תשכחו מכל מה שהכרתם במוזיקה של אביתר בנאי. האלבום החדש של בנאי, "החיים מתחילים לנגן", הוא משהו אחר לגמרי – וכנראה שהשורה הזו נכתבה על כל אחד מאלבומיו, מאז החל את הקריירה המוזיקלית.
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
הם משתפים בשינוי שחוו לגבי האמונה והשיח עם הקב”ה: “היה בי הרבה אמון שהמסע שלי לטובה”, אומר שוורץ. “זה לא תמיד קל להאמין, אבל זה הלך איתי רוב הזמן. כל אדם שמתמודד עם כל קושי בחיים מבין שדברים לא נפתרים בשנייה. ההתמודדות משנה את הקשר – מעמיקה, מבלבלת. קשר הוא דבר שלא קשור לשאלה אם אני עושה עוד מצוות, אלא אם אני עובר שלב ביחסים עם ה’.
חייבים לעבור שלב כי יש הרבה כאב וחיפוש. כשאדם מתחתן בגיל צעיר היומיום יכול לתפוס אותו ולגרום לחיים שלו לרוץ. העובדה שהיה לי סטופ על החיים בתחום מסוים גרמה לי להעמיק את חיי עם החיים ועם ה’ – מה הסיפור שלי? מה היא זוגיות? אלו שאלות שורשיות שזכיתי להתעסק איתן במשך 15 שנים”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?” סאסי שואלת. “יש לי יחסים אינטימיים עם תפילת מנחה. הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי שה’ לא מקשיב לי בכלל. עזבתי את התפילה בהתרסה וחזרתי אליה אחרי כמה שבועות כמו אדם שצמא למים. זה לא קל להמשיך להתפלל כשמשהו מרגיש תקוע ולא זז, וזה לא שכל תפילה אני נוגעת בשמים, אבל זו נקודת מפגש. לא משנה איזה יום אני עוברת אני משתדלת לא לוותר על השיח הזה”.
קליינר: “מנעד האמונה מגיב לרווקות. ערוץ תקשורת נע בין תפילות לצעקות לרפיון ולייאוש… קשה למדוד את האמונה בדברים אחרים כשהמצב הזה תקוע. השיח נוגע יותר לאמונה ופחות למד המצוות המעשיות”.
נראה כי ישנם תחומים שבהם לכל הרווקים תמיד תהיה התמודדות קשה מולן. אחד התחומים הוא עניין שמירת הנגיעה. “זו סוגיה מאד קשה שלא כל כך מקבלת מענה מבחינת הרבנים”, סובר קליינר. שוורץ ממליץ “לא לעשות מזה כזה אישיו”. הוא מסביר את דבריו: “אני לא על תקן רב, אבל חלק מההתמודדות שלי בעניין הזה הייתה להפחית את האישיו בתוך זה. גם אנשים נשואים מתמודדים עם בעיות בתחום. זה לא קושי ששייך דווקא לרווקים. נכון שההתמודדות יותר קשה, אבל צריך לנרמל את זה, לקבל את העובדה שאדם לפעמים נופל ושזו מציאות קשה מאד. אם מישהו נפל – שלא ילקה את עצמו, ייסורי מצפון הם דבר לא בריא. תמיד צריך לשים קווים אדומים ולנהל שיח מורכב שהוא לא ‘או הכל או כלום’, אלא שיח פנימי על אהבה, חמלה ויכולת לשוב בתשובה”.
סאסי אומרת שאחד הדברים שתמיד מציפים אותה הוא הרצון לא לאכזב. “מאכזבים המון בעולם האהבה: מי שפונה ורוצה להציע מישהו, אנשים שפונים ומציעים את עצמם, המשפחה שרוצה שתסתדרי ויהיה לך טוב, אלו שמבקשים ״רק תנסי״, ולכי תסבירי שהלב הוא לא ממיר של יס. לא מנתקים מהחשמל וממשיכים הלאה, זה קצת יותר מורכב”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
אברהם אבינו דואג לבן שלו שעדיין ברווקותו וגם ריבונו של עולם אומר על האדם הראשון שהתנמנם אחרי ניסיונות עקרים למצוא בת זוג – ״לא טוב היות האדם לבדו״. אני מאמינה שצריך לשנות קולקטיבית את השיח, להבין שזו לא ‘תופעה’, זו מציאות חיים והיא לא פשוטה למי שחווה אותה ולמשפחתו, אבל לא הדור המתוק והיקר שלנו המציא אותה, זו מציאות מורכבת שהייתה פה עוד הרבה קודם”. במסע שלכם היה כעס? סאסי: “יש בי איזו תרעומת בלב על זה שאנשים מעירים הערות. תרשו לאדם שנמצא מולכם לומר “לא”. אלו החיים שלו. צריך להשתדל להיות אכפתיים כי האדם הוא יותר מאשר הטייטל שלו – ״רווק״, ״גרוש״, ״אלמן״, יש מערכת שלמה של רגש מתחת לכל תיאור מצב כזה. יכול להיות שאתמול אהבת חייו עזבה, ואתה, כמציע, לא יודע. יכול להיות שהוא בקשר והוא לא מעוניין לשתף. צריך לבוא בגישה שמבינה שאנחנו עכשיו לא יודעים מה עובר על הלב של האדם שמולנו ושזה בסדר שהוא מסרב להצעה”. קליינר: “ברור, כעס ותסכול באופן כללי על המצב. זה לא כעס שמופנה למישהו, הוא כלפי עצמי, מעין חשבון נפש קבוע ואינסופי עם עצמי – כמה הדבר הזה תלוי בי וכמה לא. היה גם כעס אם אנשים שהיו ביקורתיים או לא רגישים”. “היו הרבה רגשות לא קלים של עצב, בדידות, ייאוש ותסכול”, משתף שוורץ. “כעס אם מישהו עבר את הגבול ואומר משהו שהוא לא במקום או שאתה שומע אנשים שמרננים מאחורי הגב ‘למה חנניה לא נשוי’”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?”
הם משתפים בשינוי שחוו לגבי האמונה והשיח עם הקב”ה: “היה בי הרבה אמון שהמסע שלי לטובה”, אומר שוורץ. “זה לא תמיד קל להאמין, אבל זה הלך איתי רוב הזמן. כל אדם שמתמודד עם כל קושי בחיים מבין שדברים לא נפתרים בשנייה. ההתמודדות משנה את הקשר – מעמיקה, מבלבלת. קשר הוא דבר שלא קשור לשאלה אם אני עושה עוד מצוות, אלא אם אני עובר שלב ביחסים עם ה’.
חייבים לעבור שלב כי יש הרבה כאב וחיפוש. כשאדם מתחתן בגיל צעיר היומיום יכול לתפוס אותו ולגרום לחיים שלו לרוץ. העובדה שהיה לי סטופ על החיים בתחום מסוים גרמה לי להעמיק את חיי עם החיים ועם ה’ – מה הסיפור שלי? מה היא זוגיות? אלו שאלות שורשיות שזכיתי להתעסק איתן במשך 15 שנים”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?” סאסי שואלת. “יש לי יחסים אינטימיים עם תפילת מנחה. הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי שה’ לא מקשיב לי בכלל. עזבתי את התפילה בהתרסה וחזרתי אליה אחרי כמה שבועות כמו אדם שצמא למים. זה לא קל להמשיך להתפלל כשמשהו מרגיש תקוע ולא זז, וזה לא שכל תפילה אני נוגעת בשמים, אבל זו נקודת מפגש. לא משנה איזה יום אני עוברת אני משתדלת לא לוותר על השיח הזה”.
קליינר: “מנעד האמונה מגיב לרווקות. ערוץ תקשורת נע בין תפילות לצעקות לרפיון ולייאוש… קשה למדוד את האמונה בדברים אחרים כשהמצב הזה תקוע. השיח נוגע יותר לאמונה ופחות למד המצוות המעשיות”.
