כל נדרי

כבר עברנו את יום הכיפורים, ובכל זאת אינני יכול להתעלם מהסיפור הזה, שרלוונטי לכל השנה ולכל החיים כולם.
ביום הכיפורים לפני 11 שנה החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים, ולמרות שאני היפראקטיבי אני לומד את כוונות התפילות של יום הכיפורים. לאחר מחשבה נוספת אמרתי לעצמי שגדול עליי להתכוון בכל התפילות, אולי אלמד רק את תפילת 'כל נדרי' ואלמד את הכוונות שלה והתכוון בה.
בערב יום הכיפורים בשעות המוקדמות של הבוקר הלכתי לטבול במעיין הקר של היישוב בת עין כדי להיוולד מחדש. הגעתי לבית הכנסת לפני כל המתפללים, לבשתי את הקיטל (חלוק לבן שנהוג ללבוש בחגים) החדש שקניתי, התעטפתי בטלית עד מעל לראשי וחיכיתי בעצימת עיניים לתחילת התפילה.

לאט-לאט החלו המתפללים להגיע לבית הכנסת, ומרגע לרגע התרגשתי יותר. הינה הגיע היום הגדול שחיכיתי לו והתכוננתי אליו כל כך. הרב עלה לבמה משמאלי והתחיל לנגן בקולו הנעים את תפילת 'כל נדרי'. 

ואז, כשאני בשיא ההתרגשות, פתאום הרגשתי טפיחה על השכם. לא האמנתי שזה קורה לי. חודש אני מחכה לתפילה הזאת ולכל מילה שבה, ופתאום מישהו מפריע לי דווקא עכשיו?! לא, לא יכול להיות שזה קורה לי. אמרתי לעצמי: זו בטח טעות, אני אתעלם, ואולי ההפרעה תיפסק.
ואז הגיעה טפיחה נוספת. עבדתי על עצמי כדי שלא אכעס והסתובבתי לאחוריי. מאחוריי עמד אחד מחבריי ואמר לי בפשטות: ״שחר הבת שלך קוראת לך בחוץ״. חשוב לציין ששחר הייתה אז בשיא גיל ההתבגרות .גיל שבו הכול צריך לקרות כאן ועכשיו, ואם זה לא קורה כאן ועכשיו, זה לא שווה.
אמרתי לעצמי: אתה יוצא החוצה, ולא משנה מה היא אומרת לך, אתה בשום אופן לא כועס עליה. זה הניסיון שלך. התחלתי לצעוד לעבר היציאה מעזרת הגברים, ומעבר לדלתות ראיתי את שחר מחכה לי חסרת סבלנות.
כמה חודשים לפני אותו יום כיפור נפטר חבר טוב שלנו בראש צורים. הוא היה בן 45 בפטירתו והשאיר אישה וארבעה ילדים. הבן הגדול שלו היה סמל בצנחנים והיה באותו יום כיפור בצבא. הבן השני שלו היה במכינה קדם-צבאית באותו יום כיפור. בבית היו בת 14 ובן 12, שמו שי. ניגשתי לשחר ושאלתי אותה, משתדל שלא לכעוס: ״שחר, מה את רוצה?"
שחר ענתה בלי להתבלבל: ״אבא, גם אני הגעתי מוקדם לתפילה, ראיתי אותך לובש את הבגד הלבן הזה, ראיתי אותך שם את הטלית על הראש, אבל אני לא מבינה, אבא, איך אתה יכול להתפלל ולהתכוון בתפילה כששי יושב לבד בתפילה?"
אמרתי לה: "את טועה", וניגשתי במהירות לשי. שאלתי אותו: "שי, אתה רוצה לשבת לידי בתפילת כל נדרי?" ושי ענה לי, דמעות בעיניו: "אני רוצה לשבת לידך בכל תפילות יום הכיפורים”. הרגשתי באותו רגע שפספסתי בגדול ולא שמתי לב.
אני זוכר ששי המתוק ישב לידי בכל התפילות ולא הוציא הגה. אני זוכר איך עטפתי אותו בטלית בברכת כוהנים. בסיום התפילה ניגשה אליי אימו של שי ואמרה לי: "עמדתי למעלה והתפללתי לבורא עולם: תראה איך הילד הקטן הזה יושב לבד, שמישהו ישים לב אליו וייקח אותו לידו. תודה רבה אורי ששמת לב". אמרתי לה: "אני לא שמתי לב, אני פספסתי. שחר שמה לב".
אם נדע להסתכל טוב ולא לפספס את הילדים של בורא עולם – את הילד שאבא שלו לא נמצא בשמחת תורה מכל מיני סיבות, וניקח אותו על הכתפיים לרקוד איתו, את ה'ילד' שבימים אלו פוטר מהעבודה, את ה'ילד' ניצול השואה שאין לו אף אחד בעולם ועוד ועוד ילדים שנמצאים בעולם ומסתובבים בינינו – בורא עולם יסתכל גם עלינו, ילדיו היקרים, ולא יפספס גם אותנו.