"בואי, נצא למצוא מה לבשל… השם יעזור ויזמן לנו משהו מהר, נחזור, נבשל ונצא לשם, נגיע לפני השקיעה…", ברכה התקרבה בהליכה מהירה לעבר ביתה של נעמה, ונעמדה מולה בנחישות.
"אין לי כוחות ברכה, אין לי כוח להתמודד כאן לבד עם הכל, אין לי כוח לרוץ לחפש אוכל, לחזור לפה לבשל, לרוץ לשם, לראות אותם שבורים מהעבודה הקשה… אין לי כוח, וגרוע מזה, אין לי אמונה שמשהו ישתנה". הדמעות הציפו את עיניה של נעמה שישבה על כיסא בפתח ביתה, מביטה בילדים המשחקים בחדווה. היא שוב הרגישה את הכיווץ המוכר בלב, זה הנובע מחוסר תקווה.
לאט הרימה עיניה וראתה את ברכה מביטה בה במבט רציני. "זה מה שהם רוצים המצרים, שנאבד את התקווה והאמונה, ולא ניתן להם את זה!". אש יקדה בעיניה החומות והגדולות כשדברה. היא הרימה יד לסוכך על עיניה מהשמש כשהפנתה מבטה לעבר השדות הרחוקים בהם עבדו וישנו הגברים העבריים.
"תחשבי כמה זה מחזק אותם כשאנחנו מגיעות עם ארוחת חמה וחיוך, גם אם החיוך קצת עייף… כמה הנוכחות שלנו מביאה את החום של הבית". ברכה הסתכלה שוב אל נעמה וראתה את עיניה הכבויות מביטות בה.
"זה מה שמחזיק אותם שם בשדה, בלילה, במעט הזמן שיש להם לנוח בין עבודה לעבודה", אמרה בוודאות. דמעות החלו לזלוג מעיניה של נעמה, "לא יודעת איפה למצוא את הכוחות הללו בתוכי… ואם אני לא מוצאת כוח, איך אעביר אותו לאלימלך?", מחתה את הדמעות במהירות כדי שהילדים לא יראו. "אני מחלישה אותו", לחשה, 'הוא רואה כמה קשה לי וסובל יותר".
"זו בדיוק העבודה שלנו". ברכה התיישבה לידה, ולקחה את ידה של נעמה בידה. היא ליטפה את היד שסימני העבודה הקשה ניכרו עליה. מנסה להעביר אליה כוחות דרך המגע המנחם. "תקשיבי לי, האמונה והביטחון שבנו זה מקור הכוח שלהם. הם מביטים בנו ומתחזקים, זה משאיר את ניצוץ החיים ברוחם, גם כשהגוף כבר לא מסוגל לעשות כלום… זה הכוח שלנו הנשים, כוח הטבוע בנו מעצם היכולת שלנו לגדל חיים בתוכנו". ברכה ראתה את עיניה של נעמה מביטות בה והמשיכה לדבר, "לא סתם נקראת האדמה ' אימא', היא מצמיחה חיים בלי להפסיק לרגע, תמיד מאמינה ביכולת שלה להצמיח… גם בנו, הנשים, יש את הכוח הזה, כוח הצמיחה. כוח לגדל ילד, וכוח לגדל ביטחון ואמונה. לגדל במובן הפיזי ולגדול במובן הרוחני". ברכה נשמה נשימה עמוקה, "אנחנו רק צריכות להיות בטוחות ביכולת הזו שלנו".
היא הסתכלה שוב לעבר האופק וקיבלה בתוכה החלטה אז רכנה לעבר נעמה, "אשתף אותך במשהו מאוד אישי", אמרה ברכות, "אני לא נוטה לשתף במה שאלחנן אומר לי, אבל הפעם מוצאת בזה טעם. באחד הימים כשבאתי אליו לשדה הוא אמר לי שהאמונה הפועמת בי בגאולה הקרובה… האמונה שתיכף ניוושע, מפעימה אותו ונותנת לו חַיּוּת". היא אמרה, וסומק של מבוכה עלה בלחייה, 'שבזכות המילים שלי המהדהדות בו, הוא מוצא כוח לקום בבוקר ולעודד את האחרים לקום".
שתיקה השתררה, שתיהן הביטו לעבר השדות הירוקים. ליבה של ברכה דפק במהירות, כולה תקווה שחברתה תמצא כוחות אמונה, שתתחבר… חשה את ליבה הצמא, המחפש את ניצוץ האמונה.
בהחלטה של רגע ברכה קמה, והקימה את נעמה איתה. "בואי, נלך לשאוב מים. בדרך נתפלל ש-ה' יזמן לנו מה לבשל בתוך המים, נתחיל בזה", חייכה חיוך קטן. נעמה חייכה חזרה בעל כורחה, מרגישה איך הרוח של ברכה, גורמת להכל להראות קל יותר.
היא נכנסה לביתה, ויצאה עם סיר. "אלישיב, שים עין על כולם, אחזור עוד מעט", אמרה לבנה הבכור שישב שקוע בקריאת קלף, מהנהן לעברה. "עוד מעט יגיע לגיל ויהיה מחויב לצאת גם הוא לשדה", אמרה כשהחלו ללכת, מרגישה שוב את הדמעות הממלאות את עיניה. ברכה עצרה לרגע ואמרה: "לא, זה לא יקרה, כי ריבונו של עולם יגאל אותנו לפני! נחיה את הידיעה והביטחון שהשם ירחם ויציל אותנו, ואת הידיעה שהכל מדויק ומכוון לטובה".
נעמה הרגישה את המילים מתחילות לחדור לתוכה ולמלא אותה, שמה לב לראשונה איזה יום מלא שמש נעימה היום הזה. היא הרימה פניה, ונתנה לשמש ללטף אותה בחומה, נשמה עמוקות והנהנה בראשה. "נכון, זה לא יקרה!", אמרה בקול צלול ורם.
׆׆׆
"ואפילו בלילה לא היתה לבני ישראל מנוחה לילך לישון ולהניח הראש, כי אחרי שכל אחד מהם השלים את מכסת הלבנים, היו אומרים להם לבקע עצים, ובכל לילה חיפשו סוג אחר של מלאכה להעבידו בה, והכונה שלהם היתה למעטם מפריה ורביה. אבל נשותיהם היו צדקניות וחסידות. השגיחו על בעליהן והיו מבשלות להן משהו חם, והיו מכינות להם לאכול, והיו מסעדות אותם במילים רכות. והיו אומרות להם, 'אל תצטערו, כי לא כל חיינו נהיה עבדים לשפלים אלו, כי יש לנו הבטחה מאת השי"ת שהוא ירחם עלינו…" (מתוך ילקוט מעם לועז שמות א עמ' ל-לא).
שנזכה בעז"ה לספוג לתוכנו בחג הפסח מרוחן, מכוחן ומעומק אמונתן של אותן נשים שהחזיקו את עם ישראל במצרים, אמן! ■
