01
בוקר של שבת ירושלמית גשומה וקרירה מאד. יצאתי לפני אור ראשון. חמוש במעיל גשם ובכפפות צמר, צעדתי בזריזות לעבר הכותל תוך דילוג מעל שלוליות ותמרון בין הטיפות. האוויר הצלול וגשמי הברכה רוממו את רוחי, עד ששכחתי לרגע את הקור והרטיבות שחדרו לעצמותיי.
הרחובות שוממים, אין נפש חיה. ציפור לא צייצה. רק עורב שחור הביט בי בפליאה, ממרומי אחד הגגות, כאילו שואל: מה יש לך לחפש ברחוב יפו בקור הזה? זרקו אותך מהבית?
לפתע, ממש ליד הדווידקה, שמעתי קול רעש גדול, משב רוח חזק ופתאומי סובב אותי מכל עבר, חדר לתוך מעיל הגשם, בידר את שוליו, ניפח את תוכו ואיים להפיל אותי ארצה. להפתעתי הרבה חשתי שאני מתרומם באוויר. הצלחתי להבחין מרחוק בענני הכבוד הנערמים בשכבות, כארמונות של הוד, מעל הר המוריה. תהיתי אם בית המקדש מסתתר שם בין העבים. נחתתי בסמוך לשער יפו, וחציתי את השוק הערבי השומם, ביעף.
הרהרתי על עולי הרגל היקרים, שצעדו לירושלים, לפני כאלפיים שנה, במסירות רבה, מכל קצוות הארץ, בחמסין או בקרה, בשיירות ארוכות של משפחות גדולות ומכובדות, נשים גברים וטף, ללא מחסה מהגשם וללא מזגנים בשרב.
אין לתאר את ההתרגשות, כשמסיימים בהצלחה, מסע רגלי אל מקום הר קודשנו, ועוד בגשם שוטף ובקור עז. חוצים את סמטאות ירושלים, מתעכבים לאמירת פרק תהילים ליד פינת ההנצחה של הק׳ אליהו קיי, הי״ד, שנרצח על ידי מחבל מוסלמי, ימח״ש, לא רחוק ממדרגות הכותל (הצטערתי והשתוממתי מאד השבוע, כשנוכחתי לראות, שפינת ההנצחה המאולתרת, שהוקמה על ידי הציבור, שחפץ להתאבל בדקת דומייה, או להדליק נר לזכרו של אלי קיי, הי״ד, נעקרה השבוע על ידי יד נעלמה) והנה נגלה לעיני עולי הרגל, מראה הר המוריה, עטור בכל הדרו בקדושה ובענני כבוד.
רחבת הכותל הרטובה מגשם ולחה מדמעות, הייתה ריקה מאדם. גם האוהלים הצחורים, של ׳הקרן למורשת הכותל׳ נעדרו משום מה. התפלאתי – מדוע פרקו את האוהלים דווקא בימי הגשמים, כשמתפללים מחפשים מחסה? עוד אני תוהה על התעלומה, קרא לי הגבאי יעקב להצטרף למניין הקבוע שלנו, שתפס מחסה מהגשמים, בכניסה לאחת מהמסדרונות המקומרים, המובילים למנהרות הכותל ולעזרת הנשים הפנימית, בסמוך לאולם ׳קשת וילסון׳, שהיה למחסה למניינים נוספים… מסובך? בואו איתי בשבוע הבא לכותל ואערוך לכם בשמחה סיור היכרות עם נבכי הכותל, חדריו ומנייניו.
02
שבת יתרו היא שבת אזכרה לאבי ז״ל – אליקים גצל, בן אברהם יהושע, גולדברג. כבר סיפרתי, שאבי ז״ל היה ממייסדי תעשיית היהלומים בישראל. אבי למד את המקצוע, בגיל צעיר, אצל יקיר התעשייה דאז – משה אופן ז״ל. אבי נולד בבוצ׳אץ׳ שבגליציה (כיום בשליטת אוקראינה), עירו של הסופר ש״י (צ׳צ׳קאס) עגנון. סבו של אבי למד עם ש"י עגנון בחיידר והיה מתלמידי החכמים והמנהיגים של הקהילה, בעיירה שהייתה מאוכלסת ברובה ביהודים.
אבי ז״ל עלה עם הוריו לארץ בגיל 6, ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר שחנות השעונים, המשקפיים והתכשיטים של הוריו, עלתה באש. סבי וסבתי ראו בזה אות וסימן, שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל, לפני שיהיה מאוחר מידי. אבי לימד תלמידים רבים בארץ, את סודות מקצוע היהלומים – מיון, ניקוד, ביקוע, ניסור, ליטוש, הערכה ועוד. באותם ימים, תעשיית היהלומים בארץ הייתה ענף הייצוא הגדול ביותר במדינה ובין מהמובילים בעולם) בין שלושת הגדולים בעולם!). ענף היהלומים הכניס למדינה הקטנה שלנו מיליארדים רבים של דולרים (בשנים שהדולר היה דולר. כל דולר שנכנס אז מהיצוא היה חיוני להתפתחות המדינה ולהגנתה).
אבי ז״ל, הצטער מאד כשגילה, שחלק מתלמידיו פתחו, תאוות בצע כסף, מפעלים במזרח אירופה, בהודו ובאפריקה. הישראלים – ׳מהרסייך ומחריבייך׳ – לימדו שם, לזרים המקומיים, את סודות חוכמת הייצור והמסחר. ברבות הימים הפכו אותם מפעלים למתחרים קשים שלנו. בגלל שכר עבודה נמוך מאד, בארצות אלו, ואיכות סחורה בינונית, הצליחו לייצר שם יהלומים זולים יותר, בכמויות אדירות ולשווק אותם ללקוחות הגדולים שלנו בעולם ולהוות לנו תחרות קשה. כך גרמו, אט אט, להרס תעשיית היהלומים בארץ ישראל, שלא התאוששה עד היום.
