אקטואליה

"לא גידלנו מנהיגים"

הרפורמה הנחוצה במערכת המשפט: "לוין צריך היה לנהוג כמו בגין",
העיתונות הדתית: "לא פרצנו דרך", ומצבה של מועצת יש"ע אותה ייסד: "האידיאולוגיה הבראשיתית איבדה מומנטום" • ישראל הראל מדבר על הכל
ומסביר מדוע לא נכנס לעולם הפוליטי

רחוב ט באייר הוא הרחוב המרכזי ביישוב עפרה שבבנימין, היישוב הראשון של תנועת גוש אמונים והיישוב היהודי הראשון שהוקם, לאחר גלות ארוכת שנים וסבל, צפונה לירושלים. אני עושה את דרכי לקצה הרחוב שממנו נשקפת עמונה החרבה, לביתו של אחת הדמויות המרכזיות בהתיישבות, ישראל הראל.
"אתה תסלח לי אם אבקש ממך שאהיה השואל הראשון? איך הגעת לעיתונות?", שואל אותי ישראל הראל. "עדיין אין לי הסבר ממשי למה עפרה היא חממת עיתונות הימין בכלל ועיתונות של ההתנחלויות בפרט". הסברתי את מה שהסברתי אולם השאלה בעינה עומדת.

 

"לחבר'ה שלנו שגדלו במדינה משוחררת לא היה את זה"

את השיחה המרתקת שלנו אנחנו מתחילים במצב הפוליטי הנפיץ. "אני חושב שבצדק ובדין המחנה הלאומי קיבל את המנדט למשול. אבל המחנה לא הכין למשילות מלאה את עצמו למרות שרוב השנים מאז 1977 הוא בשלטון. עד היום אין למחנה תרבות שלטון, ידע שלטוני וביטחון עצמי לשלוט שלטון מלא. הוא מתנהג על פי מה שמצפים ממנו מבחוץ ומבפנים. לבד מביבי אין היום מדינאים בימין. וביבי, בינינו, אינו ימין אמיתי".
הראל מסביר מה הופך דמות שלטונית למדינאי: "ראייה לטווח ארוך, חתירה להשגת המטרה דרך אסטרטגיה של 'גישה עקיפה' – אתה מציב מטרה ובוחן את הדרכים להגיע אליה. כך שולטים וזאת אומנות המנהיגות. מדינאי יודע לעשות את זה, אידיאולוג או ביצועיסט, על פי רוב לא. לכן ברוב המקרים יש הפרדה בין אידאולוגים לבין מדינאים ומנהיגים".
היה מישהו כזה בהתיישבות?
"המנהיג הגדול של תנועת גוש אמונים היה חנן פורת. הוא היה כריזמתי בקנה מידה ארצי, נואם בחסד, תלמיד חכם וגם יפה תואר. בגיל צעיר מאוד הניע אלפי אנשים לעזוב הכול ולהתיישב. אידאולוג ענק אבל מדינאי, לצערי, הוא לא היה. חנן הציב מטרת ביניים ולא מטרה סופית. אם הוא הוא היה מדינאי הוא היה מציב מטרות הרבה יותר גדולות מאשר 'תוכנית המאה אלף' שהייתה משאת נפשנו, כאשר יכולנו מזמן לעבור את רף מיליון התושבים אם לא ועדות הקבלה. הן ומה שקרוי 'המחתרת היהודית' פגעו קשות בגידול הדמוגרפי ובתמיכה של דעת הקהל הרחבה בהתיישבות", הוא אומר במאמר מוסגר. "בן גוריון וגולדה שגדלו ללא תרבות שלטון – היה להם את זה. לחבר'ה שלנו שגדלו במדינה משוחררת לא היה את זה. מנהיגות מגזרית וכריזמה היו אצלנו הרבה".
יש מדינאים היום בישראל?
"אין. רק ביבי והוא בירידה. הוא איבד את האיזון מאז משפטיו ובעיותיו המשפחתיות. אין לו את הארטיקולציה שהייתה לו בעבר, זה גם הגיל וגם הירידה בביטחון העצמי. מנגד, יאיר לפיד, בני גנץ או מרב מיכאלי לא מתקרבים אפילו למעלת בן גוריון וגולדה. פעם הייתה תרבות שלטונית בארץ. למרות שהאחרונים היו דורסניים, היה משהו בסגנון החיים שלהם, בצניעות שלהם הפנימית. תכונה כן הפנמנו, אולם לא את הגדלות שלהם.
"לא גידלנו מנהיגים. אצל החרדים המצב הרבה יותר גרוע, והכי גרוע בש"ס, שם ישנה תרבות פלילית. הרי מ-1980 כחצי תריסר חברי כנסת ושרים מש"ס ישבו בכלא. בזמנו ראיתי בהם גנבים, היום אני רואה את זה כתרבות של 'לנו מותר'. ואנחנו היום מכשירים את זה", אומר הראל בביקורת כלפי ראש הציונות הציונות הדתית, בצאלאל סמוטריץ', שהתייצב לימין דרעי לאחר שבג"צ הורה לנתניהו לפטרו בחודש שעבר. "אסור היה לדרעי לרמות בית משפט, אנחנו יכולים לחלוק על בתי המשפט ברמת הערכים, אבל אוי לנו אם לא יהיו בתי משפט לפלילים. אסור היה לדרעי לגנוב או לחלק כסף לעמותות דמה שחוזרות למשפחתו. גם אנחנו חוטאים בזה קצת כלפי המוסדות שלנו. חלקנו מעלימים עין, אחרים, למרבה הצער, מצדיקים את זה".

