מצעד דגלים מדהים זה היה. אבל מה שראינו מהכיסוי התקשורתי סביבו, מדהים עוד יותר בעיניי. כשזה מגיע לסוגיות מסוימות בין ימין לשמאל, ובמיוחד בין תקשורת לבין הצופים אני נוהג (מעט מידי) לערוך תרגיל מחשבתי שהכותרת שלו היא: ״רגע אחד, מה אמור היה להיות הסיפור?״. זה תרגיל שמאפשר לך להתבונן בסוגיה, על שערורייה או על דיון שקורה באותו רגע, כשהשיטה היא לעשות קאט לכל מחשבה שמפריעה, לנקות את כל הרעשים מסביב ולדמיין את הסיטואציה הבסיסית, עוד לפני המניפולציות התקשורתיות ולפני דעות הבעד ונגד ברשתות – מה אמור להיות הסיפור המקורי?
אז מה היה אמור להיות הסיפור סביב המצעד? מדינה שחוגגת יום חג לבירתה, עם שחוגג עם העיר שאליה נשא עיניים בגלות, שמחה, ריקודים ושירים ביום אחד שעושה היגיון בכל תפוצה בעולם – חגיגה לעיר הבירה! ומה קיבלנו מהתקשורת? שבועיים של קמפיין תקשורתי שאי אפשר היה להתעלם ממנו: חשש במערכת הביטחון! המשטרה בכוננות שיא! מתווה הצעידה הוא מתכון להבערת המזרח התיכון והיקום כולו כולל הקרחונים!! המצעד כולו הוא פרובוקציה!! התושבים המוסלמים חוששים לחייהם! רגע, ומה עם החגיגות לעיר? לא עכשיו. מסביב לחג מתבקש, קטן בהיקפו ובסך הכול שמח – התפתח פסטיבל דיכוי ודה מורליזציה שהיה בלתי ניתן לעצירה. פסטיבל שכזה לא נוצר סתם, הוא גם לא אותנטי ומשקף, אלא הוא מניפולציה שנועדה לסחוף אותנו למחלוקת סביב הסוגיה, להסכים או שלא להסכים איתה, ובכך משרת את מהות המניפולציה עצמה: כי אם יש דיון סוער סביב יום חג, אז סימן שהחג כבר לא חגיגי. שלא יובן לא נכון – אפשר להתעסק באיומים הביטחוניים סביב אותו היום כדי להזהיר את הציבור, אפשר לבקר את האלימות של אוהדי לה פאמיליה, אפשר להזכיר מצעדי עבר שבהם נקראו קריאות ושירים גזעניים, אבל אסור לאבד את העיקר והטפל, או במילים אחרות: את מה היה הסיפור המקורי – חגיגות מדינה לבירתה.
כפתור הווליום שביד התקשורת מסובב לא פעם לעוצמות מייצרות רעש שלא מאפשרות לשמוע שום דבר אחר, בטח שלא את שירי השמחה ואת הקולות החשובים הקוראים להגיע לירושלים ביום שכזה. אני כבר לא נכנס לעובדה שבשנה שבה המילה ׳דגל׳ והנפתו נפיצה כל כך, בשנה שבה נפרשים מרבדי דגלי אויב באוניברסיטאות ישראליות, ישנן תלישות של דגלי ישראל מרכבים, ותקיעות של דגלי אש״ף על ניידות מול עיני השוטרים – תפקיד התקשורת בישראל הוא להבין בחשיבות אירוע כמו מצעד הדגלים. מעולם המילה והאלמנט הנקרא ׳דגל׳ לא היה סיפור גדולה שכזה. אבל לצפות מהתקשורת הישראלית לקרוא את העם לדגל (הבנתם מה עשיתי פה?) זה באמת שייך לעולמות הפנטזיה והמדע הבדיוני. גם ברמת ההסתפקות במינימום היה קשה: יום לאחר המצעד המוצלח שבו למעלה מ-100,000 ישראלים עלו לשמוח עם עיר בירתם, ראינו כל אייטם בטלוויזיה מלווה או מתחיל בסיפור העימותים שבין הצועדים לבין הערבים – תקריות שבסיפור הגדול של אותו היום (היינו שם כולנו) הוא בטל בשישים או בלמעלה מזה. הגדילה לעשות מהדורת החדשות של ערוץ 12 שבה דיווח העיתונאי יאיר שרקי, בן הציונות הדתית, על 20 אלף איש שצעדו, בעוד שהמספר שדווח שהמשטרה העבירה לתקשורת הוא 70,000 צועדים. כמי שצעד עם לא מעט מקוראי הטור הזה, אנחנו יכולים לספר שהמספר ככל הנראה קרוב יותר ל-100,000 ויותר, אז למה להציג שליש מכמות החוגגים הרשמית? למה להקטין את עוצמת השמחה והחיבוק שהעניק העם לעיר? למה לא להעביר את הסיפור האמיתי? כי הסיפור שלנו הוא לחגוג עם העיר, והסיפור של התקשורת הוא לדכא את החג של הימין, להקטין אותו, להשחיר אותו, להפוך אותו למפחיד ולאלים. אגב, זהו לא טור ביקורת תקשורת, והכוונה היא לא לשנות אותה, כי היא לא תשתנה. המטרה היא שתמיד נשאל: ״מה היה הסיפור האמיתי שאותו היינו אמורים לקבל?״ ומה קיבלנו במקום.
שבת שלום.