נראה כי ישנם תחומים שבהם לכל הרווקים תמיד תהיה התמודדות קשה מולן. אחד התחומים הוא עניין שמירת הנגיעה. “זו סוגיה מאד קשה שלא כל כך מקבלת מענה מבחינת הרבנים”, סובר קליינר. שוורץ ממליץ “לא לעשות מזה כזה אישיו”. הוא מסביר את דבריו: “אני לא על תקן רב, אבל חלק מההתמודדות שלי בעניין הזה הייתה להפחית את האישיו בתוך זה. גם אנשים נשואים מתמודדים עם בעיות בתחום. זה לא קושי ששייך דווקא לרווקים. נכון שההתמודדות יותר קשה, אבל צריך לנרמל את זה, לקבל את העובדה שאדם לפעמים נופל ושזו מציאות קשה מאד. אם מישהו נפל – שלא ילקה את עצמו, ייסורי מצפון הם דבר לא בריא. תמיד צריך לשים קווים אדומים ולנהל שיח מורכב שהוא לא ‘או הכל או כלום’, אלא שיח פנימי על אהבה, חמלה ויכולת לשוב בתשובה”.
סאסי אומרת שאחד הדברים שתמיד מציפים אותה הוא הרצון לא לאכזב. “מאכזבים המון בעולם האהבה: מי שפונה ורוצה להציע מישהו, אנשים שפונים ומציעים את עצמם, המשפחה שרוצה שתסתדרי ויהיה לך טוב, אלו שמבקשים ״רק תנסי״, ולכי תסבירי שהלב הוא לא ממיר של יס. לא מנתקים מהחשמל וממשיכים הלאה, זה קצת יותר מורכב”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
קליינר מסכים איתו: “יש הרבה רמות בציבור הדתי ויש מקומות שאפשר לשפר בהם דברים. אני לא מאשים: דתיות היא דתיות והעולם היהודי בנוי על משפחה וקהילה. כל לשד החיים היהודים הוא סביב המשפחה. אני לא יודע כמה היהדות יכולה להכיל רווקות כי היא נוגדת את הדבר הבסיסי אצלה”. סאסי מאירה דגש נוסף בשיח: “הקושי שלי הוא עם ההצגה לכתחילה של ״רווקות מאוחרת״. כשאנחנו קוראים שיצחק אבינו היה מעל לגיל שלושים ועדיין לא נשוי, יש כאן אמירה שמעידה על קושי.
אברהם אבינו דואג לבן שלו שעדיין ברווקותו וגם ריבונו של עולם אומר על האדם הראשון שהתנמנם אחרי ניסיונות עקרים למצוא בת זוג – ״לא טוב היות האדם לבדו״. אני מאמינה שצריך לשנות קולקטיבית את השיח, להבין שזו לא ‘תופעה’, זו מציאות חיים והיא לא פשוטה למי שחווה אותה ולמשפחתו, אבל לא הדור המתוק והיקר שלנו המציא אותה, זו מציאות מורכבת שהייתה פה עוד הרבה קודם”. במסע שלכם היה כעס? סאסי: “יש בי איזו תרעומת בלב על זה שאנשים מעירים הערות. תרשו לאדם שנמצא מולכם לומר “לא”. אלו החיים שלו. צריך להשתדל להיות אכפתיים כי האדם הוא יותר מאשר הטייטל שלו – ״רווק״, ״גרוש״, ״אלמן״, יש מערכת שלמה של רגש מתחת לכל תיאור מצב כזה. יכול להיות שאתמול אהבת חייו עזבה, ואתה, כמציע, לא יודע. יכול להיות שהוא בקשר והוא לא מעוניין לשתף. צריך לבוא בגישה שמבינה שאנחנו עכשיו לא יודעים מה עובר על הלב של האדם שמולנו ושזה בסדר שהוא מסרב להצעה”. קליינר: “ברור, כעס ותסכול באופן כללי על המצב. זה לא כעס שמופנה למישהו, הוא כלפי עצמי, מעין חשבון נפש קבוע ואינסופי עם עצמי – כמה הדבר הזה תלוי בי וכמה לא. היה גם כעס אם אנשים שהיו ביקורתיים או לא רגישים”. “היו הרבה רגשות לא קלים של עצב, בדידות, ייאוש ותסכול”, משתף שוורץ. “כעס אם מישהו עבר את הגבול ואומר משהו שהוא לא במקום או שאתה שומע אנשים שמרננים מאחורי הגב ‘למה חנניה לא נשוי’”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?”
הם משתפים בשינוי שחוו לגבי האמונה והשיח עם הקב”ה: “היה בי הרבה אמון שהמסע שלי לטובה”, אומר שוורץ. “זה לא תמיד קל להאמין, אבל זה הלך איתי רוב הזמן. כל אדם שמתמודד עם כל קושי בחיים מבין שדברים לא נפתרים בשנייה. ההתמודדות משנה את הקשר – מעמיקה, מבלבלת. קשר הוא דבר שלא קשור לשאלה אם אני עושה עוד מצוות, אלא אם אני עובר שלב ביחסים עם ה’.
חייבים לעבור שלב כי יש הרבה כאב וחיפוש. כשאדם מתחתן בגיל צעיר היומיום יכול לתפוס אותו ולגרום לחיים שלו לרוץ. העובדה שהיה לי סטופ על החיים בתחום מסוים גרמה לי להעמיק את חיי עם החיים ועם ה’ – מה הסיפור שלי? מה היא זוגיות? אלו שאלות שורשיות שזכיתי להתעסק איתן במשך 15 שנים”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?” סאסי שואלת. “יש לי יחסים אינטימיים עם תפילת מנחה. הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי שה’ לא מקשיב לי בכלל. עזבתי את התפילה בהתרסה וחזרתי אליה אחרי כמה שבועות כמו אדם שצמא למים. זה לא קל להמשיך להתפלל כשמשהו מרגיש תקוע ולא זז, וזה לא שכל תפילה אני נוגעת בשמים, אבל זו נקודת מפגש. לא משנה איזה יום אני עוברת אני משתדלת לא לוותר על השיח הזה”.
קליינר: “מנעד האמונה מגיב לרווקות. ערוץ תקשורת נע בין תפילות לצעקות לרפיון ולייאוש… קשה למדוד את האמונה בדברים אחרים כשהמצב הזה תקוע. השיח נוגע יותר לאמונה ופחות למד המצוות המעשיות”.
נראה כי ישנם תחומים שבהם לכל הרווקים תמיד תהיה התמודדות קשה מולן. אחד התחומים הוא עניין שמירת הנגיעה. “זו סוגיה מאד קשה שלא כל כך מקבלת מענה מבחינת הרבנים”, סובר קליינר. שוורץ ממליץ “לא לעשות מזה כזה אישיו”. הוא מסביר את דבריו: “אני לא על תקן רב, אבל חלק מההתמודדות שלי בעניין הזה הייתה להפחית את האישיו בתוך זה. גם אנשים נשואים מתמודדים עם בעיות בתחום. זה לא קושי ששייך דווקא לרווקים. נכון שההתמודדות יותר קשה, אבל צריך לנרמל את זה, לקבל את העובדה שאדם לפעמים נופל ושזו מציאות קשה מאד. אם מישהו נפל – שלא ילקה את עצמו, ייסורי מצפון הם דבר לא בריא. תמיד צריך לשים קווים אדומים ולנהל שיח מורכב שהוא לא ‘או הכל או כלום’, אלא שיח פנימי על אהבה, חמלה ויכולת לשוב בתשובה”.
