״לא התקבל לאף משרד״
בנו של שמואל תמיר, יוסף, מספר כי לאחר שסיים אביו את הכשרתו לא התקבל לאף משרד: ״הוא לא התקבל לאף משרד של עורכי דין, כי נחשב טרוריסט עקב פעילותו באצ״ל. התחיל כעו״ד במשפטים ציבוריים כי הייתה לו אוריינטציה פוליטית, הוא הרגיש שליחות. המשפט הראשון של אבי היה פרשת מות העיתונאי ידידיה סגל בידי אנשי ההגנה, והוא הצליח להוכיח כי אנשי ההגנה הם אלה שהביאו למותו, עינו אותו למוות פחות או יותר. אבל המשפט הכי ידוע שהוא ניהל היה משפט קסטנר״.
לדברי יוסף תמיר, עורך דין גם הוא, התביעה שהגישה המדינה נגד גרינוולד הייתה חריגה. ״המדינה הגישה הליך פלילי חריג נגד גרינוולד. על זה הוא אמר ׳מדינה שעוד לא העמידה לדין נאצי אחד מעמידה לדין יהודי בן 70 שרוב משפחתו נספתה בשואה׳. אבל גרינוולד העז להגיד על קסטנר, שהיה בכיר במפא״י, שהוא שיתף פעולה עם הנאצים״.
״תיק אבוד״
כששמואל תמיר נחשף לפרטי התיק, הוא לא צפה לו הצלחה כלל. ״כשהגיע אליו התיק הוא אמר שזה נראה אבוד. אין מסמכים, אין עדים, אין ראיות, וגם לשלם כסף לא יכול כל כך. ממש תיק ׳מנצח׳, במירכאות. אף אחד לא חשב שהתיק האומלל הזה יגיע לממדים של אחד המשפטים ההיסטוריים הכי משמעותיים. זה משפט השואה הכי משמעותי פרט למשפט אייכמן״.
במשפט הצליח תמיר להפוך את גרינוולד מנאשם למאשים, וראה זאת כהזדמנות לפתוח את נושא התנהלות המנהיגות היהודית בארץ ובעולם בזמן השואה. ״במקרה הטוב המנהיגים היהודים פשוט בחרו באי נקיטת פעילות אקטיבית והתגייסות כשהיה אפשר, לפעמים נהגו באדישות, ובמקרה הרע – פעלו לסיכול אותם אנשים שכן ניסו לעורר תהודה בארצם, אם זה בארצות הברית או בלונדון, בבריטניה וכו״, אומר תמיר הבן.
״המניע היה הרצון לפתוח פה ליהדות הונגריה״, מסביר יוסף תמיר. ״אבי ראה בזה שליחות אידיאולוגית, הזדמנות לתקוף את שלטון מפא״י שדאג בעיקר לרפתות בקיבוצים ולהמשך שלטונו. גורל ההמונים באירופה לא היה בראש סדר העדיפויות, הפוקוס היה על יהדות סוציאליסטית, ופחות על יהודים באשר הם יהודים״. המשפט שהפך למשפט קסטנר, כאמור, העמיד לדין באופן מקיף את התנהלות המנהיגים היהודים בזמן השואה בארץ ובעולם.
בתחילה היה השופט, נשיא בית המשפט המחוזי ירושלים, ד״ר בנימין הלוי, זהיר מאוד. הוא לא שש ללכת לקראת גרינוולד ולצאת נגד מנהיגי מפא״י, אולם תגלית של שמואל תמיר שינתה את התמונה. ״אחרי שאבי גילה שקסטנר נתן תצהיר שקר במשפטי נירנברג לטובת קצין נאצי בשם קורט בכר, הגלגל התהפך. כעו״ד מוכשר בחקירה נגדית הצליח להפריך את עדות קסטנר ועדויות מטעמו, והגלגל החל להסתובב לצד השני. המשפט הפך לכתב אישום חריף נגד המנהיגות היהודית, בארץ במיוחד״, אומר יוסף תמיר.
״מכר את נפשו לשטן״
״בסופו של יום, לטעמי, הוכחה במשפט אוזלת היד שבה נהגו כלפי יהודי הגולה, והוכח ספציפית שקסטנר היה כלי שרת בידי הנאצים למימוש מטרותיהם. השופט הלוי קבע שקסטנר מכר את נפשו לשטן, ופה יש תמיד ויכוח ידוע – המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. קסטנר הרי הציל יהודים, אז למה לבוא אליו בטענות?
אבל צריך לזכור שבלב הדברים נמצאת עסקה שמי שעשה אותה היו נאצים. לקסטנר לא היה באמת מה למכור להם, הקונטקסט של ההצלה היה המחיר שהנאצים היו מוכנים לשלם כדי לקבל שקט והשתקה מצד המנהיגות היהודית. קסטנר נקט בהשתקה ואחרים יחד איתו, על ידיעות ההשמדה שהיו לו, ואפילו הפיץ שמועות על אנשים שהולכים למחנות עבודה ולא להשמדה לאושוויץ. בכך הוא הקל את מלאכת ההשמדה שהתרחשה אז. השופט הלוי קבע שהוא שיתף פעולה עם הנאצים״.
לאחר הרשעתו של קסטנר בקיץ 1955 הגישה המדינה ערעור לבית המשפט העליון, אולם בשנת 1957, כשעדיין מתנהל הערעור, נרצח קסטנר על ידי שלושה מתנקשים שירו בו בפתח ביתו. ״זה שינה את האווירה הציבורית״, אומר יוסף תמיר. ״פתאום קסטנר נראה כקורבן״.
זיכוי קסטנר
כשנה לאחר הרצח, בחורף 1958, ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון ברוב של שלושה שופטים אל מול שניים: גרינוולד לא הוכיח מעל לכל ספק סביר כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, ולכן השיתו עליו עונש סמלי – קנס. עם זאת, קבעו השופטים פה אחד כי קסטנר נתן עדות שקר לטובת הקצין הנאצי בכר במשפטי נירנברג.
״בעיניי זה לא פסק דין של טיהור שמו״, טוען יוסף תמיר. ״נשיא בית המשפט המחוזי ושני שופטי בית המשפט העליון אומרים שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, ושלושה שופטי בית המשפט העליון אומרים שלא – זה רחוק מלהיות טיהור. פשוט מבחינה משפטית לא הוכח מעל לכל ספק כי היה שיתוף פעולה״.
בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים