כ"ח באייר מזוהה בעיקר עם שחרור ירושלים ואיחודה, אולם באותה שנה ניסית-היסטורית שוחררו ואוחדו שטחי מולדת נרחבים נוספים של ארץ ישראל. כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים היה חלק מן המערכה בין ישראל לבין ירדן במלחמה, מערכה שהתחוללה ב-72 השעות הראשונות של המלחמה בין הלגיון הירדני ובין פיקוד הצפון של צה"ל, כחלק מן העימות לאורך כל קו שביתת הנשק עם ישראל. המטרה הראשונית של צה"ל בצפון השומרון, גם אם לא הייתה מתוכננת, הייתה לטהר את המרחב הארטילרי המסכן את רמת דוד, ומאוחר יותר הוחלט לכבוש את מרחב ג'נין, שכם ובקעת הירדן.
במהלך המערכה התחולל קרב השריון היחיד בין צה"ל לבין הצבא הירדני במהלך המלחמה – קרב עמק דותן, שבמהלכו נקלע כוח צה"ל קטן לקרב קשה בנחיתות משמעותית מול חטיבת השריון 40 הירדנית. חרף הנחיתות והנפגעים הרבים הצליח צה"ל להדוף לבסוף את המתקפה הירדנית, ולאחר מכן להביס את המערך הירדני בצפון השומרון, לכבוש את מרחב שכם ולהשתלט על בקעת הירדן.
"כך נכנסנו למלחמת ששת הימים"
אל"מ במיל' לוי גבעון נולד בקיבוץ טירת צבי. בינואר 1961 התגייס לחטיבת נח"ל, ובמהלך שירותו נשאר להדריך בבה"ד 1 והשתחרר כקצין צעיר בדרגת סגן. לפני מלחמת ששת הימים חזר לקיבוץ ונקרא לצאת לקורס קציני סיור שנערך במחנה ג'וליס, "הפלטפורמה של הקורס הזה הייתה על ג'יפים, שלושה בכל אחד – נהג, מפקד, ומאחור יושב חייל נוסף. 24 חיילים בשמונה ג'יפים. סדירים ומילואימניקים", הוא משחזר, כאילו זה היה אתמול.
אחרי הקורס שובץ כמפקד מחלקת ג'יפים. בכל גדוד ממוכן, טנקים או זחל"מים, היו שמונה ג'יפים שהתפקיד שלהם היה להיות העיניים של הגדוד, לסייר. פחות בנושא של זיהוי אויב ויותר בנושא של הולכה. צריך לזכור כי באותה תקופה לא היו לטנקים אמצעי ניווט, בקושי היו אמצעי ראייה. "כך נכנסנו למלחמת ששת הימים. הייתי בן 25".
ביום חמישי, יום העצמאות של אותה שנה, נערך מצעד צבאי מצומצם בירושלים, "נסענו מטירת צבי לצפות בו, היה מאוד מרשים". אחרי אותה שבת המצרים סגרו את מיצרי טיראן, הכניסו כוחות לסיני, ובשבת נערך גיוס מילואים. "החטיבה שלנו, חטיבה 37, הייתה מורכבת משלושה גדודים. המח"ט היה אורי רום, ומפקדי הגדודים היו רפול שפר, מישקה נהוראי ובנצי פדן. נסענו בשבת, זה היה חדש לגייס אזרחים בשבת. היינו בעין זיתים בירידה מצפת לכיוון מירון, שם ישבנו ושם בדיעבד ממוקמת האנדרטה של החטיבה". במוצאי השבת השנייה ירד הכוח החטיבתי עד לחורשת המייסדים בקיבוץ איילת השחר.
"ביום שני, הבוקר שבו פרצה המלחמה, שמענו את הקוד 'סדין אדום' וחשבנו שהמלחמה רק בסיני. אחרי הצהריים, בערך בארבע, אני קיבלתי פקודה לקחת שני ג'יפים ולנסוע לאזור תל מוטילה (צפונית לכנרת, א"ה), שם ישבה פלוגת טנקים שירו על תוואי ההטייה, במה שנקרא הירדן ההררי, אמרו לי לקחת אותו".