סאסי אומרת שאחד הדברים שתמיד מציפים אותה הוא הרצון לא לאכזב. “מאכזבים המון בעולם האהבה: מי שפונה ורוצה להציע מישהו, אנשים שפונים ומציעים את עצמם, המשפחה שרוצה שתסתדרי ויהיה לך טוב, אלו שמבקשים ״רק תנסי״, ולכי תסבירי שהלב הוא לא ממיר של יס. לא מנתקים מהחשמל וממשיכים הלאה, זה קצת יותר מורכב”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
אחד השינויים שקידמו אותי היה ההסכמה לפגוש את העצב. יש רווקים שהפכו להיות עצובים ומלאי רחמים עצמיים. נדרש איזון עדין איך להיות כן וחשוף לבדידות בלי לטבוע בה, ובהמשך – לתת לה לעבור”. סאסי צוחקת כשעונה: “בדידות היא תחושת “סחלה” שתוקפת ברגעים מוזרים. אני לא מאמינה בלשבת לחכות, אלא בכמה שיותר עשיה והגשמה, וכך השיגרה תופסת הרבה מרחב, אבל בסוף – הבדידות תוקפת. זה קורה ברגעים הכי מוצלחים של היום. למשל, השתתפתי בפאנל עם נשים מדהימות ודיברתי על חווית ההמתנה הזו, ואז היו בעיות בתחבורה ונתקעתי באמצע הלילה בדרכים. זה היה רגע שאמרתי לה’: קח את התמונה הזו, ושים אצלך באלבום, כי היא מייצגת את כל האנשים שחושבים שאני עושה הכל חוץ מלדאוג לזוגיות. ובסוף – זו באמת כל המהות שלי”.
הציבור הדתי לאומי מכיל את תופעת הרווקות המאוחרת? שוורץ: “זה ציבור מאד דינמי שעובר הרבה דברים בשנים האחרונות והמצב משתפר. אישית, החוויות שחוויתי לא היו קלות ואני לא יודע איך זה היום, אבל אז היו יישובים שלא קיבלו רווקים לגור אצלם. כל קהילה נורמטיבית שמרנית פוחדת מהשונה וממי שלא ממוסד. הרווקים הם אוכלוסייה לא קטנה שמכילה אנשים מוכשרים ופעילים בתוך החברה, ועדיין לפעמים הם מהווים חוויה של איום על החברה”.
קליינר מסכים איתו: “יש הרבה רמות בציבור הדתי ויש מקומות שאפשר לשפר בהם דברים. אני לא מאשים: דתיות היא דתיות והעולם היהודי בנוי על משפחה וקהילה. כל לשד החיים היהודים הוא סביב המשפחה. אני לא יודע כמה היהדות יכולה להכיל רווקות כי היא נוגדת את הדבר הבסיסי אצלה”. סאסי מאירה דגש נוסף בשיח: “הקושי שלי הוא עם ההצגה לכתחילה של ״רווקות מאוחרת״. כשאנחנו קוראים שיצחק אבינו היה מעל לגיל שלושים ועדיין לא נשוי, יש כאן אמירה שמעידה על קושי.
אברהם אבינו דואג לבן שלו שעדיין ברווקותו וגם ריבונו של עולם אומר על האדם הראשון שהתנמנם אחרי ניסיונות עקרים למצוא בת זוג – ״לא טוב היות האדם לבדו״. אני מאמינה שצריך לשנות קולקטיבית את השיח, להבין שזו לא ‘תופעה’, זו מציאות חיים והיא לא פשוטה למי שחווה אותה ולמשפחתו, אבל לא הדור המתוק והיקר שלנו המציא אותה, זו מציאות מורכבת שהייתה פה עוד הרבה קודם”. במסע שלכם היה כעס? סאסי: “יש בי איזו תרעומת בלב על זה שאנשים מעירים הערות. תרשו לאדם שנמצא מולכם לומר “לא”. אלו החיים שלו. צריך להשתדל להיות אכפתיים כי האדם הוא יותר מאשר הטייטל שלו – ״רווק״, ״גרוש״, ״אלמן״, יש מערכת שלמה של רגש מתחת לכל תיאור מצב כזה. יכול להיות שאתמול אהבת חייו עזבה, ואתה, כמציע, לא יודע. יכול להיות שהוא בקשר והוא לא מעוניין לשתף. צריך לבוא בגישה שמבינה שאנחנו עכשיו לא יודעים מה עובר על הלב של האדם שמולנו ושזה בסדר שהוא מסרב להצעה”. קליינר: “ברור, כעס ותסכול באופן כללי על המצב. זה לא כעס שמופנה למישהו, הוא כלפי עצמי, מעין חשבון נפש קבוע ואינסופי עם עצמי – כמה הדבר הזה תלוי בי וכמה לא. היה גם כעס אם אנשים שהיו ביקורתיים או לא רגישים”. “היו הרבה רגשות לא קלים של עצב, בדידות, ייאוש ותסכול”, משתף שוורץ. “כעס אם מישהו עבר את הגבול ואומר משהו שהוא לא במקום או שאתה שומע אנשים שמרננים מאחורי הגב ‘למה חנניה לא נשוי’”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?”
הם משתפים בשינוי שחוו לגבי האמונה והשיח עם הקב”ה: “היה בי הרבה אמון שהמסע שלי לטובה”, אומר שוורץ. “זה לא תמיד קל להאמין, אבל זה הלך איתי רוב הזמן. כל אדם שמתמודד עם כל קושי בחיים מבין שדברים לא נפתרים בשנייה. ההתמודדות משנה את הקשר – מעמיקה, מבלבלת. קשר הוא דבר שלא קשור לשאלה אם אני עושה עוד מצוות, אלא אם אני עובר שלב ביחסים עם ה’.
חייבים לעבור שלב כי יש הרבה כאב וחיפוש. כשאדם מתחתן בגיל צעיר היומיום יכול לתפוס אותו ולגרום לחיים שלו לרוץ. העובדה שהיה לי סטופ על החיים בתחום מסוים גרמה לי להעמיק את חיי עם החיים ועם ה’ – מה הסיפור שלי? מה היא זוגיות? אלו שאלות שורשיות שזכיתי להתעסק איתן במשך 15 שנים”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?” סאסי שואלת. “יש לי יחסים אינטימיים עם תפילת מנחה. הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי שה’ לא מקשיב לי בכלל. עזבתי את התפילה בהתרסה וחזרתי אליה אחרי כמה שבועות כמו אדם שצמא למים. זה לא קל להמשיך להתפלל כשמשהו מרגיש תקוע ולא זז, וזה לא שכל תפילה אני נוגעת בשמים, אבל זו נקודת מפגש. לא משנה איזה יום אני עוברת אני משתדלת לא לוותר על השיח הזה”.
קליינר: “מנעד האמונה מגיב לרווקות. ערוץ תקשורת נע בין תפילות לצעקות לרפיון ולייאוש… קשה למדוד את האמונה בדברים אחרים כשהמצב הזה תקוע. השיח נוגע יותר לאמונה ופחות למד המצוות המעשיות”.
נראה כי ישנם תחומים שבהם לכל הרווקים תמיד תהיה התמודדות קשה מולן. אחד התחומים הוא עניין שמירת הנגיעה. “זו סוגיה מאד קשה שלא כל כך מקבלת מענה מבחינת הרבנים”, סובר קליינר. שוורץ ממליץ “לא לעשות מזה כזה אישיו”. הוא מסביר את דבריו: “אני לא על תקן רב, אבל חלק מההתמודדות שלי בעניין הזה הייתה להפחית את האישיו בתוך זה. גם אנשים נשואים מתמודדים עם בעיות בתחום. זה לא קושי ששייך דווקא לרווקים. נכון שההתמודדות יותר קשה, אבל צריך לנרמל את זה, לקבל את העובדה שאדם לפעמים נופל ושזו מציאות קשה מאד. אם מישהו נפל – שלא ילקה את עצמו, ייסורי מצפון הם דבר לא בריא. תמיד צריך לשים קווים אדומים ולנהל שיח מורכב שהוא לא ‘או הכל או כלום’, אלא שיח פנימי על אהבה, חמלה ויכולת לשוב בתשובה”.