 

"יש להם חששות אמיתיים"

הזכרת את בתי המשפט. מה אתה חושב על הרפורמה שמקדם שר המשפטים יריב לוין?
"הרפורמה נחוצה ומתבקשת והיא מידתית", הוא אומר לחיוב, ועובר לביקורת: "לוין צריך היה לנהוג כמו בגין, והרי הוא תלמיד שלו, ובגין היה הסנדק שלו. מייד כשהוא נכנס לתפקידו היה צריך לקרוא לאופוזיציה לדון על השינויים, כך הוא היה מוריד להם את הרוח מהמפרשים".

"המנהיג הגדול של תנועת גוש אמונים היה
חנן פורת. הוא היה כריזמתי בקנה מידה ארצי, נואם בחסד, תלמיד חכם וגם יפה תואר. בגיל צעיר מאוד הניע אלפי אנשים לעזוב הכול ולהתיישב. אידאולוג ענק אבל מדינאי, לצערי,
הוא לא היה

הרפורמה שמקדם שר המשפטים יריב לוין?

"הרפורמה נחוצה ומתבקשת והיא מידתית", הוא אומר לחיוב, ועובר לביקורת: "לוין צריך היה לנהוג כמו בגין, והרי הוא תלמיד שלו, ובגין היה הסנדק שלו. מייד כשהוא נכנס לתפקידו היה צריך לקרוא לאופוזיציה לדון על השינויים, כך הוא היה מוריד להם את הרוח מהמפרשים".
"החברים שלי מהצבא, כל מי שנותר, אנחנו בקשר, אנשים אחים. חברים שלי משם מאוד מאוד עצובים. הם חושבים, באמת חושבים, שהולכת להיות כאן מהפכה, שלא יהיה להם איפה לחיות. הם מדברים על זה שנכדים ונינים עוזבים את הארץ. קיימים המון אנשים שבאמת כואבים, שיש כאן אדמה שפצתה את פיה ועוד מעט תבלע אותם".
אתה מצליח להתחבר למחאות? כי נשמעות אמירות קיצוניות.
"מצד אחד יש אמירות קיצוניות, מנגד יש כאלה שמרגישים כמו שאנחנו הרגשנו בגירוש מגוש קטיף, או לפני כן בעקירה מסיני".
הרפורמה תעבור בסופו של דבר?
"למדתי לא להתנבא. גם אם יעבירו אותה היא תפעל חלקית. היא מעוררת התנגדות גדולה. אבל אני חוזר, שים לב: ללא תרבות שלטון אי אפשר לחולל מהפכה, גם אם היא מוצדקת ונחוצה".
אבל אם היא תעבור היא תחייב.
"המתנגדים עברו את סף הפחד. אם היו פועלים בצורה נבונה לא הייתה נשארת להם ברירה, כי כל דבר היה נחשב להרמת יד על הדמוקרטיה. אם מחר נשיאת בית המשפט העליון או היועצת המשפטית לממשלה מתפטרת – זאת רעידת אדמה. ביבי לא יעמוד בזה, ביבי פחדן. בעבר ליוויתי אותו. נפרדתי ממנו משום שהיסס ביישום בדברים הכי אלמנטריים, כגון הבנייה בירושלים. את אישורי הבנייה בגבעת המטוס הוא השהה כמעט שני עשורים".
אז הידברות?
"את ההידברות היה צריך לעשות בהתחלה, גנץ ולפיד היו יושבים לדבר, גנץ בטח. אבל עכשיו השניים האלה לא מובילים את המחאה, מי שמוביל אותה אלה אהוד ברק, רון חולדאי ובוגי יעלון שאני לא יודע מה קרה לו. לא את המשפט הם רוצים להציל, אלא את שאריות ההשפעה שלהם. יש להם חששות אמיתיים – דמוגרפית הם הולכים ונמוגים, השפעתם על דעת הקהל נחלשת בגלל אמצעי התקשורת החדשים, לכן הם מתנגדים בכל הכוח".

 

"כל מי שמכריע באקדמיה, במדינאות ובביטחון – יש לו בבוקר עיתון הארץ"

ישראל הראל, 84, שורד שואה, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948 כשהוא בן עשר. עם גיוסו לצה"ל התנדב לצנחנים, ובמלחמת ששת הימים לחם בקרבות בירושלים והיה בין משחררי הכותל. במלחמת יום הכיפורים לחם כאיש מילואים בחטיבה 55. ב-1980 ייסד הראל את מועצת יש"ע ואת 'נקודה'. בראש הגופים הללו עמד עד 1995. לאחר מכן ייסד את 'המכון לאסטרטגיה ציונית', ששיא הישגיו הוא 'חוק הלאום'. בנוסף, ישראל הוא פובליציסט ומאמרי הדעה שלו מתפרסמים ב'הארץ' כבר 35 שנה.

"כנס ליישוב חילוני ותראה את הגינון, באופן כללי זה משהו אחר לגמרי. אין לנו תרבות אסתטית גבוהה, אין לנו תרבות כתיבה גבוהה. זה עניין של תרבות, לא ידע, לא עומק, לא אידאולוגיה, לא מוסר – אני חושב שבאלה אנחנו הרבה יותר טובים

