אורי שכטר

לאן שתצביעו תגיעו

אורי שכטר

הם הסתכלו עלי כאילו נחתי מהשמיים. רועי אמר בביטחון “אני הולך עם אורי והאמונה שלו”

מי שעוצר אותנו בחיים זה רק אנחנו. לאן שאנחנו מצביעים בחיים לשם אנחנו מגיעים.
הבעיה שלרוב אנחנו לא מצביעים. ואם אנחנו כבר מצביעים אנחנו לא מאמינים שאכן נגיע ליעד שאליו הצבענו. ואז אנחנו מתחילים לתרץ למה לא הגענו ומפנים אצבעות מאשימות כלפי כל העולם חוץ מאל עצמנו.
אשתף אתכם באחד האירועים המכוננים שלימדו אותי שלאן שנצביע לשם נגיע.
בשנת 2009 חברי, רועי בן טולילא, נפצע קשה מאוד מאש כוחותינו בעת מעצר מחבל בהיותו סגן מפקד פלוגה במגלן. רועי חיבר אותי לסוג ספורט שלא הכרתי כלל עד אז – משחק כדורסל בכיסאות גלגלים. חבורת הכדורסל המופלאה שלו מורכבת מספורטאים שרובם לוחמי צה”ל שנפצעו באירועים שונים. 

הם החליטו “לקום על הרגליים”, ולא להיכנע לנכות. הם מראים זאת בנחישות על המגרש.

כשגיליתי את כדורסל כיסאות הגלגלים התחלתי ללכת עם משפחתי למשחקים של קבוצת בית הלוחם בירושלים. כל משחק מבחינתנו היה שיעור: שיעור בכוח רצון, שיעור במסירות, שיעור בחברות, שיעור בספורטיביות, שיעור באהבה ועוד לא מעט שיעורים היינו מקבלים כשהיינו מגיעים למשחק.
יום אחד ישבתי במשרדי שבקומת החניון שבתחנה המרכזית בירושלים, שם שימשתי מנכ”ל קניון התחנה המרכזית. הגיע אלי חברי רועי בן טולילא לפגישה שנקבעה מראש. רועי הגיע למשרד מלווה בחמישיה של קבוצת בית הלוחם בירושלים. הם סיפרו שהגיעו לגמר הגביע מול בית הלוחם תל אביב והמשחק יערך בירושלים.
בדרך כלל מגיעים למשחק גמר הגביע בין 200 ל300 צופים. הקהל מורכב ברובו ממשפחות השחקנים וחברים קרובים. רועי החליט שהשנה הם רוצים להביא עוד אנשים למשחק. הם שכנעו את האחראי על תיק הספורט בעיריית ירושלים שייתן להם את אולם הכדורסל במלחה לטובת המשחק. האולם במלחה בן 2000 מקומות ישיבה, ובו שחקה אז קבוצת הפועל ירושלים. רועי והחבר’ה פחדו שהם יתבזו ולא יגיעו די צופים למשחק .
הסתכלתי על החבורה המופלאה הזאת שיושבת סביב השולחן שלי. לא יודע מאיפה היה לי את האומץ להגיד להם את המשפט הבא: “אני קונה עכשיו 23 כרטיסים למשחק למשפחתי ולחברי בעלות של 25 ₪ לכל כרטיס, אני אומר לכם שהאולם יהיה מלא עד אפס מקום, ויהיו עוד מאות אנשים בחוץ שלא יהיה להם מקום”.
הם הסתכלו עלי כאילו נחתי מהשמיים. רועי אמר בביטחון “אני הולך עם אורי והאמונה שלו”.
צעירים מירושלים ואנשים רבים נוספים החלו להתארגן לשיווק המשחק. בסופו של דבר, הערב של משחק הגמר הגיע ביום 4.5.2009 בשעה 19:15, לאולם נכנסו כ2,400 אנשים ובתוכם משפחות רבות. יו”ר הכנסת וראש עיריית ירושלים הגיעו למשחק, המשחק שודר בערוץ הספורט.
לא ניתן לתאר במילים את ההתרגשות הרבה והאנרגיות המדהימות שליוו את המשחק. אומנם ת”א ניצחו אותנו בעשרים נקודות יתרון, אבל ההרגשה בלב היתה של ניצחון ענק, הרגשתי את ניצחון הרוח.
לאחר ששחקני מכבי תל אביב קיבלו את הגביע, השחקנים משתי הקבוצות שמו את ילדיהם על כיסאות הגלגלים, ושתי הקבוצות התאחדו לקבוצה אחת גדולה מלאה בגאווה ובשמחה. הם עשו כמה סיבובי ניצחון מסביב לאולם כש2,400 אוהדים עומדים ומוחאים כפיים במשך כרבע שעה בהתרגשות שלא ניתן לתארה במילים.
אסיים בקוריוז קטן: בסיום המשחק הקהל פרץ בהמוניו למגרש וכל הילדים רצו כדי לקבל חתימות מהשחקנים בכיסאות הגלגלים. שחקני הפועל ירושלים שצפו במשחק גם הם ירדו למגרש אבל אף אחד מהילדים לא התייחס אליהם, הם היו עסוקים בלקבל חתימות מהשחקנים הגיבורים היושבים על כיסאות הגלגלים.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתבות נוספות

מטריד מחכה בתחנה

לפני כמעט עשור, פעל בשומרון צו אלוף המורה לפועלים פלסטינים לבצע "סגירת מעגל" במעברי הגבול היבשתיים בין יהודה

אבא ברך עלי ברוך מחיה המתים

לצעירים שביננו אירועים מלפני שלושים שנים עלולים להישמע כעבר הרחוק, לאלו המבוגרים מעט יותר – הקמת המדינה נשמעת

בנפשו יביא לחמו

המשפט שאולי הכי מזוהה עם הרב חנן פורת הוא "רציתי להיות טוב". ואכן, נראה שזו הרוח שדחפה אותו

דתי לאומי. חסידי.

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן ומהרבנים הבולטים בציונות הדתית, יחד עם הרב טל שלומי, רב קהילת

הר באברהם יהושע צוקרמן

בזכותו ראינו את האור

אדם של הגדרות הוא היה יהודי יפה, היה לו כמו אור שיוצא ממנו”, אומר צחי מגנאג'י (45), מנכ”ל

אבא גנוב

הכירו את “התנועה למען איכות השפיטה”, אחת העמותות הבודדות המסייעות לאוכלוסיית האבות הגרושים בישראל. פעילי התנועה עוקבים אחרי

מה הרב קוק היה אומר

פרויקט מיוחד בהשתתפות: הרבנית ימימה מזרחי | הרב חגי לונדין הרבנית אהובה צוקרמן | צחי מאגנז'י הרבנית ימימה

כשהחורבן קם לתחיה

“אגדת חורבן” הוא סרט שיוצא לאור בימים אלה לאחר לא פחות משמונה שנות יצירה. הסרט מתאר את סיפור

הנערים של קיץ תשס״ה

"גדלתי בנווה דקלים ויש צלקות שמגלידות לאט לאט, אבל יש געגוע שלא עובר״, אומר יהודה נאומבורג (36) כיום

מגדל של אור ואהבה

בראיון מיוחד ומרגש לגילוי דעת.  הרב יצחק דוד גרוסמן- שהפך את העמק למקום שכולו אור.“מפעלות הרב גרוסמן”, שבראשם

100 שנים של מאבק

ישבנו לשיחה צפופה עם ד”ר מרדכי קידר – מרצה במחלקות לערבית ומזרח תיכון, והמזרחן ד”ר אדי כהן, שניהם

גלילה למעלה