סאסי אומרת שאחד הדברים שתמיד מציפים אותה הוא הרצון לא לאכזב. “מאכזבים המון בעולם האהבה: מי שפונה ורוצה להציע מישהו, אנשים שפונים ומציעים את עצמם, המשפחה שרוצה שתסתדרי ויהיה לך טוב, אלו שמבקשים ״רק תנסי״, ולכי תסבירי שהלב הוא לא ממיר של יס. לא מנתקים מהחשמל וממשיכים הלאה, זה קצת יותר מורכב”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
איך מתמודדים עם חווית הבדידות? קליינר: “לפעמים הייתי יושב בבית ומתבאס, לפעמים בורח לבילויים. זה תלוי תקופות. לרוב ניסיתי להימנע מלהרגיש את התחושה הקשה הזו”. שוורץ: “ברובד החיצוני מילאתי את חיי בהמון עשייה ברוכה, עבדתי המון, קמתי מוקדם וסיימתי את היום מאוחר. כרווק יש הרבה פנאי ליצור ולעשות וצריך לנצל את התקופה הזו.
אחד השינויים שקידמו אותי היה ההסכמה לפגוש את העצב. יש רווקים שהפכו להיות עצובים ומלאי רחמים עצמיים. נדרש איזון עדין איך להיות כן וחשוף לבדידות בלי לטבוע בה, ובהמשך – לתת לה לעבור”. סאסי צוחקת כשעונה: “בדידות היא תחושת “סחלה” שתוקפת ברגעים מוזרים. אני לא מאמינה בלשבת לחכות, אלא בכמה שיותר עשיה והגשמה, וכך השיגרה תופסת הרבה מרחב, אבל בסוף – הבדידות תוקפת. זה קורה ברגעים הכי מוצלחים של היום. למשל, השתתפתי בפאנל עם נשים מדהימות ודיברתי על חווית ההמתנה הזו, ואז היו בעיות בתחבורה ונתקעתי באמצע הלילה בדרכים. זה היה רגע שאמרתי לה’: קח את התמונה הזו, ושים אצלך באלבום, כי היא מייצגת את כל האנשים שחושבים שאני עושה הכל חוץ מלדאוג לזוגיות. ובסוף – זו באמת כל המהות שלי”.
הציבור הדתי לאומי מכיל את תופעת הרווקות המאוחרת? שוורץ: “זה ציבור מאד דינמי שעובר הרבה דברים בשנים האחרונות והמצב משתפר. אישית, החוויות שחוויתי לא היו קלות ואני לא יודע איך זה היום, אבל אז היו יישובים שלא קיבלו רווקים לגור אצלם. כל קהילה נורמטיבית שמרנית פוחדת מהשונה וממי שלא ממוסד. הרווקים הם אוכלוסייה לא קטנה שמכילה אנשים מוכשרים ופעילים בתוך החברה, ועדיין לפעמים הם מהווים חוויה של איום על החברה”.
קליינר מסכים איתו: “יש הרבה רמות בציבור הדתי ויש מקומות שאפשר לשפר בהם דברים. אני לא מאשים: דתיות היא דתיות והעולם היהודי בנוי על משפחה וקהילה. כל לשד החיים היהודים הוא סביב המשפחה. אני לא יודע כמה היהדות יכולה להכיל רווקות כי היא נוגדת את הדבר הבסיסי אצלה”. סאסי מאירה דגש נוסף בשיח: “הקושי שלי הוא עם ההצגה לכתחילה של ״רווקות מאוחרת״. כשאנחנו קוראים שיצחק אבינו היה מעל לגיל שלושים ועדיין לא נשוי, יש כאן אמירה שמעידה על קושי.
אברהם אבינו דואג לבן שלו שעדיין ברווקותו וגם ריבונו של עולם אומר על האדם הראשון שהתנמנם אחרי ניסיונות עקרים למצוא בת זוג – ״לא טוב היות האדם לבדו״. אני מאמינה שצריך לשנות קולקטיבית את השיח, להבין שזו לא ‘תופעה’, זו מציאות חיים והיא לא פשוטה למי שחווה אותה ולמשפחתו, אבל לא הדור המתוק והיקר שלנו המציא אותה, זו מציאות מורכבת שהייתה פה עוד הרבה קודם”. במסע שלכם היה כעס? סאסי: “יש בי איזו תרעומת בלב על זה שאנשים מעירים הערות. תרשו לאדם שנמצא מולכם לומר “לא”. אלו החיים שלו. צריך להשתדל להיות אכפתיים כי האדם הוא יותר מאשר הטייטל שלו – ״רווק״, ״גרוש״, ״אלמן״, יש מערכת שלמה של רגש מתחת לכל תיאור מצב כזה. יכול להיות שאתמול אהבת חייו עזבה, ואתה, כמציע, לא יודע. יכול להיות שהוא בקשר והוא לא מעוניין לשתף. צריך לבוא בגישה שמבינה שאנחנו עכשיו לא יודעים מה עובר על הלב של האדם שמולנו ושזה בסדר שהוא מסרב להצעה”. קליינר: “ברור, כעס ותסכול באופן כללי על המצב. זה לא כעס שמופנה למישהו, הוא כלפי עצמי, מעין חשבון נפש קבוע ואינסופי עם עצמי – כמה הדבר הזה תלוי בי וכמה לא. היה גם כעס אם אנשים שהיו ביקורתיים או לא רגישים”. “היו הרבה רגשות לא קלים של עצב, בדידות, ייאוש ותסכול”, משתף שוורץ. “כעס אם מישהו עבר את הגבול ואומר משהו שהוא לא במקום או שאתה שומע אנשים שמרננים מאחורי הגב ‘למה חנניה לא נשוי’”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?”
הם משתפים בשינוי שחוו לגבי האמונה והשיח עם הקב”ה: “היה בי הרבה אמון שהמסע שלי לטובה”, אומר שוורץ. “זה לא תמיד קל להאמין, אבל זה הלך איתי רוב הזמן. כל אדם שמתמודד עם כל קושי בחיים מבין שדברים לא נפתרים בשנייה. ההתמודדות משנה את הקשר – מעמיקה, מבלבלת. קשר הוא דבר שלא קשור לשאלה אם אני עושה עוד מצוות, אלא אם אני עובר שלב ביחסים עם ה’.
חייבים לעבור שלב כי יש הרבה כאב וחיפוש. כשאדם מתחתן בגיל צעיר היומיום יכול לתפוס אותו ולגרום לחיים שלו לרוץ. העובדה שהיה לי סטופ על החיים בתחום מסוים גרמה לי להעמיק את חיי עם החיים ועם ה’ – מה הסיפור שלי? מה היא זוגיות? אלו שאלות שורשיות שזכיתי להתעסק איתן במשך 15 שנים”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?” סאסי שואלת. “יש לי יחסים אינטימיים עם תפילת מנחה. הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי שה’ לא מקשיב לי בכלל. עזבתי את התפילה בהתרסה וחזרתי אליה אחרי כמה שבועות כמו אדם שצמא למים. זה לא קל להמשיך להתפלל כשמשהו מרגיש תקוע ולא זז, וזה לא שכל תפילה אני נוגעת בשמים, אבל זו נקודת מפגש. לא משנה איזה יום אני עוברת אני משתדלת לא לוותר על השיח הזה”.
קליינר: “מנעד האמונה מגיב לרווקות. ערוץ תקשורת נע בין תפילות לצעקות לרפיון ולייאוש… קשה למדוד את האמונה בדברים אחרים כשהמצב הזה תקוע. השיח נוגע יותר לאמונה ופחות למד המצוות המעשיות”.
