בן שבע עשרה וחצי היה אבא, אז משה צבי מנקין, כשהגיע לארץ, לישיבת מרכז הרב בירושלים. הבחור הצעיר שלט יפה בעברית ולא הרגיש עצמו עולה חדש שצריך "לשבור את השיניים" ולהתרגל לסביבה לא מוכרת. דבק היה בדמותו ובתורתו של הרב קוק, שהיה לרבו הגדול, והלימוד בבית מדרש שחלונותיו פתוחים ומוארים היה מרפא לנפש. לא עוד ישיבה בסתר כמו ברוסיה. לא עוד פחד ממלשינים, ממשטרה חשאית ומתנועה חשודה.
טעם מיוחד היה לעיסוק בתורה ללא מתח. בני הישיבה הבחינו בכישרונותיו הרבים ובאישיותו הנעימה, ומהר מאוד הוא התחבב עליהם. אף שבני משפחתו האהובים נשארו ברוסיה, משה צבי לא ראה עצמו בודד. הוא פשוט הגיע הביתה. תחושה של חירות ליוותה אותו גם כשהלך ברחובות העיר, מגלה עולם לא מוכר: לוחות מודעות ועיתוני קיר בעברית וביידיש, אנשים בפאות מסולסלות לבושים בבגדים ארוכים, בגלימות חסידיות ובשטריימלים. "כל כך הרבה רבנים יש כאן", התפעל למראה חובשי המגבעות הרבים. רגיל היה שברוסיה רק רב חובש מגבעת…
"הלכנו לטייל ברחוב יפו", סיפר הרב שרגא גודמן, חברו לישיבה, "ופתאום שמתי לב שמוישה צבי הסיר את הקסקט שלו (כובע מצחייה) וחבש ירמולקה (כיפה גדולה). התפלאתי, כי זה לא היה מקובל. שאלתי אותו מדוע הוא נוהג כך, והוא ענה לי: 'ברוסיה לא יכולתי לחבוש כיפה כי חששתי שיפגעו בי. כאן אני מרגיש חופשי לנהוג כרצוני, ואינני מפחד להבליט את יהדותי'".
עִם היותו בן ישיבה השוקד על תלמודו היה משה צבי עֵר למתרחש סביבו. הוא הבחין שהרחוב הירושלמי אינו מוצף בירמולקות מבליטות יהדות. הצעירים, תלמידי בתי הספר של תנועת המזרחי, חבשו כובעי ברט (בלי שוליים), ללא כל סימן היכר דתי (היו בתי ספר שבסיום הלימודים ערכו הבוגרים טקס חגיגי של השלכת הכובעים). מעטים בלבד הצטרפו לבני עקיבא, תנועה בראשית דרכה, וגאוות יחידה הורגשה רק בקרב חניכי תנועות הנוער החילוניות. "זה כאב לי", שֹח אבא כעבור שנים. "מי שהיה ברוסיה ונאבק על החיים הדתיים לא יכול להשלים שמצב כזה יהיה בארץ ישראל".
המחשבות הטרידו, מתרוצצות בין רצון ללמוד ולגדול בתורה ובין צורך לחזק את הנוער הדתי. "עד גיל עשרים צריך אדם ללמוד כדי שלא להיות עם הארץ", שינן לו אביו, הרב פתחיה, והראי"ה קוק לימד שאדם חייב לחשוב על הכלל, וחושך מגרשים באור. בלב גמלה ההחלטה: יש למצוא את צינור האור לליבו של הדור!
