01
השורש של המילה עצמאות הוא עצ"מ. עצם הוא דבר עומד כשלעצמו, בסיס חופשי ללא תוספות (כדוגמת עצמות האדם שהן בסיס הגוף). הפסוק הראשון בתורה שבו מוזכרת המילה עצם היא: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג). במילים אחרות להיות עצמאי זה לחזור לבייסיק של החיים; לחזור לעצמנו.
02
הדרך להרגיש עצמאי ביום העצמאות ה76 של מדינת ישראל היא להשתחרר מהתלות בכל התוספות והתפאורות שבשנים רגילות העניקו לנו תחושת עליצות וביטחון. לא הכוונה רק לפטישי פלסטיק ולבמות בידור אלא גם לדברים עמוקים יותר: הקונספציה שצה"ל לא יכול להיכשל; ההסתמכות בעיניים עיוורות על ארה"ב; האשליה שיהודים פרוגרסיביים בישראל ובעולם לא יחצו קווים אדומים כנגד עמם; הפנטזיה שהאנטישמיות היא זיכרון היסטורי רחוק. כל אלו התערערו בחצי שנה האחרונה.
03
אל חשש, כל הבעיות יפתרו לאיטן, כמו תמיד: המערכה תהיה ארוכה אבל צה"ל ינצח; הכוחות השמרניים בארה"ב לא אמרו את המילה האחרונה; הפרוגרסיביים יתנדפו דמוגרפית; התרבות העולמית תלך ותתיישר עם מוסר הנצח היהודי – אבל השנה יש לנו הזדמנות להיות עצמאיים מבחינה נפשית. כשם שבליל הסדר בשנת הקורונה למדנו שאפשר לשמוח בלילה זה גם שאנחנו לבדנו, כך גם יום העצמאות הזה ימקד אותנו בדבר העצמי ביותר – גם שאנחנו לבד יש תמיד את ריבונו של עולם, וזוהי העצמאות הגדולה ביותר.
04
אחד מהנושאים בהם עוסקת פרשת אמור, הוא ספירת העומר (פרק כג, א-כג) שאנו, שלא במקרה, מצויים בעיצומה בדיוק בשבועות הללו. לאחר שעם ישראל יוצא בחג הפסח ממצרים הוא מגיע להר סיני ומקבל את התורה בחג השבועות. בין שני המאורעות הגדולים הללו עברו שבעה שבועות. מסתבר ששבעה שבועות זה המון זמן. בזמן הזה קרה משהו גדול לעם ישראל, וכל שנה אנו חווים אותו מחדש.
05
בחמישים הימים שבין י"ד בניסן (יציאת מצרים) לו' בסיוון (קבלת התורה) לאחר תפילת ערבית, נוהגים לספור כל יום שעובר: "היום יום אחד לעומר"; "היום שני ימים לעומר" וכן הלאה. (אגב, על פי ההלכה, אסור לומר את מספר היום עד שאדם אינו סופר אותו בתפילה באופן רשמי, נתון שגורם פעמים רבות לנשאל "כמה היום לעומר?" לענות בשפה של כתב חידה: "אתמול היה כך וכך"). בין כה וכה, ספירה זו מכונה "ספירת העומר", מפני ש"העומר" הוא שמו של קורבן העשוי מאלומת שעורים שהיה מוקרב בבית המקדש מיד בצאת הפסח, והיווה נקודת ציון לתחילת הספירה.
06
הופעתו של עם ישראל על במת ההיסטוריה נעשית בשני שלבים: השלב הראשון הנו יציאת מצרים, בניית הקומה החומרית-לאומית. שישים ריבוא יהודים (מספר משמעותי כשלעצמו בגאולת ישראל – כדוגמת שש מאות אלף היהודים שמנה היישוב היהודי בארץ בקום המדינה), הולכים ויוצרים את הלאום הישראלי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, מא).
07
השלב השני הנו מעמד הר סיני, בניית הקומה הרוחנית-הכרתית. לאחר התעלות של ארבעים ותשעה ימים, ביום החמישים אנו מקבלים את התורה. המספר חמישים מבטא על פי חוכמת הקבלה את המדרגה שמעל עולם הטבע (המספר שבע מכיל את שבעת ממדי המציאות הטבעית – ימין ושמאל, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, נוסף על נקודת האמצע המאגדת הכול; ארבעים ותשע, שבע כפול שבע – הטוטאליות של עולם הטבע; חמישים – ההתעלות מעל הטבע). חמישים יום לאחר לידת הגוף הלאומי של עם ישראל מגיע העם במעמד הר סיני למודעות הכרתית עם תפקידו, ושומע את קולו של ה': "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב).
08
בכל יום בספירת העומר אנו סופרים עוד יום, עולים עוד מדרגה למתן תורה. הדברים נרמזים בדברי חכמים, האומרים כי קורבן העומר, שאותו אנו מניפים במוצאי הפסח, עשוי כאמור משעורים, ולכן מכונה "מאכל בהמה" (ירושלמי, סנהדרין יב, ב) – הפן החומרי במציאות. ואילו "קורבן שתי הלחם", שאותו אנו מקריבים בבית המקדש בחג השבועות, עשוי מחיטים ולכן מכונה "מאכל אדם" (הוריות יג, ב) – הפן האנושי במציאות. דהיינו, ישנה התעלות המבוטאת בספירת העומר מפסח לשבועות, מן הצד הבהמי אל הצד האנושי, מן החומר אל הרוח – עד לבניין הקומה השלמה של עם ישראל.■
