ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. על גבעה גבוהה צפונית לעיר צפת הוקמה ביריה. יִישבו אותה אנשי המחלקה הדתית של הפלמ"ח, והם התמודדו עם כנופיות ערביות, התנכרות בריטית וקור עז בלילות. הלגיון הירדני ושוטרי המנדט ממשטרת כנען גילו ליד ביריה מצבור נשק לא חוקי, ושלחו את אנשיה למאסר בכלא עכו. אבא, הרב נריה זצ"ל, הגיע לבקר את האסירים ולא הצליח לפגוש אותם, אך שיגר להם מכתב (מקוצר):
"חברים יקרים, אסירי ציון ותקוותה,
ד' יתיר אסוריכם ויקרא דרור לכם!

אף על פי שרבות טרדותיי אני הוגה בכם רבות ואיני מסיח דעתי מהחברים אשר מעבר לסורג. תאמרו: הרי עוד לא נפגשנו, ואומר לכם שביקורי שלא נפגשתי אתכם נתן לי יותר מאשר אילו נפגשנו ושוחחנו. הידיים שנִפנפו לי מבעד הדלת הנעולה העמיקו בקרבי את חוויית מאסרכם. מבקְרים אשר אתם מחייכים להם משום שמחת הפגישה או מרצונכם לחפות על הרגשתכם האמִתית יוצאים מכם בהרגשת שקט, שהרי חייכתם, צחקתם… ואני חזרתי בהרגשת דיכאון, בהרגשת אחד משישים שבמאסר. הרגשה זו מלווה אותי ומצמידה אותי אליכם, חברים".
ביגונו כתב אבא ועודד את "אסירי ציון" אלו בי"ד בתי שיר (לפי משקל הפיוט של ריה"ל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך"). אלו הם שני בתי החיתום:
ביריה, הלא תשאלי
לשלום אסירייך,
אשר משמר היה לֶילם
ויומם – לבנות גדֵרָיך.

ביריה, את לנו אור!
לעד יָהֵלוּ חלוצייך,
מִנִּי צִינוֹק יֵצאו לַדרור
בנים – כינור הם לשירייך!
באותה שנה נערכה הוועידה השלישית של בני עקיבא, והחברים יצאו ממפקד חגיגי לתהלוכה ברחובות תל אביב. אבא, אז החבר נריה, השמיע את דבר הארגון והזכיר את ביריה: "הראינו כי לא רק לצעוד בתהלוכות ברחובות העיר אנו יודעים, אך גם להלך בדרך הגשמה חלוצית מייגעת".
המעשה של הורדת יישוב עברי מאדמתו עורר חשש שוויתור על הנקודה יהיה נסיגה במאבק להקמת מדינה עברית. למרות התנגדות הבריטים עלו חניכי תנועות נוער לביריה בי"א באדר, בהסוואה לעלייה שנתית לתל חי. אחר שעלו המונים בפעם השנייה הסכימו שלטונות המנדט לקיים יישוב במקום, וכניעתם נתפסה כניצחון גדול.
אחזקת המצודה הייתה אתגר של ממש. יצחק לב, מראשוני ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה, סיפר: "כאשר חברי ביריה נאסרו, המריא חזונו של הרב נריה לשיא חדש – תלמידי הישיבה ימלאו מקומם כי מצווה להגן על הארץ". בישיבה נעשו בירורים פנימיים והוחלט שחלק מחברי השיעור הגבוה יצאו למצודה. נקבעה תוכנית לימודים ונתמנו שני חברים אחראים לשיעור קבוע מדי יום. "מכפר הרואה יצא אוטובוס עם תלמידי הישיבה", סיפר גדליה שרייבר. "לפני היציאה נכנסנו בני המחזור לקיוסק בחיבת ציון וחגגנו. היה נפלא". אבא נשא דברי פרדה ליוצאים (מקוצר):
"בבריגדה הראשונה של יהושע בן נון, במלחמת עמלק, לא נתקבל כל מי שרצה. שם נאמר: 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק'. המובחרים שבעם הם המתאימים ביותר למערכות אלו. לא כיוצאים את הישיבה הננו רואים אתכם, אלא כהולכים במאוחד להקים סניף לישיבת בני עקיבא בשורה ראשונה של חזית המגן. ציידנו אתכם בש"ס, בגמרות לשיעור יומי, ב'משנה ברורה' ללימוד דינים וב'קצות החושן', מקווים כי באלו תהגו יומם ולילה. היו נא לחייליו הנאמנים של יהושע בן נון. שומר ישראל ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם".
תלמידי הישיבה שהיו חברים ב"הגנה" וידעו לאחוז בנשק החזיקו את המקום בעבודות משק ביום ובעמדות מגן בלילה. לקראת חג הפסח נסעו שניים מהחברים לתל אביב. סיפר הרב בנימין אביעד (אלבלה): "הייתי צריך להגיע למשפחה לערוך את הסדר, ולחברי יצחק היו סידורי בטחון. נתקענו בראש פינה כי האנגלים שמו מצור על טבריה, ונסענו דרך הדגניות. השארנו את החבילות – רק תפילין לקחנו – כי לא נתנו לנו לקחת יותר. בדרך ירדתי בכפר הרואה לקבל ברכה מהרב נריה. הרבנית ראתה אותי מגודל שיער בחולצה לבנה שנהייתה שחורה. 'לך להסתפר', אמרה, 'את החולצה אני אנקה'. וכך היה".
בני הישיבה התמידו לשבת בביריה עד ששוחרר אזור צפת במלחמת העצמאות. מאז בכל שנה חניכי בני עקיבא עולים למצודה בי"א באדר. באשר למועד זה העלה אבא רעיון מקורי. סיפר יהושע אלטמן, לשעבר מזכ"ל התנועה: "הרב נריה פנה אלי בהצעה מופלאה, ואלה עיקרי דבריו: ביריה שיושבה על ידי חלוצי בני עקיבא אינה מיושבת היום, ובעלייה המקורית ניצלו את יום העלייה המסורתי לתל חי. מדוע לא תאמץ לעצמה התנועה את תאריך ההתקפה הגדולה על טירת צבי (כ"ה–כ"ו באדר), שנסתיימה בניצחון ניסי ובשבירת התקדמות האויב לארץ ישראל? קבוצת טירת צבי חיה וקיימת, ופעילות חלוצים דתיים באזור זה משמעותית מאז ועד ימינו!"
דעתכם?