שני גדודים נסעו מיסוד המעלה, דרך ראש פינה לטבריה, עלו דרך צומת גולני, עברו בכפר תבור ובעפולה, והתקדמו לכיוון צפון השומרון. ביום שלישי בבוקר הם הגיעו לאזור מחסום ג'למה. "חטיבה 45 של משה בריל", מספר גבעון, "נכנסה דרך צומת מגידו למעבר סלם של היום, והתכתשה על הכניסה, על המבואות המערביים של ג'נין, וקצת נתקעה. החטיבה שלנו בפיקודו של אורי רום קיבלה פקודה להיכנס מצומת יזרעאל דרך הכפרים של צפון השומרון, ולסייע להם בכיבוש ג'נין".
"בהמשך חזרנו לעפולה, שם היה המחנה הצבאי ושם השיירה התארגנה בבוקר. פתאום אני רואה מתחתיי, מעל העמק, מטוס ענק. לא ידענו של מי, הוא עשה סיבוב מעל עפולה, טס מעל רמת דוד, שמענו את אש הנ"מ שנורתה עליו, וראינו שתקפו אותו שני מטוסים ישראליים. המטוס עשה סיבוב לכיוון מחנה עמוס, ובער כמו בסרטים", מתאר לוי. "הוא ירד וירד וירד, ואני מסתכל במשקפת ואומר 'רק לא זה'. המטוס התרסק על מחנה עמוס, במקום שבו ישבו 50 חבר'ה, מיטב הנוער ששוחרר, ושהיה שם כדי להתארגן ליחידות".
בשלישי אחר הצהריים נכנס הכוח של לוי לחניון דרך מספר כפרים באזור. "בדרך קרה לי המג"ד ואמר לי, 'לוי, יש פה דרך ואני רוצה שתבדוק עם קצין החבלה, עידו, אם היא ממוקשת'. עידו עלה על מוקש נעל ונפצע, פינינו אותו. סימנו, וכך ארגנו ציר חלופי.
בשתיים בלילה העירו אותנו המפקדים לקבוצת פקודות. כולם אצל המח"ט. הפקודה אמרה דבר כזה: 'כמו שאנחנו באנו מהגליל, מולנו באה חטיבה '40' הירדנית, חטיבת טנקים. גדוד אחד שלהם עבר את שכם ל'דיר שרף' והתקדם מערבה. גדוד נוסף של טנקים התקדם לכיוון קבטיה, ואותו פגשה חטיבה 45, בעמק דותן. גדוד נוסף פנה אלינו וחנה בין עצי הזית. למרות העייפות, בתדרוך נאמר לנו: 'בארבע בבוקר אתם מעירים את כל הטנקיסטים לקראת פשיטה רכובה על הטנקים של הירדניים שיושבים בין הזיתים'. הם הסתתרו יוצא מן הכלל".
לוי מספר כיצד הצליח הכוח לזהות את כל טנקי האויב: "נכנסתי לאיזה טנק ולחצתי על המע"ד (מערכת דיבור, א"ה). כשלחצתי על אחד, ב-14 הטנקים הירדניים נדלקו הנורות ונשמע רחש. כך איתרנו אותם. בבוקר כל הצוותים שלהם ברחו או חוסלו".
לוי גבעון בשכם
לוי כיום. אל"מ מיל
"הייתה שמחה גדולה מאוד"
ברביעי בבוקר התקדם הכוח והגיע למחנה הפליטים 'פארעה', ומשם ירד ל'עין בידאן', הכניסה המזרחית של שכם. "בדרך כלל הסיור לא מוביל אבל אנחנו הובלנו כי הטנקיסטים לא ידעו להתמצא והייתה עלייה קשה מאוד. נכנסנו לתוך העיירה, שם זרקו עלינו סוכריות, אורז ופרחים. איתנו בג'יפ היה בחור בשם אורי פורת. הוא ניגש לאיזה מקומי ושאל אותו בערבית לפשר הרובה שלו. התחילו לירות עלינו, התחילה מלחמה".
גדוד ירדני שכבר עבר את שכם חזר, כי הבין שכוח ישראלי מחכה לו בעורף. "עליתי לתצפית בשייח' בילאל, היום אלון מורה. אני זוכר את כל סיפורי התנ"ך, 'אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין, ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי'. באמצע שקט, יושבת העיר שכם. בתוך העיר התחיל קרב טנקים. הטנקיסט שלנו, גיורא וייס, תפס עמדה וחיסל שישה טנקים. הוא קיבל על זה צל"ש".
