01
פעם אחת הרצתי בכנס של כמה מאות יועצים של משרד החינוך.
הרגשתי שאת ההרצאה הזאת אני רוצה להקדיש להוריי היקרים. הוריי שתמיד אהבו אותי ללא תנאי, כזה או אחר, והאמינו בי למרות שלא מעט מורים ומנהלים "הפריעו לי בדרך" (למען ההגינות, אודה שהיו גם כאלה שלא הפריעו).
בחופש הגדול, שלפני עלייתי לכיתה א', הלכתי בשמחה ובהתרגשות עם אימי היקרה לקנות תיק חדש, קלמר ושאר דברים שהייתי צריך לתחילת דרכי החדשה בבית הספר. בחרתי בשמחה תיק שאהבתי את צבעו, ובאותו לילה כמעט ולא ישנתי מרוב התרגשות לקראת היום הראשון שלי בבית הספר. בבוקר הלכתי בשמחה לבית הספר כשהתיק החדש על גבי.
הגעתי לכיתה והתיישבתי במקומי, נרגש מצפיה. במהלך היום אחת המורות שלימדה את כיתתנו נכנסה לכתה, אמרה בחיוך שלום לכולם, והחלה בהקראת שמות התלמידים.
מכיוון ששם משפחתי מתחיל באות "ש" הייתי בין האחרונים בכיתה, ואולי אף האחרון ברשימה. המורה הקריאה את שמי "אורי שכטר", הרימה את עיניה, התבוננה בי במבט מלא תוכחה וקראה: "מה, עוד אחד, עוד שכטר?".
02
כנראה שחלק נכבד מתשעת אחיי היו אף הם תלמידיה של אותה מורה. באחת, פוגגה המורה את ציפיותיו ושמחתו של ילד קטן, שבסך הכל רצה להתקבל בשמחה על ידי המורה, ביומו הראשון בבית הספר.
הזיכרון של אותה הרגשה, על אף שחלפו כל כך הרבה שנים מאז, עדיין מכאיב לי. העלבון היה כל כך חזק והשפיע לא מעט על המשך לימודי בבית הספר ועל התייחסותי למסגרת החינוכית.
03
לפני כמה זמן הוזמנתי לבר מצווה בירושלים להרצות בפני כל הנוכחים בבר המצוה. בעודי עומד ומרצה, קלטתי במבטי את המורה מכיתה א'. הבנתי תוך כדי ההרצאה שהיא כנראה סבתו של חתן בר המצווה שישב יחד עם שני הוריו מולי.
את האמת חשתי סוג של סגירת מעגל – אין על בורא עולם הפקות, הוא תמיד מפיק את האירועים הכי מפתיעים, לא צפויים ומסקרנים.
הסבתא ישבה בקהל והקשיבה לדבריי ומדי פעם אפילו זיהיתי בעיניה לכלוכית של דמעה. כשסיימתי את ההרצאה קמה הסבתא/המורה, פנתה אל כל האנשים שמילאו בצפיפות את האולם שבו התרחש האירוע, ואמרה בגאווה:" זה התלמיד שלי, מעשה ידי להתפאר…".
04
יום אחד, לפני מספר שנים הוזמנתי להרצות בבית הספר בו למדתי לפני 30 שנה. ההחלטה להיענות להזמנה זו הייתה קשה לי, בעיקר לאור זיכרונותיי כתלמיד בבית ספר זה. בסופו של דבר החלטתי להגיע.
את פני קיבל מנהל בית הספר שהיה מהצוות החינוכי גם בתקופת לימודי בבית הספר. המנהל שראה אותי לאחר יותר משלושים שנה שלא נפגשנו אמר לי, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אני זוכר אותך וגם את כל הצרות שעשית לנו כשהיית קטן…".
המנהל ליווה אותי לאולם. עמדתי על הבמה והבטתי בו. הייתה לי הרגשה שהוא נשאר לשיחה שלי רק מתוך נימוס. הוא עמד בפינת האולם כשהוא נשען על הקיר, ועמידתו האדישה משהו חיזקה בי את התחושה כי ברגע שיהיה שקט באולם ואתחיל לדבר, הוא יצא וימשיך בעיסוקיו.
התחלתי לדבר. התרכזתי בעיניהם של הילדים שגדשו את האולם והקשיבו לדבריי בשקט. כיוונתי אליהם ורק אליהם את דבריי. ההרצאה הסתיימה לאחר כשעה. הבטתי כבדרך אגב, לכיוון בו עמד המנהל, ולהפתעתי הרבה ראיתי אותו עדיין שם, עומד ומנגב את עיניו הדומעות…