מה אתה חושב על העיתונות הדתית היום, על יוצרים דתיים?
"אחד התפקידים שייעדתי לעצמי היה לטפח כותבים, אנשי תקשורת, סופרים ומשוררים מהמחנה שלנו, כאלה שישאפו לרמה הכי גבוהה. מן המפורסמות היא ש'בנקודה' גדלו אורי אליצור ואורי אורבך ז"ל, חגי סגל ויאיר שלג יבל"א ורבים אחרים. מה שפחות יודעים זה שגם משוררות כמו חוה פנחס כהן ז"ל, שאותה הגדיר פרופסור דן מירון כאחת המשוררות הכי חשובות בדור האחרון, גם היא קיבלה את הביטחון שלה בנקודה. מירה קידר נעשתה סופרת בנקודה, הסופרת אמונה אלון ערכה מאמרים בנקודה. דחפתי אותן לכיוון הזה".
"אני חושב שנבחרת הכותבים בחלק מעיתוני המגזר – ודאי ב'מקור ראשון' – לא נופלים מ'הארץ' או מ'ידיעות אחרונות', אחדים אפילו עולים עליהם. אבל כמו במדינאות, יש גם תרבות עיתונאית. האם יש מספיק מזה אצלנו? עדיין לא. יש ידע מקצועי מצטבר אבל לא פרצנו דרך. במשך הרבה שנים 'הארץ' סיגל את זה לעצמו. הארץ הוא 'מאסט'. כל מי שמכריע באקדמיה, במדינאות ובביטחון – יש לו בבוקר עיתון הארץ, ובזה הם הצליחו. למרות שמקור ראשון בתפוצה הכללית לא כל כך מפגר אחרי הארץ, הוא לא הפך להיות עיתון 'מאסט', זה המבחן האמיתי".
יש שאומרים שבעפרה צמחה התקשורת המגזרית ולכן יש בה כל כך הרבה אנשי תקשורת, דוגמת עמית סגל ועקיבא נוביק שכבר עזבו את היישוב. "השאלה היא האם התקשורת הזו הגיעה לחמישייה הפותחת. התשובה היא: עוד לא, היא אולי בעשירייה הפותחת".
אתה מרגיש שנכשלת? שהצלחת? או שאולי באמצע ויש עוד במה להשתפר.
"לפני כן היא לא הייתה קודמת. היה 'הצופה'. לא ממש עיתון. אני חושב שהוא היה לא פחות ותיק מהארץ, אבל לעורכיו ולכותבים בו היה חסר 'את זה'; את החוש המקצועי, האסתטי, את השאיפה למצוינות"
"אגיד יותר מזה. כנס ליישוב חילוני ותראה את הגינון, באופן כללי זה משהו אחר לגמרי. אין לנו תרבות אסתטית גבוהה, אין לנו תרבות כתיבה גבוהה. זה עניין של תרבות, לא ידע, לא עומק, לא אידאולוגיה, לא מוסר – אני חושב שבאלה אנחנו הרבה יותר טובים. זה קיים פה ושם, אבל כתרבות כללית לא".

 

"במידה מסוימת מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם אריק שרון בגירוש"

מועצת יש"ע, או בשמה המלא 'מועצת היישובים היהודים ביהודה, שומרון וחבל עזה', היא עמותה שבה חברים ראשי הערים, המועצות המקומיות והאזוריות הישראליות שבתחומי יהודה והשומרון ובעבר גם בגוש קטיף. היא הוקמה בדצמבר 1980, תקופה עם אידיאולוגיה רבה – במטרה לקדם את מפעל ההתיישבות ולייצג את האינטרסים של המתיישבים.
מה ההבדל בין מועצת יש"ע בעת יסדת אותה לבין המציאות שלנו? היא בכלל הכרחית היום?
"אני לא יודע", משיב בכנות הראל על הצורך במועצה, וממשיך: "את מועצת יש"ע ייסדתי בעמל רב, על פי מתכונת התנועה הקיבוצית. הייתה מזכירות וכד', נבחרתי בוועידה הראשונה שהתקיימה בראש צורים. למעט דני דיין, הייתי היחיד שלא היה גם ראש מועצה. אחרי כל ראשי מועצת יש"ע היו גם ראשי מועצות והדבר העיקרי שבו הם עוסקים זה כלפי הממשלה, להשיג תנאים. אין לי על זה ביקורת, כך צריך להיות. אבל מעבר לזה, האידיאולוגיה הבראשיתית איבדה מומנטום וזה השינוי הגדול. אני באתי לזה מתוך אידאולוגיה".
מתי החלטת שההתיישבות זה משהו שאתה רוצה לעסוק בו?
"כאשר נכנסתי לעניינים עוד לפני גיל 40 הייתי כבר ותיק בתקשורת, במעמד די בכיר ב'ידיעות אחרונות'. עזבתי הכול באמצע אחרי שבגין עלה לשלטון כי חשבתי שזו הזדמנות להוכיח את עצמי בעשייה. היינו 12 יישובים, וכאשר סיימתי את תפקידי אחרי 15 שנה היינו כבר 120 ישובים. להגיד שזה נעשה רק על ידי מועצת יש"ע? לא. אבל היא דחפה ודחפה, הציעה לממשלה דרכי פעולה וידעה להגיע לאן שצריך".
הראל מזכיר את ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון: "הוא היה מפקד שלי והיינו ביחסי ידידות. כשר חקלאות הוא היה, אולי בהגזמת מה – ת"פ שלנו. אבל שרון לא היה באמת אידיאולוג, הוא היה מאוד חזק ודחפן בעשייה אבל מבחינה אידאולוגית הוא נע לכאן ולכאן. לנו לא היה כוח לעשות את הדברים מבחינה ביצועית, הכוח שלנו היה להניע את הממשלה ואת זה עשינו בהחלט לא רע".

