ידועים דברי חז"ל 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', לכן – ריבוי המצוות בפרשתנו בא לזכות אותנו. אך האם קיום כל המצוות גורם לנו עונג ושמחה? האם כל מצווה היא באמת החפץ, הרצון והתענוג שלנו לעשותם? מה משמעות המילה 'לזכות'? האם פירושה 'כיף'? לא! אין אנו מחפשים את הכיף והעונג שבמצווה, ולוואי ונזכה לכך, אך הבסיס לכל קיום המצוות הוא עשיית הרצון האלוקי. אם גם נהנה מכך – מה טוב ומה נעים…
לא פעם שמעתי 'מרצים בכירים' המדברים בשבח ועונג השבת, כמה כדאי לשמור שבת, איזה נחת רוח יש לאשתך ולך עם ילדיך סביב שולחן שבת, הנרות מפיקים זוהר, דברי תורה נעימים ומתוקים, השירה הפורצת מלבבות שמחים ומאושרים. ילדים רגועים, מתוקים ומחונכים. כמה כיף שיש שבת… ואני בבושת פנים נזכר כיצד נראה שולחן שבת עם ילדים קטנים ועייפים שמקיימים בעצמם את דברי הזוהר: 'עת אכילה – עת מלחמה…' הבלגן, המריבות ומשאלת הוריהם רק שתגמר הסעודה והילדים ילכו לישון… אולי עוד יצליחו לאכול יחד בשקט מנה אחרונה, על דברי תורה ושירה מרוממת נותר רק לחלום…
חייבים לומר בפה מלא עבודת ה' היא קודם לכל קיום 'צו עליון', הכיף שבה, הוא בונוס… התורה לא דלגה על כתיבת השכר לעושי המצוות ועל העונש לעובר עליהם.
ואולם, ישנה מדרגה גבוהה של קיום המצוות: עשיית הרצון הא-לוהי מתוך אהבה, ללא שום רתיעה או רווח. מתוך שמחה בעצם קיום המצוה.
ההבדל בין היראה לאהבה הוא בשאלה האם האדם באמת מתחבר ומתענג בקיום המצווה או שהוא עושה אותה מתוך כפייה. יש שכר לעושי המצווה אך יש חלילה גם 'עונש'. ה'שכר' ו'העונש' הם לא רק תוצאה אלוקית למעשינו. הם הרבה פעמים ההרגשה שלנו. כמה טוב הבאנו על עצמנו בקיום התורה והמצוות וכמה רע, חלילה נגרם לנו בהיפך. המדרגה הגבוהה של קיום המצוות הוא כאשר האדם שמח בעצם קיום המצוה. ■