באותה נקודה התרחש אסון. "פלוגת הסיור עם קצין המודיעין עלו לתצפית על הר ברכה", משחזר גבעון. "מטוס של חיל האוויר הישראלי לא זיהה שמדובר בחיילים שלנו, ירד עליהם. נהרגו שם שישה חיילים. מטוס נוסף שלנו תקע זחל"מ בכניסה לשכם. זה היה סיפור עצוב מאוד".
השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, כאשר סגן ראש העיר נכנע והגיש כתב כניעה למח"ט, אורי רום. "היינו תחת פיקוד האוגדה שישבה בהר ברקן שבגלבוע, מפקד האוגדה היה אלעד פלד. תחתיו היו חטיבה 45, חטיבה 9 והחטיבה שלנו, 37. שלוש החטיבות הללו לחמו בצפון השומרון. לחטיבה שלנו הצטרף גדוד 17 של גולני בפיקודו של סגן אלוף משה יוסף, ושתי פלוגות נח"ל שהוצמדו לטנקים. את הטיהור בתוך שכם הם עשו, כי הטנקים לא נכנסו לעיר אלא תפסו עמדות מפתח.
ביום רביעי בלילה הכניעה התקבלה, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים החלו להישמע לפתע הקולות – 'הכותל שלנו, הכותל שוחרר'..", הוא אומר בהתרגשות רבה. "וואו! איזו שמחה! ממש אושר לכולם. את החדשות הללו העבירו במכשירי הקשר, הייתה שמחה גדולה מאוד. חלום של שנים. לא ידענו מתי זה יקרה, ופתאום שוחררו שטחי יהודה ושומרון. הגיעה הזדמנות ובעזרת השם היא באמת נעשתה".
כיבוש צפון השומרון היה מתוכנן?
"לא, לא, שום דבר לא היה מתכונן. ב-21 במאי ועד ל-6 ביוני תכננו איך לעלות לגולן, איך להציף את שטחי הירדן ולמנוע מהסורים להיכנס. באופן מפתיע ביום שני הירדנים כבר התחילו לירות על טירת צבי וגם לכיוון בית שאן. ירדן נכנסה למלחמה ולא היה שום כוח בצפון מול חטיבה 40 שלהם. לא היו טנקים בשומרון בגלל הסכמי שביתת הנשק. לכן הזיזו את האוגדה שלנו מהצפון לצפון השומרון.
ביום חמישי בלילה קיבלנו פקודה לעזוב את השומרון, וחזרנו צפונה דרך היישובים שכבר עברנו בהם קודם. עשינו מסע ניצחון, נכנסו דרך מחסום ג'למה, עברנו בעפולה, ושם", הוא אומר בהתלהבות, "קיבלנו סוכריות, אוכל, סיגריות, חלות לשבת והרבה כפיים. עוד הספקנו לבקר פצועים בבית החולים בעפולה. בהמשך הלילה נעצרנו בצומת גולני בחורשה להתארגנות מחדש.
שם הסתיים החלק של השומרון בסיפור שלי".
יש איזה צד אמוני בסיפור הזה?
"הכיבוש של שכם והכניעה של התושבים, פתאום שכם ביד שלך. 'שכם אחד על אחיך'. כל הסיפורים מהתנ"ך, וירושלים… בכלל. עכשיו זה שלנו".
סיפורו של לוי גבעון הוא סיפור אחד במרחב שלם. בשעות אחר הצהריים של ה-7 ביוני, הושלם כיבוש צפון השומרון על ידי צה"ל. חטיבה 40 הירדנית חדלה להתקיים ככוח לוחם. שרידיה התקבצו בגבעות סלט בגדה המזרחית. לחטיבה היו שישה קצינים ו-73 חוגרים הרוגים, ויתר מ-320 פצועים. שמונה טנקים בלבד חצו את הירדן מזרחה, בעוד ששאר הטנקים, הנגמשי"ם והתומתי"ם נשארו בשדות הקרב בגדה המערבית של נהר הירדן. לכוחות צה"ל היו 30 הרוגים מחטיבה 45 ושלושה הרוגים מחטיבה 37.
