אחרי הדברות האוסרים עלינו רציחה, ניאוף וגניבה, חותמת התורה את עשרת הדברות באיסור החמדה, הכולל את האיסור שלא לחמוד את הבית של חברי, את רכושו וחלילה גם לא את אשתו. מה כולל האיסור הזה, ומדוע היה חשוב לתורה להכניסו דווקא בעשרת הדברות?
רבים מהפרשנים פירשו את האיסור לאדם לרצות דבר הנמצא ושייך לחברו בכך שאיסור זה הוא מהחשש שמא החמדה תגרום לגזל ולרצח. לפי הסברם התורה אסרה עליי לחמוד כי כאשר אדם חומד את אשר לחברו ולא מצליח להשיג את מבוקשו, אז חלילה הוא יגנוב את החפץ ממנו או אפילו יגיע לרצח בעבור המבוקש שחמד.
הקושי בהסבר זה הוא שאיסור חמדה נכתב רק כמעין 'חגורת בטיחות' בכדי שלא נעבור על איסורים חמורים של גניבה ורצח, ואין החמדה איסור עצמי. ויותר מכך – אם זו כל כוונת התורה מדוע נכלל איסור זה בתוך עשרת הדברות, הרי הוא רק מעין סייג לאיסורים אחרים?
האבן עזרא העלה את הקושי כיצד בכלל אפשר לצוות על איסור חמדה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה: איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?", או במילים פשוטות: זה 'טבעי' לחמוד וכיצד התורה אוסרת חמדה? עונה האבן עזרא שאיסור החמדה הוא איסור עצמי הנובע מחוסר אמונה בהנהגה האלוקית. האדם צריך לדעת שאלוקים הוא מנהיג את העולם וכל מה שמגיע לי אקבל, ומה שמגיע לחברי אין לי שום עניין ורצון שיהיה שלי.
החומד כביכול אומר לאלוקים: "טעית בסדר ובחלוקה בעולם, מה פתאום לחבר שלי יש מכונית אדומה? אני רוצה את המכונית שלו, מה פתאום נתת לחברי את האישה הזו? אני רוצה אותה לעצמי…". אך ההבנה הנכונה היא: "כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון, לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'…", ומכיוון שכך: "המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד" וממילא אין מקום לחמדה.
יוצא לפי דבריו שאיסור חמדה הוא איסור ששורשו באמונה בה', כי אדם שבאמת מאמין אין לו לחמוד ולא רוצה לחמוד, ולהפך האדם החומד מגלה חיאסרון באמונה בה'. כך יוצא שעשרת הדברות פותחים בציווי על אמונה: "אנוכי ה' א-לוקיך" ומסיימים בציווי האמונה "לא תחמוד".