"מועצת יש"ע עשתה 'שירקס' מאחורי הקלעים. הייתה הידברות מוקדמת איך ייראה הפינוי, עד איזה גבול תגיע ההתנגדות. אפשר להגיד שבמידה מסוימת מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם אריק שרון בגירוש

2005, כפר מימון, לקראת גירוש גוש קטיף. אפשר להגיד שזה היה קו השבר של מועצת יש"ע?
"בהחלט. מועצת יש"ע עשתה 'שירקס' מאחורי הקלעים. הייתה הידברות מוקדמת איך ייראה הפינוי, עד איזה גבול תגיע ההתנגדות. אפשר להגיד שבמידה מסוימת מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם אריק שרון בגירוש. הציבור מתוך אינטואיציה תפס את זה. אני ממש זוכר, בפינוי עצמו, שחלק מחברי מראשי מועצת יש"ע הכינו לעצמם בתרמילים ביגוד מיוחד להתנגדות, שבגדי 'א' שלהם לא יתלכלכו".
ומה היה ב-1982 עם פינוי ימית? איפה הייתה מועצת יש"ע?
"הייתה מועצת יש"ע ועמדתי בראשה, אבל לא היא הובילה את המאבק". הראל מסביר: "לא היו לנו יישובים שם, היינו בתחילת דרכנו, קטנים מדי. חברים מיש"ע ייסדו את 'התנועה לעצירת הנסיגה בסיני'. רבים מאיתנו ירדו לסיני אבל לא היינו המנהיגים. באותה תקופה היחסים עם אריאל שרון היו מאוד חשדניים, וניתקתי את קשריי הצמודים והחבריים איתו, לפני זה הוא היה בן בית פה. ב-1982 נהרג בני, ואני זוכר שהוא נחת כאן במסוק, הוא ידע להיות חבר".

 

"לא חושב שאני מוכשר לפוליטיקה"

היו לך הצעות להיכנס לפוליטיקה במהלך השנים?
"ניסו כמה פעמים. אמרתי שכל עוד אני בתפקיד של יו"ר מועצת יש"ע אני א-פוליטי. באופן אישי נטיתי למפלגת התחייה, הנושא של חילונים ודתיים בער בי כל השנים בשל העבר הקיבוצי שלי".
אז מה מנע ממך להיכנס לעולם הפוליטי?
“אני לא מתאים לזה. חסרות לי התכונות, הטובות והלא טובות גם יחד, שבלעדיהן אדם לא יכול להצליח בפוליטיקה. אני בן 84, זה שלב של סיכום. אני לא אומר את זה בדיעבד ורוצה להיות ישר עם עצמי ולא לזייף. יש שאומרים ששיא ההישגים שלי בפעילות הציבורית היה חוק הלאום, ואני בספק אם הייתי יכול לעשות את זה כחבר כנסת כמו שעשיתי את זה כראש המכון לאסטרטגיה ציונית. היה לנו צוות מתנדב שהגה ושניסח את החוק, דאג להעביר אותו בכנסת וביבי תקע אותו עשר שנים כמו שעשה לדברים אחרים. בסוף, כשהסיר את הווטו, זה היה נחוץ לו פוליטית".
הראל רואה את עצמו כ'נס': "ניצול שואה, עליתי ארצה בעלייה ב. כילד הייתי בקפריסין, מחנה עולים, התחלתי ללמוד בגיל עשר. כל הזמן הרגשתי שאני בעל חוב למדינה שהצילה אותי", הוא אומר בהתרגשות רבה. "את החוב הזה ניסיתי כל חיי להחזיר בצורה הכי טובה שיכולתי. הקרב בירושלים השפיע עליי עמוקות. שיניתי את כל העשיות האחרות והחלטתי שאני מקדיש את עצמי – כאיש תקשורת, כרעיונאי וכאיש מעשה גם יחד – לעשייה ציבורית".
ביום שלישי ל בשבט, 21 בפברואר, יתקיים כנס ירושלים ה-20 של 'בשבע', במסגרתו יקבל ישראל הראל את פרס ההתיישבות: "מישהו כנראה צלל לסיפור החיים שלי ואמר 'וואלה, מגיע לו'".