יוסי דגן לראש הממשלה: הוסיפו
אותנו לחוק יום ירושלים
כאמור, השבוע אנחנו מציינים 56 שנים לשחרור ירושלים ושטחי יהודה ושומרון. ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, העביר מכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשרת ההתיישבות, אורית סטרוק, ולשר לירושלים, מאיר פרוש, ובו הוא מתייחס לכך שבחוק יום ירושלים מציינים אך ורק את שחרור הבירה, אך אין התייחסות לשחרור חבל השומרון, ששוחרר באותו היום ממש.
"בדיוק באותן שעות ביום כ"ח באייר ה'תשכ"ז, עת שחררו לוחמי חטיבת ירושלים וחטיבת הצנחנים את ירושלים, שחררו לוחמי השריון, מלווים בלוחמי חטיבת גולני, את צפון השומרון החל מג'נין, היא עין-גנים, דרך ציר שא-נור חומש בואכה שבי שומרון ועד לשכם, עיר הברית", כתב דגן במכתבו, "גדוד נוסף של גולני נכנס לשכם ממזרח דרך אזור יישובי גב ההר".
לדבריו, "ירושלים וצפון השומרון תמיד נשזרו זו בזה. ירושלים בתפארתה כבירת מלכות יהודה, ושומרון בתפארתה כבירת מלכות ישראל בימי בית ראשון – אל מול חורבן שומרון הראשון בידי האשורים והגליית עשרת השבטים, חורבן המקדים אך בשנים מעטות את חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבליים.
גם בתקופת בית שני מתקיימת אותה הקבלה מדהימה, החל מבניית בית המקדש השני על ידי הורדוס, במקביל לבניית שומרון העתיקה (סבסטיה) מחדש על ידו, ועד לחורבן הבית השני והגליית תושבי ירושלים יחד עם חורבן שומרון השני והגליית תושביה על ידי הרומאים. לא פלא שמסובב הסיבות סובב את שחרור ירושלים ואת שחרור צפון השומרון באותו הזמן בדיוק. הם כרוכים יחדיו גם ביום הזה".
נציין כי חוק יום ירושלים חוקק בשנת 1998, בזמן ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, ובו נכתב כי "יום כ"ח באייר כעל יום ירושלים, שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם 'יום ירושלים'". אך כאמור, לצד הקביעה כי מדובר ביום חג הכולל עצרת ויום בחירה לחופש עבור עובדים, אין התייחסות בלשון החוק ליתר חבלי הארץ ששוחררו במהלך מלחמת ששת הימים. בעקבות כך פנה ראש מועצת שומרון בפנייה רשמית להביא לשינוי בהגדרת החוק ולכלול בהגדרתו גם את שחרור השומרון שהתקיים באותו היום ממש.
"בשנת תשכ"ז זכינו לרשת מחדש את ירושלים, אך גם את יהודה ושומרון. כל אלו הן אדמות שערש אומתנו החלו בהן, בהר עיבל והר גריזים הכריז יהושע על הברית בין עם ישראל לקב"ה על אדמת ארץ ישראל שזה עתה נכבשה", ציין דגן במכתבו. עוד הוסיף, "השומרון היה בירת ממלכת ישראל במשך שנים רבות, והינה לפני מעט יותר מיובל שנים זכינו ששוב העם היהודי ישוב ליישב את השומרון ולא ירחק היום שבו קרוב למיליון יהודים יתגוררו בחבל ארץ זה. אנו נושאים תפילת הלל כל שנה בכ"ח באייר, תפילת הלל לשחרור ירושלים, אך אל לנו לשכוח כי תפילה זו מכוונת על כל חבל ארץ ששוחרר וגם השומרון נכלל ביום זה".
לבסוף סיכם את בקשתו לנתניהו והשרים, "בקשתי היא שבחוק יום ירושלים יצוין גם שחרור השומרון, ושבעם ישראל יהיה שגור על לשונם כי כ"ח באייר הוא יום שחרור ירושלים והשומרון". במועצה מקווים שראש הממשלה והשרים יעתרו לבקשה וכבר בשנה הבאה יום כ"ח באייר ייקרא יום ירושלים והשומרון. ■
