מיומנה של מטפלת

לאן נעלמה הציונות הדתית

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

"תראי איזה נוף יפה", אמרתי לאשה שנסעה איתי ברכב . "מה רבו מעשיך ה'", היא אומרת, ואני המומה ולא מבינה. לא מזמן יצאה מכפר ערבי. היא היתה שם 8 שנים, גדלה את ילדיה כמוסלמים, והיא שולפת אמרות ופסוקים, בקיאה ביהדות. משהו התעורר אצלה, והיא מגלה את השורשים שלה.
היא באה מבית דתי. הסבא ז"ל היה רב מוכר בעיר הולדתה. בילדותה למדה בבית ספר של חב"ד, והיהדות צרובה לה בנשמה. היא נזכרת בסיפורים על הרבי מלובביץ' ובסיפורי תורה. הפגישה עם הרב שמואל אליהו שליט"א חיזקה אותה מאוד, ועודדה אותה להמשיך. "הוא מזכיר לי את סבא שלי" – כך אמרה לי.
והיא שואלת את עצמה, מה עשיתי לילדים שלי? על איזו תרבות הם יגדלו? היא מכה על חטא. לו רק יכלה להחזיר את הגלגל לאחור.
ואני רק שואלת את עצמי – כיצד, איך זה קורה? איך בת, שגדלה בבית שכל כך מחובר לתורה ולמצוות, מתנתקת ממקור מים חיים ומתבוללת?
אני מנסה להבין, מה גרם לה ולעוד בנות נוספות להתנכר ליהדות שלה ולרעות בשדות זרים, ומה יעזור לה לחזור לדרך הישר, להתמיד, להתמודד עם הקשיים שבדרך, ולחנך את ילדיה על ערכי היהדות.
היא לא היחידה שגורמת לי לתהות.
לאחרונה אנו פוגשים עוד ועוד נערות טובות מבתים דתיים וחרדים, שגדלות על ערכים של תורה ויראת שמים ומפנות עורף למשפחה ולעם ישראל. עם כל ההשקעה והחינוך, משהו בחוץ קורץ יותר. הסחף גדול מדי והגיע הזמן להיאבק על המכלול, על הזהות היהדות במדינה.
הציבור המסורתי הבין, שהיהדות מתמסמסת ומדינת ישראל הופכת למדינת כל אזרחיה. הוא נאבק על אופיה של מדינת ישראל. הוא יוצא לרחובות, מפגין מקים פורום ומנסה לעשות שינוי במערכות במדינה על מנת להנחיל לדור הבא מסורת יהודית.
ואני תמהה – היכן נמצאת במאבק הזה הציונות הדתית, מדוע נאלמה דום? פרט למאבק החשוב על הרבנות הראשית, אין נוכחות של הציונות הדתית. שליחי הציבור, הפוליטיקאים, נלחמים בחירוף נפש, אך איפה הציבור שידע להיאבק?
בעבר, בהפגנות הגדולות, הכיפה היתה שולטת. והיום בהפגנות, כולם שואלים איפה הציבור הדתי במאבק החשוב ביותר, המאבק על אופיה של מדינת ישראל? כיצד ציבור שידע להלחם על הארץ לא נלחם מספיק על התורה, על עצם הזהות היהודית?
אני תוהה האם בנט ושקד עדיין שולטים על הכיפה.
עוד מעט נכנס אדר ב', החודש של פורים, ועולה בי מחשבה, שאולי סבב ה' שיהיו לפעמים שני אדרים, כדי שיהיה לנו יותר זמן לחשוב על המשמעות של פורים. גם אז, בשושן הבירה, היהודים איבדו את זהותם, הלכו להנות מסעודת אחשורוש ולעגו למרדכי, 'הקיצוני', שלא רצה ללכת. רק גזרת כליה החזירה אותם לזהותם היהודית, ואז, אומרים רבותינו, קיימו וקבלו עליהם את התורה בפעם השניה, והפעם – מאהבה. ואני שואלת – האם גם היום צריך להגיע למצב של כמעט כליה לעם ישראל? האם לא צריך ללמוד לקח מימי הפורים? לעזוב את התרבות הזרה, לחזור לשורשים שלנו, לזהות המקורית שלנו, כאן בארץ שלנו. שהסבים והסבתות שלנו יהיו גאים בנו, ולא נצטרך לעבור את הגיהנום שעברה אותה אשה גיבורה, עד ששבה אל עמה.

שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
גלילה למעלה