עוד במדור זה

שתי סליחות והתנצלות

שתי סליחות והתנצלות

״הוא היה עושהכל שביכולתו להרבות אהבה ואיחוד״ בנר שמיני של…
שתי סליחות והתנצלות

שתי סליחות והתנצלות

סליחה ראשונה.״מה כותבים בטור סוגר שנה? על סליחה, זה ברור.…
המהפחחחה המשפטית

המהפחחחה המשפטית

01
רבות נכתב ונאמר על הרפורמה במערכת המשפט, כאן ובכלל. נדמה כאילו לא משנה כמה נכתוב ונאמר, תמיד יישאר מה להוסיף. אחרי האירוע ההזוי שהיה השבוע באוניברסיטת תל אביב, בהחלט יש עוד מה לכתוב.
אם לא עקבתם: באוניברסיטת תל אביב נערך ביום ראשון פאנל בנושא הרפורמה המשפטית, בחסות תא הסטודנטים ׳לביא׳ של הליכוד ותא ׳כחול לבן׳. הוזמנו ארבעה: פרופסור רבקה ווייל מאוניברסיטת רייכמן וד״ר דייבי דישטניק מאוניברסיטת תל אביב. היו שם גם עורכת הדין יסכה בינה מ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳, שבין מייסדיה נמנה שמחה רוטמן, חבר הכנסת ויו״ר ועדת החוקה בהווה, שהוזמן אף הוא לאירוע.
סטודנטים נאורים רבים ניסו למנוע את השתתפותו. מה זה ניסו, הגיעו פיזית עד אליו בטרם הצליח להיכנס לאולם שבו נערך הפאנל. אם לא היו סביבו מאבטחים ושוטרים רבים, ייתכן בהחלט שהאירוע המביש היה נגמר בצורה אחרת. כשרוטמן כבר הצליח להיכנס סטודנטים לא נתנו לו לדבר תוך צרחות ״בושה״, ״פשיסט״ ועוד גינויים שימנים רגילים לספוג, כולל הערה מגברת צעירה שדרשה ממנו להוריד את הכיפה.
הד״ר דישטניק ביקש מהסטודנטים הצרחנים שיתנו לו לדבר: ״אני יכול להסביר למה התוכנית המשפטית גרועה לכלכלה״, אמר מי שמזוהה עם השמאל, אבל זעקות הגוועלד נמשכו והוא אמר בעצב למיקרופון: ״זה גול עצמי מפואר״. הייתי כותב כאן על חוסר היכולת שקיים בקרב חלקים בשמאל לקבל דעות שונות, אבל זה לא הזמן, היה שם משהו חמור יותר שנעשה על ידי כמה עורכי חדשות.
02
אחרי אותו ׳גול עצמי מפואר׳ רוטמן עוד אמר כמה מילים, ואז קרה דבר מדהים: הוא הפך לאשם בגלל שדיבר ואמר מילה אסורה. ״ולכן העדפת לקרוא להם מוגבלים״, שח לו עודד בן עמי במהלך ריאיון שקיים עימו, ובעצם טען שיו״ר ועדת החוקה כינה את המפגינים המטורללים – ״מוגבלים״. רוטמן לא נבהל, לא התנצל והסביר כי תיאר את היכולת של המפגינים לטעון – ״אתם מוגבלים בטיעון שלכם״.
השימוש של רוטמן במילה ׳מוגבלים׳ העלים כמעט לחלוטין את האלימות שספג מחוץ לדיווחים שעלו באתרי החדשות הגדולים, והפך אותו לאשם. הכותרות דיווחו על השימוש במילה הנ״ל במקום לדבר על האלימות, כאילו עורכי החדשות נרמלו את מה שעבר חבר הכנסת מהציונות הדתית. כך נהג גם בן עמי בריאיון שערך עם רוטמן ולא התייחס כלל לאלימות באותו אירוע מביש.
03
בטח אתם חושבים שנפלה טעות בכותרת של הטור שלי, ולא כך הדבר. ערוצי התקשורת והעיתונאים הדגולים נוהגים לעשות שימוש בביטוי השגוי ׳המהפכה המשפטית׳.
את אותו ריאיון מדובר בן עמי פתח בהצגת הכנס בתל אביב ככזה שעסק ב׳מהפכה המשפטית׳, אלא שרוטמן ענה לו כמו שצריך, וכמו שצריך לענות בכל הזדמנות. ״אני חייב לתקן אותך״, פתח והסביר רוטמן, ״הכנס לא עסק במהפכה המשפטית אלא בדרכים לתקן את המהפכה המשפטית, אותה מהפכה משפטית שעשה אהרן ברק אי אז בשנות התשעים״.
אהרן ברק ביצע מחטף לילי ושינה את פני מערכת המשפט הישראלית, והיום משום מה מנסים להציג לנו את הרצון לחזור למערכת הישנה כמהפכה משפטית. לכן זו מהפחחחה משפטית מבחינתי.
04
מילה אחרונה: החודשים האחרונים לימדו אותי שהרפורמה נחוצה עם שינויים כאלה ואחרים. היא באמת נחוצה, אבל מה שעוד יותר נחוץ זה שיח מכבד, שיח שיכול להכיל דעות רבות ומגוונות כמו השיח שהצגנו כאן ב׳גילוי דעת׳ בשבוע שעבר. לדעתי שיח שכזה צריך להיות חשוב לכולנו, גם לחלקים בשמאל שלא מוכנים לקבל את המציאות שמשתנה לנגד עינינו, את הדמוגרפיה שעושה את שלה. כשהשיח ישתנה לא נדבר על רפורמה או על מהפכה, נדבר על תיקונים במערכת המשפט. ■