נראה כי ישנם תחומים שבהם לכל הרווקים תמיד תהיה התמודדות קשה מולן. אחד התחומים הוא עניין שמירת הנגיעה. “זו סוגיה מאד קשה שלא כל כך מקבלת מענה מבחינת הרבנים”, סובר קליינר. שוורץ ממליץ “לא לעשות מזה כזה אישיו”. הוא מסביר את דבריו: “אני לא על תקן רב, אבל חלק מההתמודדות שלי בעניין הזה הייתה להפחית את האישיו בתוך זה. גם אנשים נשואים מתמודדים עם בעיות בתחום. זה לא קושי ששייך דווקא לרווקים. נכון שההתמודדות יותר קשה, אבל צריך לנרמל את זה, לקבל את העובדה שאדם לפעמים נופל ושזו מציאות קשה מאד. אם מישהו נפל – שלא ילקה את עצמו, ייסורי מצפון הם דבר לא בריא. תמיד צריך לשים קווים אדומים ולנהל שיח מורכב שהוא לא ‘או הכל או כלום’, אלא שיח פנימי על אהבה, חמלה ויכולת לשוב בתשובה”.
סאסי אומרת שאחד הדברים שתמיד מציפים אותה הוא הרצון לא לאכזב. “מאכזבים המון בעולם האהבה: מי שפונה ורוצה להציע מישהו, אנשים שפונים ומציעים את עצמם, המשפחה שרוצה שתסתדרי ויהיה לך טוב, אלו שמבקשים ״רק תנסי״, ולכי תסבירי שהלב הוא לא ממיר של יס. לא מנתקים מהחשמל וממשיכים הלאה, זה קצת יותר מורכב”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
ניסיתי הכל ומן הסתם הייתי עושה ומנסה שוב את כל הסגולות. ככל שאתה מרגיש שהשליטה פחות בידיים שלך, אתה מנסה להיתלות בכל דבר שיכול לחלץ אותך מהמצב”, אומר מאיר קליינר, יוצר הסדרה “עד מאוחר” יחד עם חי אפיק – סדרת רשת דוקומנטרית שעוסקת בחוויותיהם, רגשותיהם וקשייהם של רווקות ורווקים דתיים. קליינר (40) הוא נגן, זמר ומורה להיסטוריה שחווה את חווית הרווקות המאוחרת על בשרו. לפני שנה הוא התחתן, אך המסע שעבר עד לאותו רגע מיוחל זכור לו היטב. “רציתי שהסדרה הזו תהיה עיבוד של כל התחושות שאני ואחרים עוברים. זה היה סוג של הרמת כפפה, משהו יוצא דופן”. חשוב לו להדגיש: “לא יצאתי בשליחות אף אחד לדבר על נושא הרווקות. כל מי שמדבר על זה לרוב מנתח את התופעה עצמה ולא פוגש את הדמויות ואת האנשים. אני יצאתי שלא על מנת לפגוש את התופעה אלא כדי לפגוש את הרווק. כלומר, לא על מנת להציף את הבעיה, אלא לתת אותנטיות מהבטן. זה כוחה של הסדרה”. חנניה שוורץ (39) אשר התחתן לפני שמונה חודשים, היה רקדן במשך 13 שנים, לימד חסידות וקבלה בישיבות הסדר והשתתף בסדרת הרשת המיוחדת. “ההשתתפות בסדרה עזרה לי לצאת מהמערה שלי: פתאום המשפחה יכלה לדבר איתי על הנושא. לרוב אני לא רציתי לספר והיה חשש מפתיחת הדברים, אבל אחרי הסדרה הרווקות הפכה להיות משהו פומבי. פתאום כל העולם נחשף לדברים אישיים, אבל בסוף זה נתן לי הרבה חופש ושחרור, הקלה מסוימת. לא בריא להחזיק את זה לבד”. הדסה סאסי (35) אף היא הייתה חלק ממשתתפי הסדרה. היא כותבת, עורכת ומנהלת רשתות חברתיות, ועדיין מחפשת את בחיר ליבה. “יש בי בפנים איזו ציפור נפש פגועה”, היא משתפת. “אולי כי כל כך הרבה קראו לי להתפשר ו”לקחת” מה שיש… הלב סופג את המחשבה שהוא לא יקבל את מה שהוא מבקש. והלב שלי הוא עובד מצטיין, כי הוא נלחם מאוד קשה בשכל ומסרב להאמין לאפשרות הזו. בסוף זו מלחמת קיום שאני מאמינה שהלב ינצח בה, בעזרת השם”.
יצחק אבינו היה רווק בן 30
איך מתמודדים עם חווית הבדידות? קליינר: “לפעמים הייתי יושב בבית ומתבאס, לפעמים בורח לבילויים. זה תלוי תקופות. לרוב ניסיתי להימנע מלהרגיש את התחושה הקשה הזו”. שוורץ: “ברובד החיצוני מילאתי את חיי בהמון עשייה ברוכה, עבדתי המון, קמתי מוקדם וסיימתי את היום מאוחר. כרווק יש הרבה פנאי ליצור ולעשות וצריך לנצל את התקופה הזו.
אחד השינויים שקידמו אותי היה ההסכמה לפגוש את העצב. יש רווקים שהפכו להיות עצובים ומלאי רחמים עצמיים. נדרש איזון עדין איך להיות כן וחשוף לבדידות בלי לטבוע בה, ובהמשך – לתת לה לעבור”. סאסי צוחקת כשעונה: “בדידות היא תחושת “סחלה” שתוקפת ברגעים מוזרים. אני לא מאמינה בלשבת לחכות, אלא בכמה שיותר עשיה והגשמה, וכך השיגרה תופסת הרבה מרחב, אבל בסוף – הבדידות תוקפת. זה קורה ברגעים הכי מוצלחים של היום. למשל, השתתפתי בפאנל עם נשים מדהימות ודיברתי על חווית ההמתנה הזו, ואז היו בעיות בתחבורה ונתקעתי באמצע הלילה בדרכים. זה היה רגע שאמרתי לה’: קח את התמונה הזו, ושים אצלך באלבום, כי היא מייצגת את כל האנשים שחושבים שאני עושה הכל חוץ מלדאוג לזוגיות. ובסוף – זו באמת כל המהות שלי”.
הציבור הדתי לאומי מכיל את תופעת הרווקות המאוחרת? שוורץ: “זה ציבור מאד דינמי שעובר הרבה דברים בשנים האחרונות והמצב משתפר. אישית, החוויות שחוויתי לא היו קלות ואני לא יודע איך זה היום, אבל אז היו יישובים שלא קיבלו רווקים לגור אצלם. כל קהילה נורמטיבית שמרנית פוחדת מהשונה וממי שלא ממוסד. הרווקים הם אוכלוסייה לא קטנה שמכילה אנשים מוכשרים ופעילים בתוך החברה, ועדיין לפעמים הם מהווים חוויה של איום על החברה”.
קליינר מסכים איתו: “יש הרבה רמות בציבור הדתי ויש מקומות שאפשר לשפר בהם דברים. אני לא מאשים: דתיות היא דתיות והעולם היהודי בנוי על משפחה וקהילה. כל לשד החיים היהודים הוא סביב המשפחה. אני לא יודע כמה היהדות יכולה להכיל רווקות כי היא נוגדת את הדבר הבסיסי אצלה”. סאסי מאירה דגש נוסף בשיח: “הקושי שלי הוא עם ההצגה לכתחילה של ״רווקות מאוחרת״. כשאנחנו קוראים שיצחק אבינו היה מעל לגיל שלושים ועדיין לא נשוי, יש כאן אמירה שמעידה על קושי.
