איך עברתי את ההר הגדול הזה? לימודי הרפואה התובעניים והתמחות ברפואת נשים, יחד עם משפחה ברוכה וחיי תורה? יש לכך תשובות רבות. ראשית כל ומעל הכול – האיש שלצידי, וכמובן המון סייעתא דשמייא שהתפללתי עליה כשיצאתי למסע הארוך. אבל יש עוד מרכיב מרכזי מאוד -אישה אחת קטנה ושמה גאולה. היא הייתה הגאולה שלי – היא קיבלה את הילדים מהגנים, מזגה להם מרק, חבשה את פצעי הגוף והלב, והפכה את הבית מבית שבו אימא נעדרת לבית שמח עם אוכל כל כך טעים שכל ילדי השכונה הגיעו לאכול מהאוכל שלה. היא הייתה מעין אומנת למשך חלק משעות היום, ובכך ואפשרה לי את מנוחת הלב שהילדים נמצאים בידיים טובות. לולא נוכחותה לא הייתי שורדת את ייסורי המצפון האימהיים. בעצם, מסרתי את האימהות שלי לאישה זרה, ויתרתי על הרגעים הקסומים שרק אימא יכולה לחוות, ואיבדתי לעד את המומנטום במציאות של אל-חזור. האם הייתה לי ברירה? במקצוע הרפואה, ממש לא. שיחת היום במדיה היא ׳שעות התורנות הארוכות של הרופאים, לאן׳. האמת היא שהמצב בזמני היה הרבה יותר מורכב, לא היו הקלות בכלל, והיינו דור של מתמחים חסרי המודעות העצמית הגבוהה של דור המתמחים של היום, היינו ממושמעים ומתמסרים, כך ששעות העבודה הנוקשות לא אפשרו להגיע הביתה לפני השעה שש. אז בלי גאולה, זה לא היה קורה.
משה רבנו מדמה את תפקידו כאחראי לכל מה שקורה בעם ישראל, לאומן שנושא יונק על כפיו ואחראי לכל מה שקורה לו. האומן, ובדרך כלל האומנת, היא המטפלת – זו שעוזרת לאם בטיפול בילדיה. אחד התפקידים העיקריים שלה, ובוודאי שהוא היה יותר משמעותי כאשר לא היו כבישים ומדרכות וגם לא היו עגלות ילדים, היה פיזית לשאת את התינוק או את הילד הקטן על הידיים. ותמיד הייתה סכנת נפילה: הינה אחד הבנים של שאול, מפיבושת, נפל מידי האומנת כאשר הייתה צריכה לברוח מהבית במלחמה, ומנפילה זו הפך לנכה שלא יכול ללכת ברגליו, ולכן ציבא משרתו יכול היה לעשות בו כרצונו ולסכסך בינו לבין דוד המלך. היום בדרך כלל האומנות לא נמצאות בבית, אלא הילדים הקטנים נשלחים החוצה, וכך אנחנו מפקידים בידי הגננות את היקר לנו. אימי הייתה גננת גם כן, ובמקום מגוריה בארצות הברית ההכשרה לגיל הרך מדוקדקת מאוד ובהיררכיה המקצועית הפירמידה הפוכה ממש מהמציאות שלנו, וזה מתבטא בשכר הגבוה שהגננות מקבלות. בעיניי זה ממש הגיוני – הרי אנחנו מפקידים את היקר לנו בידי הגננת והמטפלת במשך שעות כה רבות, והן אשר מעניקות לילדינו את הביטחון הבסיסי בהיעדרנו, כמו את הצרכים הפיזיים והרגשיים, ולכן ראוי שתהיה לנו הכרת הטוב רבה על כך. באופן אישי אני חושבת שהגננות של ילדיי היו עבורי הדמויות המשמעותיות ביותר בחיי.
