1.
48 שעות אחרי שהתבררו מימדי האסון הקשה במירון התפתח וויכוח ברנז’אי בטוויטר. שמעון ריקלין, איש ערוץ 20, האשים את כלי התקשורת שלא פתחו שידור חי בגל פתוח מיד עם היוודע האסון. באופן אירוני הציוץ הוליד וויכוח עם עיתונאים דתיים בתקשורת הכללית, שניסו להוכיח כמה דקות בדיוק עברו מאז הדיווח הראשוני על האסון ועד לפתיחתו של השידור החי בערוצים. כל ערוץ סיפר איך למרות כל הקשיים הצליח לאתר כתב וצלם ולשלוח למקום במהירות כדי לסקר את האירוע.
אבל המצייצים פספסו את העובדה שעצם הוויכוח תוך כמה זמן הגיע כתב למקום, הוא הסיפור. למרבה האירוניה אף אחד מהערוצים, למעט ערוץ 20, לא שלח צוות צילום לאירוע הישראלי הגדול בשנה. וזה הסיפור האמיתי, שמשליך על כל ההתייחסות לאירועי מירון.
במשך שנים ל”ג בעומר הינו האירוע הישראלי הגדול בשנה. למרות שרוב המשתתפים בו משתייכים לציבור החרדי זהו אינו אירוע חרדי בלבד, אלא כלל ישראלי. בתמונות והסרטונים ממקום האירוע נראו כמעט ורק חרדים, כיון שהאסון קרה בהדלקה של חסידות תולדות אהרן. אבל באירוע מתקיימות הדלקות נוספות של כלל ישראל, כמו הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר, הרב שמואל אליהו, הרב שלום ארוש ועוד רבנים בולטים שלא מזוהים דווקא עם הציבור החרדי.
מדובר באירוע של חצי מליון איש, האירוע הדתי הגדול בעולם, שהוא גם פסטיבל רוחניות ענק, שמשתתף בו פסיפס רחב של האוכלוסייה הישראלית.
2.
אבל למרות מרכזיותו של האירוע, במשך שנים מתייחסת אליו התקשורת כאל אירוע מגזרי, נחלת ה”דוסים”. בכל וועדות הכנסת שעוסקות בנושא לוקחים חלק פעיל הח”כים החרדים כמעט לבד. התקצוב לאירוע נתפס כסחטנות חרדית והתקשורת מעולם לא בדקה מה באמת קורה באירוע הישראלי הגדול בשנה. כבר שנים מדברים על מחדלים במקום, כולל מערך התחבורה שקרס בעבר יותר מפעם.
אבל איש בתקשורת לא מייחס תשומת לב לאירוע. גם בדיווחים המעטים על האירוע נכתב בדרך כלל על ה”מאמינים” שהגיעו להתפלל, כאילו מדובר בקבוצת פאגנים שעולים להר להדליק מדורות, בלי להבין שמעבר להיותו אירוע דתי, הילולת ל”ג בעומר במירון היא פסטיבל רוחני ענק שמקיף את כל חלקי החברה הישראלית.
התקשורת שצרחה השבוע נגד נתניהו, אוחנה והחרדים, צריכה להפנות אצבע מאשימה רק כלפי עצמה. איך מחדל חמור כמו הבריחה של בג”צ מהחלטתו ב-2008 להלאים את כל שטח ההר, שנבעה ככל הנראה משיקולים פוליטיים, נעלמה מעיני התקשורת. איך במשך שנים מתריעים בציבור החרדי על המחדלים הקשים שקיימים בהר, אבל איש בתקשורת לא הרים את הדגל וביצע תחקיר רציני על מה שקורה במקום.
במקום לעסוק בחשבון נפש ברגע הקשה הזה, כשהמתים מוטלים והלב שותת דם, היו מי שלא התביישו לרקוד על הדם. הקביעה כי המארגנים אשמים בגלל היותם חרדים והפניית האצבע המאשימה כלפי הציבור החרדי כולו, היא מעשה מביש וכואב. מדובר באסון בסדר גודל בלתי נתפס, אבל יחד עם זאת צריכים לזכור שאסונות כאלה כבר קרו בעבר. פסטיבל ערד, אולמי וורסאי, טקס הדלקת המשואות, אסון הכרמל, אסון המכביה, אלה רק חלק מהאסונות הקשים שפקדו את ישראל, כשהמוטיב המרכזי של כולם הוא שהיו יכולים להימנע.
3.
ודווקא על רקע העובדה שחלקים מסוימים בתקשורת לא זנחו את אומנות המדון גם ברגעים הקשים, צריכים להתבונן בנפלאות של העם שלנו. לצד אותם קולות בתקשורת היו גם מי שהציגו תקשורת אחרת. מראיינים רגישים שמקשיבים לסיפורי המשפחות, משדרים שלמים שמביאים לעם ישראל את העוצמות הגדולות שהיו במירון וכתבות צבע על כל אחד מהנספים, עם סיפורו המיוחד, הוכיחו שברגעי כאב אנחנו יודעים גם להתעלות מעל הוויכוחים המרים.
הסולידריות העצומה שפקדה את עם ישראל בסוף השבוע האחרון גילתה עד כמה אנחנו עם אחד ומחובר. למרבה הצער החיבור הזה מתגלה בדרך כלל בעיקר בעיתות כאב. אולי המסר הגדול מכל זה הוא כי הגיע הזמן שנלמד לדעת גם לחיות ביחד, ולא רק למות ביחד.