כמו במגילת רות

כמו במגילת רות

שלמה (סולומון) מולוגטה יחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-23. הוא גר עיר צפת עם אימו, עם אחיו הגדול ועם אחותו. המשפחה המיוחדת הזאת עלתה ארצה לפני קצת יותר משנתיים, האב נפטר לפני כשמונה שנים ולא זכה להגיע לישראל. לפני כשנה ושלושה חודשים התגייס שלמה והוא משרת בפיקוד צפון בצפת.
לכבוד חג השבועות שוחחנו עם שלמה, שעוד לומד את השפה העברית. חכמינו ז"ל זיהו את חג השבועות עם יום מתן תורה. היה זה עם ישראל שקיבל על עצמו את התורה מרצון במעמד הר סיני. בהקבלה לכך כמו שאנחנו מכירים, במגילת רות שאותה אנו קוראים בשבועות, רות המואבייה בחרה בלא נודע, נאחזה באמונה, ואמרה לנעמי חמותה: "עמך – עמי, וא-לוקייך – א-לוקיי". הסיפור של שלמה משלב בתוכו את קבלת התורה ואת ההליכה אל הלא ידוע.
הנס הגדול הגיע
סולומון נולד באדיס אבבה. "שם גדלתי, בשכונה בשם לאמלאם מאדה. מגיל שבע, בכל לילה לפני השינה התפללתי לעלות לארץ ישראל ולהצליח בלימודים. סיימתי 12 שנות לימוד באתיופיה, הרחבתי את מקצוע האסטרונומיה, והייתי בדרכי להגיע לאוניברסיטה. הלימודים היו חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי וגזלו ממני הרבה מאוד זמן פנוי, כולל זמן של בית כנסת".
סבא וסבתא של שלמה מצד אימו נולדו בגונדר, אמהרה, החלק הצפון המערבי באתיופיה. ״הם גדלו במסורת יהודית אבל הכירו רק את התורה, ׳אורית׳, ולא הכירו את התורה שבעל פה. אימא, שלה חמישה אחים, נולדה בגונדאר, ובצעירותה הלכה הרבה לבית הכנסת, בתגראיי (צפון אתיופיה, א"ה). גם היא וגם אבי היו בעלי נחלה במקום שבו נולדו, אבל עזבו והגיעו לאדיס אבבה. חיכינו כמשפחה 24 שנים בבית שכור כדי שנוכל לעלות לארץ ישראל. באדיס אבבה הם נפגשו עם אבי ושם נולדנו אחי, אחותי ואני".
לפני קצת יותר משנתיים קרה הנס. "קיבלנו את הבשורה שאנחנו בדרך לעלות למדינת החלום שלנו, לארץ אבותינו, למדינת ישראל. התפילות והתקוות שלנו הצליחו. שמחנו מאוד". כאמור, מאז עלייתה ארצה, המשפחה מתגוררת בצפת, במרכז הקליטה ׳כנען-מירון׳, ״שם למדתי כתשעה חודשים על יהדות ושם החלה ההיכרות שלי איתה", מספר שלמה. "באתיופיה, לבית הכנסת הלכתי גם בחגים וגם בצומות, והתפילות ברובן נאמרו באמהרית. שם ידעתי קצת מאוד על היהדות, על התפילות. חיינו לפי המסורת היהודית, אבל אחרי העלייה שלנו עשיתי גיור אורתודוכסי על פי ההלכה דרך קורס נתיב בצבא״.
את הגיור בצבא רצית לעשות או שהיית חייב?
״רציתי. גם אימי, אחי ואחותי עשו גיור פה במרכז קליטה״.
מה אתה יכול לספר על השירות הצבאי?
״אני משרת בתקשוב בפיקוד הצפון, בצפת. הייתי מצטיין פלוגתי של המחזור שלי בקורס נתיב בזיכרון יעקב. בית הדין שלי היה מעניין מאוד והדיינים היו נחמדים. לפני מספר חודשים כבר סיימתי את תהליך הגיור שלי".
ולמה היה חשוב לך לעשות גיור כהלכה?
״היה לי רצון לדעת יותר, לדעת הלכות, להתקרב ליהדות. למדתי את הסיפור שלנו – ׳ביתא ישראל׳, יהדות אתיופיה, חיינו בגלות מאז חורבן בית המקדש השני, בגלל זה לא הכרנו את התורה שבעל פה. אני ציוני ואני אוהב מאוד את ארץ ישראל".
אז היום אתה שומר מצוות?
״כן, מנסה להתחבר ליהדות, להתקרב לקב״ה. לא רק אני, גם המשפחה שלי שומרים מצוות, משפחה דתית״.
זה לא מובן מאליו, לשמור מצוות זה מחייב.
״אתה צודק, אבל זה היה הרצון שלי. כשהייתי ילד תמיד התפללתי. לפני השינה אומנם זה לא היה ׳קריאת שמע שעל המיטה׳, אבל תמיד עשיתי את התפילה שלי. גם בילדות ניסיתי להתקרב לקב״ה״.
איך החיים כאן בישראל?
״חיים מעולים ממש. אני יכול להשוות את החיים שלנו בין החיים שלנו באתיופיה לבין כאן בארץ ישראל, והחיים כאן הרבה יותר טובים. מדינה דמוקרטית, מערכת החוק באתיופיה לא כמו אצלנו, זה לא אותו הדבר. ישראל היא מדינת חוק. אבל, בעיקר ארץ קדושה, ארץ אבותינו, ובמיוחד ירושלים שהייתה החלום שלנו״.
שלמה מבקש לסיים עם כמה נקודות לחג השבועות. ״שם נוסף לחג הוא חג מתן תורה. בני ישראל אחרי יציאת מצרים הגיעו להר סיני וקיבלו מהקב״ה את התורה, את עשרת הדיברות. במעמד הר סיני התרחשו כמה ניסים, המעמד הזה מקודש לעם היהודי. כשמישהו מתגייר, כמו כל היהודים, הנפש שלו הייתה שם במעמד״. בעיני שלמה, ״באותו מעמד בעצם עם ישראל כאילו עשה גיור, הפך לעם קדוש״.
רות בגימטריה זה 606
יש דבר תורה שתרצה לסיים איתו?
"המדרש מספר כי בליל חג השבועות הראשון, הלילה שלפני המאורע החשוב של מתן תורה, בני ישראל הלכו לישון במקום לחכות לקב"ה. כשהתקרב הבוקר, הקב"ה כעס עליהם כדי שיתעוררו ומשה רבינו העיר אותם משנתם. כדי לתקן את מה שהיה הם היו ערים עוד לילה, ובנוסף קיבלו על עצמם שבשנים הבאות לא ישנו וילמדו תורה. את זה למדתי אצל הרב בבית הכנסת. במרכז הקליטה עושים כך גם, בחג השבועות לומדים כל הלילה בבית הכנסת".
שלמה הביא בפניי דרשה נוספת: "בחג שבועות יש מסורת לאכול מוצרי חלב. למדתי שבמעמד הר סיני, בעצם לאחר ה'גיור' שלהם, הם היו צריכים להיטהר. הם קיבלו את ההלכות איך לשחוט ולהכשיר את הבשר שלהם, שהפך מרגע קבלת התורה ללא כשר. האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה להשתמש ולאכול מאכלי חלב".
איך אתם עם גימטריה? נסיים עם עוד משהו קצר שהביא בפנינו שלמה, על כך שחז"ל לומדים, כי שמה של רות רומז לכך שהייתה גיורת: "רות בגימטריה זה 606. לפני מעמד התורה היו כבר שבע מצוות בני נוח שבהן מחויב העולם. אומרים שהיא קיבלה את שמה אחרי שהשלימה את ההצטרפות שלה לעם היהודי, כדי לקבל את כל תרי"ג המצוות". ■