אברהם אבינו דואג לבן שלו שעדיין ברווקותו וגם ריבונו של עולם אומר על האדם הראשון שהתנמנם אחרי ניסיונות עקרים למצוא בת זוג – ״לא טוב היות האדם לבדו״. אני מאמינה שצריך לשנות קולקטיבית את השיח, להבין שזו לא ‘תופעה’, זו מציאות חיים והיא לא פשוטה למי שחווה אותה ולמשפחתו, אבל לא הדור המתוק והיקר שלנו המציא אותה, זו מציאות מורכבת שהייתה פה עוד הרבה קודם”. במסע שלכם היה כעס? סאסי: “יש בי איזו תרעומת בלב על זה שאנשים מעירים הערות. תרשו לאדם שנמצא מולכם לומר “לא”. אלו החיים שלו. צריך להשתדל להיות אכפתיים כי האדם הוא יותר מאשר הטייטל שלו – ״רווק״, ״גרוש״, ״אלמן״, יש מערכת שלמה של רגש מתחת לכל תיאור מצב כזה. יכול להיות שאתמול אהבת חייו עזבה, ואתה, כמציע, לא יודע. יכול להיות שהוא בקשר והוא לא מעוניין לשתף. צריך לבוא בגישה שמבינה שאנחנו עכשיו לא יודעים מה עובר על הלב של האדם שמולנו ושזה בסדר שהוא מסרב להצעה”. קליינר: “ברור, כעס ותסכול באופן כללי על המצב. זה לא כעס שמופנה למישהו, הוא כלפי עצמי, מעין חשבון נפש קבוע ואינסופי עם עצמי – כמה הדבר הזה תלוי בי וכמה לא. היה גם כעס אם אנשים שהיו ביקורתיים או לא רגישים”. “היו הרבה רגשות לא קלים של עצב, בדידות, ייאוש ותסכול”, משתף שוורץ. “כעס אם מישהו עבר את הגבול ואומר משהו שהוא לא במקום או שאתה שומע אנשים שמרננים מאחורי הגב ‘למה חנניה לא נשוי’”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?”
הם משתפים בשינוי שחוו לגבי האמונה והשיח עם הקב”ה: “היה בי הרבה אמון שהמסע שלי לטובה”, אומר שוורץ. “זה לא תמיד קל להאמין, אבל זה הלך איתי רוב הזמן. כל אדם שמתמודד עם כל קושי בחיים מבין שדברים לא נפתרים בשנייה. ההתמודדות משנה את הקשר – מעמיקה, מבלבלת. קשר הוא דבר שלא קשור לשאלה אם אני עושה עוד מצוות, אלא אם אני עובר שלב ביחסים עם ה’.
חייבים לעבור שלב כי יש הרבה כאב וחיפוש. כשאדם מתחתן בגיל צעיר היומיום יכול לתפוס אותו ולגרום לחיים שלו לרוץ. העובדה שהיה לי סטופ על החיים בתחום מסוים גרמה לי להעמיק את חיי עם החיים ועם ה’ – מה הסיפור שלי? מה היא זוגיות? אלו שאלות שורשיות שזכיתי להתעסק איתן במשך 15 שנים”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?” סאסי שואלת. “יש לי יחסים אינטימיים עם תפילת מנחה. הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי שה’ לא מקשיב לי בכלל. עזבתי את התפילה בהתרסה וחזרתי אליה אחרי כמה שבועות כמו אדם שצמא למים. זה לא קל להמשיך להתפלל כשמשהו מרגיש תקוע ולא זז, וזה לא שכל תפילה אני נוגעת בשמים, אבל זו נקודת מפגש. לא משנה איזה יום אני עוברת אני משתדלת לא לוותר על השיח הזה”.
קליינר: “מנעד האמונה מגיב לרווקות. ערוץ תקשורת נע בין תפילות לצעקות לרפיון ולייאוש… קשה למדוד את האמונה בדברים אחרים כשהמצב הזה תקוע. השיח נוגע יותר לאמונה ופחות למד המצוות המעשיות”.
נראה כי ישנם תחומים שבהם לכל הרווקים תמיד תהיה התמודדות קשה מולן. אחד התחומים הוא עניין שמירת הנגיעה. “זו סוגיה מאד קשה שלא כל כך מקבלת מענה מבחינת הרבנים”, סובר קליינר. שוורץ ממליץ “לא לעשות מזה כזה אישיו”. הוא מסביר את דבריו: “אני לא על תקן רב, אבל חלק מההתמודדות שלי בעניין הזה הייתה להפחית את האישיו בתוך זה. גם אנשים נשואים מתמודדים עם בעיות בתחום. זה לא קושי ששייך דווקא לרווקים. נכון שההתמודדות יותר קשה, אבל צריך לנרמל את זה, לקבל את העובדה שאדם לפעמים נופל ושזו מציאות קשה מאד. אם מישהו נפל – שלא ילקה את עצמו, ייסורי מצפון הם דבר לא בריא. תמיד צריך לשים קווים אדומים ולנהל שיח מורכב שהוא לא ‘או הכל או כלום’, אלא שיח פנימי על אהבה, חמלה ויכולת לשוב בתשובה”.
סאסי אומרת שאחד הדברים שתמיד מציפים אותה הוא הרצון לא לאכזב. “מאכזבים המון בעולם האהבה: מי שפונה ורוצה להציע מישהו, אנשים שפונים ומציעים את עצמם, המשפחה שרוצה שתסתדרי ויהיה לך טוב, אלו שמבקשים ״רק תנסי״, ולכי תסבירי שהלב הוא לא ממיר של יס. לא מנתקים מהחשמל וממשיכים הלאה, זה קצת יותר מורכב”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
סדרת הרשת “כבר מאוחר” שיצאה לפני כמעט ארבע שנים עוררה גלי רגש ותגובות שנמשכים עד היום • שלושה ממשתתפי הסדרה פותחים את ליבם ומשתפים בכאב, בבדידות, אבל גם בתקווה ובאמונה • בקרוב אצלכם
ניסיתי הכל ומן הסתם הייתי עושה ומנסה שוב את כל הסגולות. ככל שאתה מרגיש שהשליטה פחות בידיים שלך, אתה מנסה להיתלות בכל דבר שיכול לחלץ אותך מהמצב”, אומר מאיר קליינר, יוצר הסדרה “עד מאוחר” יחד עם חי אפיק – סדרת רשת דוקומנטרית שעוסקת בחוויותיהם, רגשותיהם וקשייהם של רווקות ורווקים דתיים. קליינר (40) הוא נגן, זמר ומורה להיסטוריה שחווה את חווית הרווקות המאוחרת על בשרו. לפני שנה הוא התחתן, אך המסע שעבר עד לאותו רגע מיוחל זכור לו היטב. “רציתי שהסדרה הזו תהיה עיבוד של כל התחושות שאני ואחרים עוברים. זה היה סוג של הרמת כפפה, משהו יוצא דופן”. חשוב לו להדגיש: “לא יצאתי בשליחות אף אחד לדבר על נושא הרווקות. כל מי שמדבר על זה לרוב מנתח את התופעה עצמה ולא פוגש את הדמויות ואת האנשים. אני יצאתי שלא על מנת לפגוש את התופעה אלא כדי לפגוש את הרווק. כלומר, לא על מנת להציף את הבעיה, אלא לתת אותנטיות מהבטן. זה כוחה של הסדרה”. חנניה שוורץ (39) אשר התחתן לפני שמונה חודשים, היה רקדן במשך 13 שנים, לימד חסידות וקבלה בישיבות הסדר והשתתף בסדרת הרשת המיוחדת. “ההשתתפות בסדרה עזרה לי לצאת מהמערה שלי: פתאום המשפחה יכלה לדבר איתי על הנושא. לרוב אני לא רציתי לספר והיה חשש מפתיחת הדברים, אבל אחרי הסדרה הרווקות הפכה להיות משהו פומבי. פתאום כל העולם נחשף לדברים אישיים, אבל בסוף זה נתן לי הרבה חופש ושחרור, הקלה מסוימת. לא בריא להחזיק את זה לבד”. הדסה סאסי (35) אף היא הייתה חלק ממשתתפי הסדרה. היא כותבת, עורכת ומנהלת רשתות חברתיות, ועדיין מחפשת את בחיר ליבה. “יש בי בפנים איזו ציפור נפש פגועה”, היא משתפת. “אולי כי כל כך הרבה קראו לי להתפשר ו”לקחת” מה שיש… הלב סופג את המחשבה שהוא לא יקבל את מה שהוא מבקש. והלב שלי הוא עובד מצטיין, כי הוא נלחם מאוד קשה בשכל ומסרב להאמין לאפשרות הזו. בסוף זו מלחמת קיום שאני מאמינה שהלב ינצח בה, בעזרת השם”.
