במסמך משטרתי שהוצא לפני כחודש על ידי מחלקת השיטור והסיור באגף המבצעים של משטרת ישראל, תחת נושא הכותרת ׳צמצום טיפול באירועי גניבה׳, ניתנה הנחיה ליחידות המשטרה השונות להימנע מלשלוח ניידת בגין תלונה לאירוע של עבירות שעניינן שליחת יד ברכוש הזולת, למעט חריגים מסוימים (כגון גניבת אמל״ח). במקרים השגרתיים לא תישלח עוד ניידת, אלא על נפגע העבירה יהיה להגיע לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש תלונה.
גם כך עד היום כמעט שלא טופלו תלונות מסוג זה ואחוזי הגילוי בעבירות רכוש (הכוונה לאחוז המקרים בו מצליחה המשטרה להגיע לעבריין) היו נמוכים ביותר, חד ספרתיים. כעת – לא נגיע אפילו לאחוז אחד, שכן אזרחים רבים יוותרו על הגשת התלונה מלכתחילה, ובנוסף, כאשר שוטר אינו מגיע למקום, יקטן באופן משמעותי הסיכוי לפענח את האירוע.
מסמך זה מצטרף לפסיקה של בית משפט השלום בבאר שבע לאחרונה, שהורה על שחרור ממעצר של צעיר בדואי שנתפס מחזיק בנשק, בתואנה כי הנשק לא שימש לירי באירוע פלילי כלשהו, אלא לצורך ירי של ׳שמחה׳ בחתונה. נניח בצד את הכשל הלוגי בהחלטה מהיכן יודע השופט המלומד למה שימש הנשק, הרי בסופו של דבר הכול נסמך על מילים שנמסרו מפי הנאשם או מפי עדים כלשהם. מישהו יכול לדעת למה באמת שימש הנשק בעבר ולמה עלול היה לשמש בעתיד, פרט לאותו ירי בחתונה? ומה קרה למתיישבים יהודים שלא ירו, אלא עשו חורים בתמונה במהלך חתונה? גם זאת נניח בצד.
מכל מקום, החלטות ופסיקות מסוג זה, שהן רבות מאוד בשנים האחרונות, גם אם מנומקות כזאת או אחרת, מונעות בבסיסן מתפיסה חולה שהגיעה אלינו ממחוזות הפרוגרס ההזוי בארה״ב ובמערב אירופה, ושמה ׳הכלה׳. בבסיס תפיסה זו הרעיון כי ישנם מגזרים ׳מוחלשים׳ בחברה, וכי עקב החלשתם והפלייתם, כמעין ׳תיקון׳ – יש להעלים עין מעבירות ומהתנהגות אנטי סוציאלית מצידם ולספוג את ההפסדים.
פועל יוצא נוסף מאותה תפיסה היא הטענה כי מקור הפשיעה ב׳אכיפת יתר׳ וב׳חיכוך יתר׳ של גורמי אכיפת החוק עם אוכלוסיות המיעוט. במסגרת אותה ׳הכלה׳ הוחלט במדינות השמאל בארה״ב על צמצום כוחות המשטרה, כולל סגירת תחנות (מה שמכונה, בארה״ב – defund the police), וכן מניעת כניסה של שוטרים לשכונות של בני מיעוטים כגון שחורים והיספנים.
גם תיאוריות אלה קנו שביתה במחוזותינו ובמשטרת ישראל ניתנו הנחיות לצמצם אכיפה כלפי מגזרים שונים, והדבר מתבטא בין היתר ביעדים סטטיסטיים שניתנו למשטרה לסגור תיקים נגד בני מגזרים שונים. ברציונל של תפיסה זו עומדת גזענות. כן, גזענות. זו המכונה על ידי ד״ר גדי טאוב – ״הגזענות של הציפיות הנמוכות״. לשיטת גורמי הפרוגרס בן המיעוטים (אם זה ערבי כאן או שחור או היספני בארה״ב) אינו בעל מוסר אישי, אינו מסוגל לבחור בין טוב לרע. כך, כשיהודי זורק אבן על ערבי, הוא נמק בכלא לשנים ארוכות. אך כשערבי זורק אבן או אפילו בקבוק תבערה על יהודי, או אפילו יוצא מביתו במטרה מוצהרת לרצוח יהודים – אין מה לעשות עימו, כי הרי כך הוא הערבי – כשהוא רואה יהודי הוא ׳חייב׳ לתקוף אותו. צריך ׳להבין׳ ו׳להכיל׳ את התנהגותו. באותה המידה, כשיהודי נכנס לכפר ערבי ועובר לינצ׳, תשמעו בתקשורת הפרוגרס שיח בנוסח ״מה היה לו לעשות ביישוב ערבי״, או ״מדוע הצבא והמשטרה לא מנעו כניסה ליישוב״, ולא תישמע כלל השאלה מדוע הערבים תוקפים עובר אורח שנכנס ליישובם?
