בניגוד למגמה העולמית, תלמידי ישראל רשמו את הציונים הנמוכים ביותר מאז 2007. הפער מול המדינות המפותחות שובר שיאים. קריסת החינוך היא תוצאה טבעית של מנגנון מונופוליסטי, ריכוזי ונטול תחרות. הפתרון היחיד עובר בביזור.
במבחן הבינלאומי 'טימס', ממוצעי ההישגים של תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים צללו לשפל החמור ביותר מאז שנת 2007. ישראל התרסקה ב-32 נקודות בממוצעי הציונים והציגה את הנפילה החדה ביותר מבין כלל המדינות המפותחות. במתמטיקה נפלנו למקום ה-23 מבין 44 מדינות. אחד מכל חמישה תלמידים נשר אל מתחת לסף המינימום, ושיעור המצטיינים נחתך בחצי. מי שמצטיין הוא דווקא שר החינוך, המצטיין באספקה שוטפת של תירוצים יצירתיים.
התגובה של שר החינוך יואב קיש חושפת את פשיטת הרגל של המערכת. משרד החינוך פעל למחוק מהדו"חות הרשמיים את הקביעות המקצועיות המצביעות על הקריסה, ושכתב את ההודעות לתקשורת. המשרד תלה את התרסקות ההישגים במגמת ירידה עולמית בעקבות משבר הקורונה. הנתונים הבינלאומיים שוחטים את התירוץ העלוב הזה לחלוטין. שוודיה הציגה עלייה של 15 נקודות מאז הקורונה. אנגליה עלתה ב-10 נקודות. הממוצע העולמי רשם ירידה קלה של כ-11 נקודות. ישראל צללה פי שלושה מכך.
מנגנון ההסתרה הממשלתי נחשף במלואו בעקבות דיווח של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, לבית המשפט. הדיווח קובע מפורשות כי שר החינוך הורה להסתיר מהוועדה לביקורת המדינה נתונים על אי-עמידת מוסדות חרדיים בחובת לימודי הליבה, תוך הפרת צו בג"ץ. במקביל, השר קיש הקים יחידת מדידה פקידותית הכפופה אליו ישירות, והחל בהליך הדחה נגד מנכ"ל הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה), גל אלון. פשעו היחיד של אלון היה סירובו ליישר קו עם טיוח הנתונים.
בניגוד למערכות רבות שהופרטו בעשורים האחרונים ונפתחו לתחרות, במערכת החינוך אין שום תחרות, ולכן אין למערכת שום תמריץ להשתפר, להתייעל ולהצטיין. משרד החינוך מתפקד כמונופול. ההורים בישראל הם קהל שבוי, הכבול למערכת ריכוזית השואבת תקציבי עתק מכיסם (התקציב השני בגודלו אחרי הבטחון). מנגנון ממשלתי חסר תחרות מתגמל בינוניות באופן מובנה ומערכתי. מורים בינוניים שומרים על משרתם, מנהלים המסתירים נתונים זוכים להגדלת תקציבים, ופקידים המציגים את האמת המקצועית לציבור מוצאים את עצמם מועמדים לפיטורים.
עיקר הבעיה מצויה בכך שאי אפשר לעשות שום שינוי במערכת השכר והתמריצים של המורים, בגלל ארגוני המורים שהם שחקן וטו במערכת הריכוזית. הם מאיימים על כולנו שישביתו את המדינה לכמה זמן שידרש עד ששר החינוך והאוצר יענו לדרישותיהם.
אבל גם פוליטיקה קטנה ואינטרסים קואליציונים גורמים לבעיה להחריף. הזרמת הכספים למערכת נשענת נטו על אינטרסים של הישרדות פוליטית. בנימין נתניהו חתם על הסכמים קואליציוניים המחייבים את יואב קיש להפנות תקציבים אדירים לרשתות החינוך החרדיות, על חשבון תלמידי החינוך הממלכתי ועל חשבון תוכניות החיוניות לקידום מצוינות מדעית. המספרים חושפים פער תהומי בנתוני הפתיחה: בחינוך הממלכתי 98 אחוזים מהמורים למתמטיקה מחזיקים בהכשרה מקצועית מתאימה. ברשתות החרדיות, הנתון עומד על 21 אחוזים בלבד. התלמידים משלמים את המחיר הישיר של תחזוקת הקואליציה ומימון מוסדות הפטורים מעמידה בסטנדרטים בסיסיים.
בדיונים שאני מקיים עם מקבלי החלטות בכנסת, ובהרצאות הכלכליות שאנו מעבירים במסגרת הפעילות השוטפת של מיזם "על המשמעות", אני מציב תמיד את מפת התמריצים: מי מרוויח ומי משלם. הפוליטיקאים מרוויחים שקט קואליציוני. עסקני החינוך שולטים בתקציבים קשיחים ללא צורך בהוכחת הישגים. התלמידים משלמים בעתידם המקצועי וביכולת ההשתכרות שלהם. ילדינו איבדו את מקומם בצמרת הבינלאומית מכיוון שהמערכת מונעת מהם את המיומנויות הנדרשות. המדינה בוגדת בחובתה לספק את המוצר שבשמו היא גובה את כספי המיסים.
הפתרון מחייב פירוק מוחלט של מונופול משרד החינוך ומעבר למודל של שוברים (צ'קים). המדינה נדרשת לעודד הקמת בתי ספר עצמאיים ולייצר תחרות על כל תלמיד ועל לב הוריו. הפרדת התקצוב מהשליטה הבירוקרטית תאלץ את המנהלים למצוינות, ותעניק להורים את הכוח לבחור את המוסד הראוי ביותר לילדיהם. במערכת תחרותית, מנהלים כושלים מאבדים תלמידים ונסגרים. פוליטיקאי המדבר על שיפור החינוך ללא יישום מודל של שוק חופשי ושוברים, מוכר לציבור אשליות ריקות ומסייע לשר החינוך להסתיר את התעודה המבישה של המערכת. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