יצחק אבינו היה רווק בן 30
איך מתמודדים עם חווית הבדידות? קליינר: “לפעמים הייתי יושב בבית ומתבאס, לפעמים בורח לבילויים. זה תלוי תקופות. לרוב ניסיתי להימנע מלהרגיש את התחושה הקשה הזו”. שוורץ: “ברובד החיצוני מילאתי את חיי בהמון עשייה ברוכה, עבדתי המון, קמתי מוקדם וסיימתי את היום מאוחר. כרווק יש הרבה פנאי ליצור ולעשות וצריך לנצל את התקופה הזו.
אחד השינויים שקידמו אותי היה ההסכמה לפגוש את העצב. יש רווקים שהפכו להיות עצובים ומלאי רחמים עצמיים. נדרש איזון עדין איך להיות כן וחשוף לבדידות בלי לטבוע בה, ובהמשך – לתת לה לעבור”. סאסי צוחקת כשעונה: “בדידות היא תחושת “סחלה” שתוקפת ברגעים מוזרים. אני לא מאמינה בלשבת לחכות, אלא בכמה שיותר עשיה והגשמה, וכך השיגרה תופסת הרבה מרחב, אבל בסוף – הבדידות תוקפת. זה קורה ברגעים הכי מוצלחים של היום. למשל, השתתפתי בפאנל עם נשים מדהימות ודיברתי על חווית ההמתנה הזו, ואז היו בעיות בתחבורה ונתקעתי באמצע הלילה בדרכים. זה היה רגע שאמרתי לה’: קח את התמונה הזו, ושים אצלך באלבום, כי היא מייצגת את כל האנשים שחושבים שאני עושה הכל חוץ מלדאוג לזוגיות. ובסוף – זו באמת כל המהות שלי”.
הציבור הדתי לאומי מכיל את תופעת הרווקות המאוחרת? שוורץ: “זה ציבור מאד דינמי שעובר הרבה דברים בשנים האחרונות והמצב משתפר. אישית, החוויות שחוויתי לא היו קלות ואני לא יודע איך זה היום, אבל אז היו יישובים שלא קיבלו רווקים לגור אצלם. כל קהילה נורמטיבית שמרנית פוחדת מהשונה וממי שלא ממוסד. הרווקים הם אוכלוסייה לא קטנה שמכילה אנשים מוכשרים ופעילים בתוך החברה, ועדיין לפעמים הם מהווים חוויה של איום על החברה”.
קליינר מסכים איתו: “יש הרבה רמות בציבור הדתי ויש מקומות שאפשר לשפר בהם דברים. אני לא מאשים: דתיות היא דתיות והעולם היהודי בנוי על משפחה וקהילה. כל לשד החיים היהודים הוא סביב המשפחה. אני לא יודע כמה היהדות יכולה להכיל רווקות כי היא נוגדת את הדבר הבסיסי אצלה”. סאסי מאירה דגש נוסף בשיח: “הקושי שלי הוא עם ההצגה לכתחילה של ״רווקות מאוחרת״. כשאנחנו קוראים שיצחק אבינו היה מעל לגיל שלושים ועדיין לא נשוי, יש כאן אמירה שמעידה על קושי.
אברהם אבינו דואג לבן שלו שעדיין ברווקותו וגם ריבונו של עולם אומר על האדם הראשון שהתנמנם אחרי ניסיונות עקרים למצוא בת זוג – ״לא טוב היות האדם לבדו״. אני מאמינה שצריך לשנות קולקטיבית את השיח, להבין שזו לא ‘תופעה’, זו מציאות חיים והיא לא פשוטה למי שחווה אותה ולמשפחתו, אבל לא הדור המתוק והיקר שלנו המציא אותה, זו מציאות מורכבת שהייתה פה עוד הרבה קודם”. במסע שלכם היה כעס? סאסי: “יש בי איזו תרעומת בלב על זה שאנשים מעירים הערות. תרשו לאדם שנמצא מולכם לומר “לא”. אלו החיים שלו. צריך להשתדל להיות אכפתיים כי האדם הוא יותר מאשר הטייטל שלו – ״רווק״, ״גרוש״, ״אלמן״, יש מערכת שלמה של רגש מתחת לכל תיאור מצב כזה. יכול להיות שאתמול אהבת חייו עזבה, ואתה, כמציע, לא יודע. יכול להיות שהוא בקשר והוא לא מעוניין לשתף. צריך לבוא בגישה שמבינה שאנחנו עכשיו לא יודעים מה עובר על הלב של האדם שמולנו ושזה בסדר שהוא מסרב להצעה”. קליינר: “ברור, כעס ותסכול באופן כללי על המצב. זה לא כעס שמופנה למישהו, הוא כלפי עצמי, מעין חשבון נפש קבוע ואינסופי עם עצמי – כמה הדבר הזה תלוי בי וכמה לא. היה גם כעס אם אנשים שהיו ביקורתיים או לא רגישים”. “היו הרבה רגשות לא קלים של עצב, בדידות, ייאוש ותסכול”, משתף שוורץ. “כעס אם מישהו עבר את הגבול ואומר משהו שהוא לא במקום או שאתה שומע אנשים שמרננים מאחורי הגב ‘למה חנניה לא נשוי’”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?”
הם משתפים בשינוי שחוו לגבי האמונה והשיח עם הקב”ה: “היה בי הרבה אמון שהמסע שלי לטובה”, אומר שוורץ. “זה לא תמיד קל להאמין, אבל זה הלך איתי רוב הזמן. כל אדם שמתמודד עם כל קושי בחיים מבין שדברים לא נפתרים בשנייה. ההתמודדות משנה את הקשר – מעמיקה, מבלבלת. קשר הוא דבר שלא קשור לשאלה אם אני עושה עוד מצוות, אלא אם אני עובר שלב ביחסים עם ה’.
חייבים לעבור שלב כי יש הרבה כאב וחיפוש. כשאדם מתחתן בגיל צעיר היומיום יכול לתפוס אותו ולגרום לחיים שלו לרוץ. העובדה שהיה לי סטופ על החיים בתחום מסוים גרמה לי להעמיק את חיי עם החיים ועם ה’ – מה הסיפור שלי? מה היא זוגיות? אלו שאלות שורשיות שזכיתי להתעסק איתן במשך 15 שנים”.
“איך הייתי מצליחה בלי האמונה?” סאסי שואלת. “יש לי יחסים אינטימיים עם תפילת מנחה. הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי שה’ לא מקשיב לי בכלל. עזבתי את התפילה בהתרסה וחזרתי אליה אחרי כמה שבועות כמו אדם שצמא למים. זה לא קל להמשיך להתפלל כשמשהו מרגיש תקוע ולא זז, וזה לא שכל תפילה אני נוגעת בשמים, אבל זו נקודת מפגש. לא משנה איזה יום אני עוברת אני משתדלת לא לוותר על השיח הזה”.
קליינר: “מנעד האמונה מגיב לרווקות. ערוץ תקשורת נע בין תפילות לצעקות לרפיון ולייאוש… קשה למדוד את האמונה בדברים אחרים כשהמצב הזה תקוע. השיח נוגע יותר לאמונה ופחות למד המצוות המעשיות”.
נראה כי ישנם תחומים שבהם לכל הרווקים תמיד תהיה התמודדות קשה מולן. אחד התחומים הוא עניין שמירת הנגיעה. “זו סוגיה מאד קשה שלא כל כך מקבלת מענה מבחינת הרבנים”, סובר קליינר. שוורץ ממליץ “לא לעשות מזה כזה אישיו”. הוא מסביר את דבריו: “אני לא על תקן רב, אבל חלק מההתמודדות שלי בעניין הזה הייתה להפחית את האישיו בתוך זה. גם אנשים נשואים מתמודדים עם בעיות בתחום. זה לא קושי ששייך דווקא לרווקים. נכון שההתמודדות יותר קשה, אבל צריך לנרמל את זה, לקבל את העובדה שאדם לפעמים נופל ושזו מציאות קשה מאד. אם מישהו נפל – שלא ילקה את עצמו, ייסורי מצפון הם דבר לא בריא. תמיד צריך לשים קווים אדומים ולנהל שיח מורכב שהוא לא ‘או הכל או כלום’, אלא שיח פנימי על אהבה, חמלה ויכולת לשוב בתשובה”.