דבר כזה עוד לא קרה לי

דבר כזה עוד לא קרה לי

01
לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, ולמרות זאת אכתוב כאן על איזה עניין שקרה לי ביום שישי שעבר.
מבצע ׳מגן וחץ׳ עוד היה בשיאו בימים רביעי-חמישי, וחיפשתי אחר מרואיין בנושא. סגרתי ריאיון עם ׳לשעבר׳ בכיר מאוד. שמחתי, הולך להיות מעניין. התקשרתי אליו בשעה היעודה והוא בכלל לא זכר שקבענו. "מילא, אדם עסוק", חשבתי לעצמי. התחיל הריאיון ואחרי שתי דקות, איך נאמר, הוא החל לאבד את זה. הריאיון:
02
"איך מחליטים לצאת למבצע צבאי רחב היקף בעזה?", שאלתי את הלשעבר, והוא השיב: "או שהמציאות מכריחה אותך ונוצרו תנאים כאלה שאין לך ברירה, כמו שקרה הפעם כשהג׳יהאד האסלאמי החליט שבגלל שמישהו שהתאבד בכלא בשביתת רעב, אז מותר לו לירות טילים על מדינת ישראל – או שאתה רוצה ליזום כאלה. שתי הדרכים לגיטימיות. הג׳יהאד האסלאמי הכריח אותנו, לא רצינו לחיות במצב שבו כל פעם שאיזה אחד מחליט למות בכלא בגלל שהוא לא רוצה לאכול, אז יורים טילים על שדרות. אז צריך לומר, ׳חבר׳ה, זה לא מקובל עלינו, ואנחנו נראה לכם איך זה לא מקובל׳..".
"החילוק שעושה מדינת ישראל בין הג׳יהאד לבין המאס, זה חילוק טוב?", הצגתי את שאלתי השנייה. הלשעבר ענה: "זה חילוק חיוני. מה, אם יש לך שני אויבים אתה רוצה להילחם בשניהם? למה שלא תפריד ביניהם?".
"השאלה אם אפשר לעשות את ההבחנה, הרי חמאס הוא הריבון", הקשתי, והוא החל להתעצבן: "שאלה מטומטמת! סלח לי שאני בוטה". ת׳אמת שחשבתי שהוא משיב בהומור, אלא שהוא המשיך בזעם גדול: "שאלה מטומטמת!! יש לך שני אויבים ואתה יכול להתמקד באחד מהם, אז למה לך להביא גם את השני לתוך המלחמה??".
"אולי גם חמאס יוצא מנצח פה?", ניסיתי לחזק את הקושייה המעצבנת שלי, והמרואיין שלנו קטע אותי והמשיך בעצביו: "מה הוא מנצח?! מה הוא ניצח? הוא נשאר בצד, אף אחד לא חושב שהוא עשה את זה בגלל אומץ ליבו. איך אפשר להכריז על זה בתור ניצחון? רק שוטים יכולים לחשוב ככה".
"הבנתי", עניתי מובך וחשבתי שנמשיך הלאה, אבל לא כך חשב הבכיר לשעבר: "איך חמאס יכול להכריז על זה בתור ניצחון, תגיד לי? יורים על עזה, הורגים את החברים שלו, פוגעים בארגון השכן – הוא לא עושה כלום ואתה עוד אומר שהוא יצא מנצח. נו, זה לא מטומטם?!".
מכיוון שהרגשתי שזה הופך לאישי, החלטתי להמשיך ולהקשות: "החמאס בכלל לא נפגע בסיפור הזה". תשובתו הייתה: "בוודאי שהוא לא נפגע, כי הוא לא עשה שום דבר, למה שיפגע?".
"מה זאת אומרת ׳לא עשה שום דבר׳?"
הלשעבר: "הוא לא עשה שום דבר, הוא לא ירה עלינו".
אחרי שתיקה של ארבע שניות בגלל ההפתעה שאחזה בי מהתשובה, ניסיתי להמשיך – "אבל חמאס עם כל הכבוד לג׳יהאד…", שוב הוא קטע אותי ואמר: "חמאס הוא רע, חמאס זה אנשים רעים, אבל מה זה שייך עכשיו. אתה יודע כמה אנשים רעים יש במזרח התיכון ואנחנו לא עושים להם כלום?".
למרות הזלזול שחשתי מדבריו, חשבתי להמשיך הלאה, כי בכל זאת, יש קוראים שמצפים לריאיון מעניין. "אני רוצה לעבור עכשיו ל…", התחלתי להגיד אבל הוא איבד את עצמו לדעת: "עזוב, עזוב, אני לא אוהב את הריאיון הזה, הריאיון הזה מטומטם… תודה רבה. התעצבנתי, הוצאת אותי מהכלים, אני לא אוהב את זה". "טוב, סליחה, להתראות". "להתראות", אמר וניתק.
כזה דבר עוד לא היה לי, מרואיין שמתעצבן משאלות. כעבור כמה דקות אחרי שהתאוששתי מהדברים שאמר לי (למרות שזה בעילום שם, לא פרסמתי את כל מה שאמר לי מפאת כבודו, כבודכם וכבודי) שלחתי לו הודעת וואטסאפ: "מעולם לא עצבנתי מרואיין. סליחה ושבת שלום", כך כתבתי בתקווה שיכתוב לי שבכלל הוא זה שצריך להתנצל.
אבל טעיתי, שום התנצלות, מעט הבהרה: "שבת שלום, אתה לא אשם", כתב לי, והוסיף: "השאלה הזאת נשאלת על ידי קבוצה לא קטנה של אנשים, חלקם מכובדים, שההבנה המקצועית שלהם דלה ולעיתים ילדותית. הם חושבים שאם יש פטיש גדול (צה"ל) צריך להשתמש בו שימוש מרבי ככל הניתן, ולכן מחפשים כל הזמן מסמרים ולא מבינים שלמכות הפטיש יש מחיר, חיצוני, פנימי וגם על הפטיש עצמו. שימוש יעיל בפטיש מחייב גם שכל ישר ולא רק יד חזקה, ולשאול תמיד מה רוצים להשיג בשימוש בפטיש ומה יהיה יום אחרי שמשתמשים בו. עוד הרומאים לימדו שאם יש מולך שני אויבים המשימה הראשונה ואולי הכי חשובה – זה להפריד ביניהם".
03
מה שלמדתי: לא משנה מי אתה, מה אתה עושה וכמה חשוב אתה – תמיד תהיה נחמד לאדם שמולך, גם אם אתה חושב שהוא כסיל גמור. אז אינני כסיל גמור ואני חושב שהשאלות שלי היו במקומן, אבל אולי הקב"ה סימן לי שכדאי שאקפיד יותר בכבודם של בני אדם.
שבת שלום. ■