זוהי גישה המקטינה את בן המיעוט. הרי אם רואים אנו בכל עבריין, ללא חשיבות ללאום, לדת או למין, כאדם השווה לנו, אדם בעל בחירה, האחראי למעשיו – הדרישה ממנו תהיה לעמידה בכללי המוסר והחוק, בדיוק כפי שאנו דורשים מעצמנו. כך שדווקא גישה שוויונית כלפי המיעוט מחייבת להתנער כליל מהמושג המפלה שנקרא ׳הכלה׳.
הבן שלנו לא יירה בחתונה גם אם הוא ׳שמח׳ מאוד. כך גם הערבי. הבן שלנו לא יפרוץ ולא יגנוב, ואם יעשה כן – אנו נוקיע אותו. כך גם תהיה הדרישה מהערבי ומסביבתו. הבן שלנו יכול להצטופף ב׳קופסת גפרורים׳ בת 80 מ״ר בבניין בן 30 קומות ולא להשתלט על שטחים פתוחים – כך גם נדרוש מהערבי.
מי שלא יעמוד בדרישות אלה נבקר אותו ונפעל כלפיו בתקיפות, ללא מורא, בלא כל הגבלות שהן.
עקב קידום שיח ההכלה בארה״ב בשנים האחרונות, קיימת כיום אפשרות לבדיקה אמפירית של תיאוריה זו. והינה – במדינות או בערבים בארה״ב שבהם נבחר מושל או ראש עיר פרוגרסיבי, הפכו החיים לסיוט מתמשך. ביזה של בתי עסק, שודים וירי ברחובות. והנפגעים העיקריים הם לא אחרים מאשר אותם בני מיעוטים שהפרוגרסיבים טענו שהם באים להיטיב את מצבם.
כך למשל מאות אלפי תושבים – רובם בני המעמד הבינוני, בעלי עסקים, אלה שמשלמים מיסים ומחזיקים את המדינה – עזבו את מדינת ניו יורק תחת שלטון הדמוקרטים מאז בחירת ביידן לנשיאות ועברו להתגורר במדינות שמרניות, כגון פלורידה או טקסס. מי שנשאר הם נתמכי הסעד, שרק מושכים כספי ציבור, והמדינה נתונה כיום בקשיים כלכליים של ממש. לעומת זאת, במדינות שהעלו על נס את הביטחון האישי כגון פלורידה, הכלכלה משגשגת וקיימת הגירה חיובית.
כנגד גישת ההכלה עומדת ׳תיאוריית החלונות השבורים׳ של ראש עירית ניו יורק לשעבר, רודי ג׳וליאני. על פי תיאוריה זו יש לנקוט ביד קשה, כולל מעצר, כלפי כל עבריינות, כולל מה שנתפס כעבירות קלות (הטרדת עוברי אורח, גרפיטי, הסתננות לרכבת התחתית, שבירת חלון). באזורים שבהם הוחלה תפיסה זו – חלה ירידה של ממש בעבריינות, והיא הובילה למיתוג מחדש של שכונות שבעבר נחשבו כבעייתיות (כגון שכונת הארלם) ולעליית שווי הנכסים.
גישה של אכיפה מלאה ושוויונית כלפי כל עבירה, בלא הקלות לאף מגזר, תבוא בסופו של דבר לטובת כולם, כולל בני המיעוטים. הרי כיום ניתן לראות שתפיסת ההכלה הפכה את החיים ביישובים הערביים לבלתי נסבלים, עם מקרים יומיומיים של אלימות, סחיטה, ירי בנשק חם בגין כל דבר של מה-בכך. זו גם אחת הסיבות למעבר של ערבים רבים להתגורר ביישובים יהודיים. אך אם תנקוט מערכת אכיפת החוק, החל ממשטרת ישראל ועד לתביעה ולבתי המשפט, ביד קשה ובלתי מתפשרת בגין כל אירוע עברייני, קטן ככל שיהיה – ישוב הסדר והשקט גם ליישובים אלה.
הניסיון להחיל כאן תפיסות פרוגרסיביות הזויות הוא שיטתי ובלתי פוסק. כמות עצומה של ארגונים, כולל כלל ארגוני הבת של הקרן לישראל החדשה, פועלים לצורך כך במימון נדיב של מדינות זרות ושל בעלי הון כגון ג׳ורג׳ סורוס. עוד משימה לנבחרי הציבור שלנו, בתקווה שיעלה בידם להגיע לשלטון, תהיה להקים חומה בצורה כנגד אותם ארגונים, שכיום קנו שביתה גם בתוך מערכת הביטחון והמערכות השונות לאכיפת החוק.