סאסי אומרת שאחד הדברים שתמיד מציפים אותה הוא הרצון לא לאכזב. “מאכזבים המון בעולם האהבה: מי שפונה ורוצה להציע מישהו, אנשים שפונים ומציעים את עצמם, המשפחה שרוצה שתסתדרי ויהיה לך טוב, אלו שמבקשים ״רק תנסי״, ולכי תסבירי שהלב הוא לא ממיר של יס. לא מנתקים מהחשמל וממשיכים הלאה, זה קצת יותר מורכב”.
“קיבלתי הרבה עצות טובות בדרך”, אומר קליינר. “העצות הן באמת תמיד טובות, אבל אני לא יודע עד כמה הן מועילות. רובם המוחלט של הרווקים המאוחרים כיסו את הקורסים והעצות, והתשובה לא נמצאת שם. העניין הוא התהליך שהאדם עובר, אולי גם הוא נבנה על עצות, אבל הן לא המפתח”.
שוורץ משתף על התחושה כאשר היה מקבל הזמנה לחתונה: “זה היה מוזר כי לימדתי בישיבות הסדר, אז יצא לי לקבל הרבה הזמנות ולברך בחופות. זה לא כל כך הפריע לי ולפעמים הייתי חותך יותר מוקדם בחתונות. לגבי חתונות של אנשים קרובים – זה היה מאד מרגש. ברור שגם כואב, אבל יותר מרגש ומשמח”.
הפחד מלהישאר לבד
כולם משתפים בפחד להישאר רווקים למשך שארית חייהם. “ברוב השנים לא חשבתי על זה, אבל בחמש השנים האחרונות יצא לי גם לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה”, משתף קליינר. סאסי: “אני חושבת שזה לופ שגם בגיל 18 אפשר להרגיש אותו. לנסות שוב ושוב ושוב… ובסוף זה יגיע, אני מאמינה, בעזרת ה’”. “אני מאד אופטימיסט, ועדיין יש רגעים כואבים”, אומר שוורץ. “כל הזמן אתה שואל את עצמך: ‘יש לי מה לעשות בחיים גם אם אשאר רווק? אני יכול לשמוח ולגדול?’ אלו שאלות מפחידות יוש כל מיני קולות בפנים כמו ‘אני מת ואבוד’, ו’כמה שחיי תלויים בדבר הזה’. מצד שני יש מקומות שהרווקות חידדה בי דברים: יש הרבה אנשים שהם בזוגיות אבל אף פעם לא טעמו באמת טעם של אהבה. להתחתן זה לא הפתרון לכל הבעיות”.
מה נותן כוחות?
סאסי: “מוזיקה, חברות, הבורא, תפילה, מרחבים אינסופיים, הים, רבי נחמן, אמרות של צדיקים וגם ביקור אצלם, להקשיב לשיעורי תורה, לעזור למישהו אחר – מחר בעל הקושי יכול להיות אתה. ולא לחשוב – זה כלי מאוד עוצמתי”.
קליינר: “הרבה אמונה. ההבנה שזה לא בידיים שלי, ובסוף זה יגיע. כל חתונה של רווקים היא דבר שנותן כוח. אתה אומר לעצמך: ‘הנה זה קורה, בזמן שלו’”.
שוורץ: “חברים אמיתיים זה דבר חשוב מאד. המוסיקה עזרה לי הרבה והייתי גם הולך לסדנאות. לפעמים הרווקות היא תירוץ כדי לגדול. צריך לא לבזבז את הזמן על רחמים ומרמור, כי אז גם אחרי חתונה יהיה מרמור. אלו שנים קסומות: לגדול, לצמוח, לשאול, לכאוב, לשמוח”.
קליינר מספר על מנעד התגובות הרחב לסדרה: “רוב הרווקים הודו על השמעת קולם ועל תיווך תחושותיהם לעולם. היו גם אנשים שהיה להם קושי לצפות, אבל מרגש שהסדרה יצרה ערוץ תקשורת בין רווקים להורים שלהם, כי הם ראו מה הם מרגישים וחווים”.
טיפ לרווקים שקוראים את הכתבה כעת?
קליינר: “להשתדל כמה שאפשר להישאר בנחת ולא להתנהל מתוך לחץ, להמשיך להתפתח ולא ולהיתקע בשאר הגזרות בחיים”.
שוורץ: “זו הזדמנות חזקה להיות נאמן לעצמי כרווק, לאהוב ולקבל את עצמי ולהתמודד מול התלות והאישור החברתיים של המשפחה והקהילה. הרווקים מביאים גם לחברה מתנה גדולה –הם אנשים שיש להם פנאי ולא נשאבו למרוצת החיים והם יכולים לשאול את השאלות השוטפות שכולם צריכים לשאול. שלא יהיו לכם ייסורי מצפון שאתם יכולים לגדול וליהנות”.
סאסי: “לספר להם שמגיע להם בן או בת זוג שטוב להם איתם. ה-שאלה שצריכה להישאל ובאמת לא נשאלת היא: ״האם טוב לך בקשר? האם את/ה מרגיש/ה נאהב/ת ורצוי/ה?״ והתשובה שנשמעת הרבה פעמים היא “לא”. נישואים טובים לא פחות חשובים מהחתונה עצמה. אבא שלי אומר: ‘כולם רוצים לשדך וזה נהדר, אבל בסוף הבחור והבחורה צריכים להסתדר לבד עד מאה ועשרים, ואז כל האנשים שרצו לייעץ להם כבר לא יהיו שם’”.
שוורץ מוסיף תובנה עבור החברה: “בעיקר לא להיבהל, לנשום עמוק כשפוגשים רווק, להבין שהוא חלק מהבירור שכל החברה עוברת על אהבה ודיוק ומשמעות. כמו הסיפור של הגרושים – זו לא מחלה מדבקת, זה חלק מהריפוי. ההבנה הזו תיצור אוטומטית שיח יותר פשוט. לא צריך ישר לכבות שריפות ולחתן את כולם. אל תפחדו מלפגוש כאב אצל אחרים ואצל עצמך”.
הסוף הטוב
“בתקופה האחרונה הייתי במערכת זוגית שמאוד רציתי שתעבוד וחשבתי שתיגמר בחתונה”, סאסי משתפת. “כשזה נגמר – התרסקתי. היה לי שיח מאוד מאוד קשה עם ה’: איך לקחת אותי להר גבוה ואז משם לנחיתה קשה? בדיעבד, בזכות הקושי הזה הרווחתי את ה’. בלב שלם אני אומרת לו בלילות: ״אבא, תדע לך שלא משנה מה, אני אוהבת אותך״. זו לא אהבה תמימה של מי שהכל הלך לה. דווקא מתוך זה שאני מבינה שהוא מי שהחזיק אותי יד ביד בקשר הזה, בין אם כשהוא רקם עור וגידים ובין כשהוא צנח, הוא זה שמחזיק אותי גם אחריו. והוא ימשיך להחזיק אותי גם כשהאדם הנכון יגיע”.
לסיום, הם אומרים, הזוגיות היא הדבר האמיתי. “יש הרבה מימד של הקלה ושחרור. החתונה שלי נתנה להמון אנשים תקווה שגם להם זה יקרה”, משתף קליינר. “אני רוצה להפיץ את הטוב הזה לכולם, ונזהר”, אומר שוורץ. “זוגיות היא עולם אחר. אני שמח שהיו לי שנים שלא לקחתי את הזוגיות כמובן מאליו ואני בא אליה עם הרבה הודיה ועירנות. זוגיות היא יצור חי ושנות הרווקות נתנו לי יראת כבוד כלפיה”.