יש לנו פה הכול

יש לנו פה הכול

כילד וכנער, וגם כחייל, יצא לי לראות פעמים רבות את העיר אלעד מבחוץ, לנסוע בסמוך אליה ובמקסימום לעמוד בתחנה שממנה עולים על האוטובוס לפתח תקווה או לאוניברסיטת בר אילן. אך לבושתי, מעולם לא נכנסתי לעיר וחוץ מזה שמדובר בעיר חרדית לחלוטין, כך חשבתי, לא היה לי מושג מה יש בה ומה היא מציעה. כי מה לי ולה.
אלעד הוקמה בשנת 1998 וכעבור כשמונה שנים הוכרזה כעיר בישראל. מתגוררים בה כ-50 אלף תושבים, כעשירית מהם דתיים לאומיים. הקהילה הדתית לאומית באלעד יציבה, מנהלת חיים קהילתיים וחיי תרבות ופנאי עשירים, ומבוססת במוסדות רבים בעיר, כולם במבני קבע, בתוספת ממשק הדוק עם ההנהלה הבכירה בעיר. ״רב הקהילה שלנו, הרב אברהם נחשון, ממפוני ימית ותושב גוש קטיף ובית אל לשעבר – מתמודד לתפקיד הרב הראשי לישראל״, אומר בשיחה עם 'גילוי דעת', המשנה לראש העיר, עו״ד יניב בדלוב. ״יש פה 13 בתי כנסת שכאשר כל בכנסת זה בעצם תת קהילה קטנה.
״יש לנו כציונות דתית גם מעורבות בקהילה החרדית, שזה סוג של שליחות שאנחנו רואים לעצמנו. אנחנו חיים בעיר מעורבת שרובה חרדית, ובכל זאת אתה יודע יש פה ניואנסים כאלה קטנים, למשל אירוע יום העצמאות, אירוע שבמקום אחר לא היה עובר חלק. אני לא רואה אירועי יום העצמאות בביתר או במודיעין עילית. פה אתה רואה שיש סוג של סימביוזה טובה, חיובית״. ראש העיר, ישראל פרוש, הוא אשכנזי-חסידי. ״הוא מאוד מאוד אוהב אותנו ותומך בנו, ובכלל, יש פתיחות רבה מצד החרדים בעיר, הם מכילים, מבינים ומזדהים״.

היעד שלי בבחירות הקרובות להגיע לשלושה נציגים במועצת העיר. בבחירות הקודמות היו חסרים 34 קולות להביא עוד מנדט או שניים. גם חרדים פונים אלי לעזרה

עו״ד יניב בדלוב, המשנה…
חובת מצוות כיבוד הורים

חובת מצוות כיבוד הורים

לא משנה באיזו שעה של היום, באיזה ערוץ, באיזו במה,…
הטובים למשטרה

הטובים למשטרה

לא משנה באיזו שעה של היום, באיזה ערוץ, באיזו במה,…
לא מתנצל על הסרטון<br>של בנות האולפנה

לא מתנצל על הסרטון
של בנות האולפנה

זה קרה בסוף שבוע שעבר, וזה עדיין מרגיז אותי. כמה…
אלפי תיירים יגיעו לשומרון בפסח לצפות באירוס השומרון הנדיר

אלפי תיירים יגיעו לשומרון בפסח לצפות באירוס השומרון הנדיר

זה קורה פעם בשנה ולמשך מספר שבועות בודדים בלבד: פריחת…
"פורום קהלת אוכלים נזלת"

"פורום קהלת אוכלים נזלת"

01מעולם לא כתבת על אופנה. מצד שני תמיד יש פעם…
קשה היא ההורות כקריעת ים סוף

קשה היא ההורות כקריעת ים סוף

01אין טעם להתחמק מזה. הורות. לכתוב על הורות. אז כמו…
הדיקטטורה הישראלית

הדיקטטורה הישראלית

01שלא ישקרו לכם. מה שקורה היום במדינת ישראל זה דיקטטורה.…
להחזיר את פעולות התגמול לשירות המדינה?

להחזיר את פעולות התגמול לשירות המדינה?

01רצח שני האחים לבית משפחת יניב, הלל מנחם ויגל יעקב…
תגיד לי מה אתה רוצה

תגיד לי מה אתה רוצה

01כשקמה עלינו ממשלת בנט-לפיד לא התחברתי בכלל לקריאות "המדינה היהודית…
כך נוטעים היח״צנים

כך נוטעים היח״צנים

01איזה חג יפה הוא ט״ו בשבט. לרוב הוא מספק לנו…