03
בשבוע שעבר התקיימה ליד משרד ראש הממשלה הפגנת ענק, של עשרות אלפים, שקראו לבנות מחדש את ׳חומש׳ ולחדש את הלימוד בישיבה החשובה שם, בה למד הק׳ יהודה דימנטמן הי״ד, שנרצח לפני כחודש, על ידי מחבל בן עוולה.
במשך שנים רבות זכיתי לקחת חלק בארגון ההפגנות של הימין. עוד מתקופת הסכמי קיסינג׳ר ההרסניים, שהתרחשו לאחר שהשתחררתי מהצבא. באותה תקופה גרתי אצל הרב צבי יהודה זצ״ל. הייתי תלמיד של הרב יהודה חזני זצ״ל מייסד ׳ריקוד דגלים׳, שבזכות אומץ ליבו, כשרונו ומסירותו לכנס הפגנות של מאות אלפים, הרב צבי יהודה העניק לו את תואר הכבוד: ״׳בעל האלפים״ – ״מקהיל קהילות ברבים״. לאחר מכן, זכיתי להתנדב גם בצוות ׳המטה של לעצירת הנסיגה מסיני׳. המטה יזם וארגן את ההפגנות הגדולות ב׳כיכר מלכי ישראל׳. בהוראת הרב יהודה חזני, עליתי בחשאי על הגג המאובטח ברחוב אבן גבירול, הסמוך לבניין העירייה וצילמתי משם בהיחבא, את הפגנת השמאל שכונתה בתקשורת, בשקריות בוטה ״הפגנת הארבע מאות אלף". ההפגנה המזויפת של השמאל נופחה בתקשורת מהפגנה של עשרים אלף להפגנה של ״ארבע מאות אלף…״. בזכות הצילומים שעשיתי וחוות הדעת שהבאתי ממודד מוסמך, הוכחתי לתקשורת שבהפגנה השתתפו רק עשרים אלף מפגינים. נתתי הצילומים והמכתב של המהנדס למנחם בגין ז״ל, הוא עלה לדוכן הכנסת וניפנף עם הצילומים שלי מול מצלמות הטלוויזיה.
הוכחנו בעליל שהניפוח היה מצוץ מהאצבע והכיכר לא יכולה להכיל יותר כמות מופרזת כזו של מפגינים, אפילו אם ימלאו את כל הרחובות שלידה. אבל מי יכול להתווכח עם הטלוויזיה ה׳אמינה שלנו׳? אז כהיום.
לאחר מכן התנדבתי במטה ׳לשחרור אסירי המחתרת׳.
באחת ההפגנות אף נעצרתי על ידי משטרת ישראל.
ומעשה שהיה כך היה: בגלל הכרזת בג״ץ שהפגנות בעד שחרור העצירים זו עברה על ״חוק הסוביודיצה" – בג״ץ אסר על אנשי הימין להחזיק שלט כל שהוא עם המילים – "ישוחררו אסירי המחתרת״
בהפגנה. נתפסתי על ידי שוטר סמוי, כשאני אוחז בידי פנקס קבלות, שעליהן הייתה חותמת עם סיסמת הקמפיין האסור. משטרת המחשבות התגלתה כבר אז במיטבה.
אך מעז יצא מתוק – בעיצומו של המעצר זכיתי לקבל מארוסתי – רעייתי רונית היקרה, מילות חיזוק ועידוד וכן סנדוויצ׳ים טריים וטעימים להפליא, שהביאה לי היישר לזינזאנה.
לאחר מספר שנים זכיתי להתנדב במטה המאבק שהקים הרב יהודה חזני, נגד הפקרת גוש קטיף ומסירתו לאויב החמסי.
בין לבן התנדבתי גם במטה ׳העם עם הגולן׳ שהקים ר׳ יענקל׳ה לוין. במטה כגד הסכמי אוסלו ארגנו קבוצה עם מאיר אינדור ואחרים וטסנו לאוסלו להפגין מול הארמון בו קיבלו הזוג – שמעון פרס ויאסר ערפאת את פרס נובל ההזוי ׳לשלום׳… על המסע הזה אספר בפעם אחרת.
04
השבוע זכיתי לרגעים נפלאים של נחת אמיתית, שאי אפשר לתאר – ראיתי בעיני כיצד בני, ישי, נושא בעול, באחריות ציבורית ובמסירות רבה, כמו יתר אחיו ואחיותיו, ולוקח על עצמו תפקיד ביצועי, בארגון ההפגנה נגד פינוי הישיבה והאברכים מחומש.
ישי שיבדל"א, זכה להשתתף בעבר גם בהפגנות נגד הפינוי השני של ׳עמונה ב׳ ועוד.
מסירותו של ישי, שיחי׳, הזכירה לי, כיצד אביה בננו הבכור, ז"ל, למרות שהיה רק בן 18, השתתף באומץ ובנחישות, בארגון העליות לחומש, לאחר הנסיגה המיותרת מצפון השומרון. ממש לאחר מכן אביה ספג מכות מאלות של לוחמי היס״מ, כשהשתתף בהפגנות לעצירת החורבן של עמונה א׳.
השבוע זכיתי, אכן, לראות בעיני כיצד ׳דור לדור יביע אומר׳.
עתה, נותר לי רק לדאוג בע״ה, ש׳העץ לא ייפול רחוק מהתפוח׳
שבת שלום.
של גשמי ברכה ובריאות לפרט ולכלל ישראל, בע״ה. ושל עצירת המגיפה לאלתר ולחיים טובים.
