר בחבר כנסת או איזו אישיות חשובה, היה הרב מבקש שיתקשרו יותר מאוחר. "'יותר מאוחר' הפך להיות מושג", מסביר רייכנר, – "הרב היה מקבל אנשים עד השעות הקטנות של הלילה. כשהיה קובע עם אנשים שיחה או פגישה בשעה 1 או 2, לא היה מדובר על שעות הצהריים – אלא בלילה".
לשאלתנו אילו סיפורים ומקרים ביקש הרב דרוקמן להכניס לספר אודותיו, משיב רייכנר כי הרב לא ביקש דבר: "הרב לא הדריך אותי מה לכתוב, או תחת אילו פרקים לאגד את הסיפורים. אני שאלתי שאלות והוא הרחיב, לא אמר לי "תכתוב ככה" או "תעשה ככה", פשוט ישב בנינוחות וענה על שאלותיי. החוויה הזו לימדה אותי המון. אני יושב בחדרו של הרב ופתאום טלפון משר בממשלה, ולאחר מכן נכנסים ילדי הגן שרוצים לקבל ברכה, ואז קומונרית של בני עקיבא שבאה להתייעץ. חוויה מיוחדת".
"כל תחנה בחיי הרב היתה משמעותית"
"כל תחנה בחיים של הרב היא תחנה משמעותית", מתאר רייכנר. "הקים את ישיבת ההסדר הראשונה, היה בגרעין הנח"ל ראשון של בני עקיבא שהתגייס לצה"ל, היה שליח בני עקיבא העולמית לארצות הברית עוד לפני שקראו לה כך. היה ממקימי גוש אמונים – שנוסד אצלו בבית והוא זה שנתן לו את שמו, היה בליל הסדר הראשון שנערך בחברון לאחר מלחמת ששת הימים, הקים את הפנימיה הצבאית בישיבת אור עציון, עסק במערך הגיור וחתום על 50 אלף תעודות גיור, הוביל מהלך של גיור עולים ועוד.
"הסיפור עם העולים התחיל בשנות ה-90, הרב דרוקמן שלח תלמידים לרוסיה ואוקראינה ואף טס בעצמו, כדי להגדיל את כמות העולים ולפעול שם. כמובן, סיפור תנועת בני עקיבא. הרב דרוקמן היה חבר מליאת בני עקיבא במשך 70 שנה, מגיל 20 (!) עד 90, והיה שותף בכל הוועידות והמליאות. היה מגיע הישר מהכנסת ומהממשלה, עובר ממקום למקום בצורה טבעית".
בסוף הריאיון ביקשנו מרייכנר לתאר מי היה הרב דרוקמן עבורו. רייכנר מתאר דמות אבהית: ״אני מרגיש כמו רבים מתלמידיו, למרות שלא למדתי אצלו בישיבה. הרבה מרגישים בניו. הרב התייחס לכל החניכים והתלמידים באופן אבהי מאוד. אני חושב שכל כך הרבה אנשים, ואני בתוכם, מרגישים סוג של יתמות בשבוע הזה. געגוע גדול לאדם שהרעיף כל כך הרבה אהבה ומסירות לעם ישראל. צער גדול ואהבה גדולה.
״קשה לי לחשוב על המליאה הבאה של בני עקיבא מתכנסת בלעדיו. קשה לתפוס וועידה של בני עקיבא בלי שהרב דרוקמן יהיה נוכח בה בשעות לא שעות, וישב בהצבעות הכי משמעותיות, בנשיאות הוועידה״.
רייכנר מסיים במסר שניתן ללמדו מהרב דרוקמן זצ״ל: ״אני אשמח שאנשים יזכרו את מסריו בעניין האחדות, ביחד לברי פלוגתא בתחום הפוליטי ובכלל. איך הרב דיבר על יריבים פוליטיים בכבוד ובהערכה. גם בשנה וחצי האחרונות, כשהרבה אמרו מילים קשות על ימינה, הוא לא הסכים שיגררו אותו במילה. דלתו היתה פתוחה בפניהם במאור פנים וחיוך בכל שלב. זה משהו שהייתי רוצה שהציבור הדתי לאומי יקח איתו, את הממלכתיות והיחס הממלכתי וההגון ליריבים פוליטיים״.
