אורי שכטר

לסמוך על רבי שמעון בשעת הדחק

אורי שכטר

אורי שכטר

מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי

הנחתי את ראשי על הציון ובכיתי, אוי כמה בכיתי. בכיתי על האבא היקר שלי שהיה גדול מהחיים, בכיתי על אמי היקרה שהייתי קשור אליה בנימי נפשי, ובכיתי על דברים נוספים.

כשאנו במצוקה כלשהי אנו מתפללים לבורא עולם שהוא מלך העולם. אבל גם שמבקשים משהו מהמלך, מכתב המלצה ממישהו שמקורב אליו תמיד יכול לעזור. השבוע אנו חוגגים את ל”ג בעומר יומו של ר’ שמעון בר יוחאי ואשתף בשני סיפורים אישיים שזכינו בהם למכתב המלצה כזה.
כבכל שנה גם השנה אנחנו נחגוג לבתי היקרה, ניצן, יום הולדת בל”ג בעומר אף על פי שהיא נולדה בכלל בי”ד כסלו. מאיפה נחת עלינו יום הולדת נוסף?
הסיפור מתחיל לפני כ-17 שנה כשניצן הייתה בת 3, כמה שעות לפני המדורות של ל”ג בעומר. אשתי כנה וכמה חברות ישבו על הדשא שמול ביתנו, כנה נכנסה הביתה כדי להביא משהו. באותו הזמן אני נסעתי בג’יפ מול ביתנו, והפניתי את מבטי לילד קטן רץ שרץ משמאלי לכיוון מטעי הדובדבן. פתאום שמעתי בום חזק וקלטתי מיד שניצן ביתי הקטנה רצה לכיווני ואני העפתי אותה עם הג’יפ למרחק רב. קשה לתאר במילים את התחושות הקשות שעברו עלי.
רצתי לכיוונה של ניצן, היא שכבה על הכורכר בעיניים פתוחות ולא הגיבה כלל לכל הצעקות שלי.
הרמתי אותה (מה שהתברר לי בדיעבד שאסור לעשות במקרים כאלה), הנחתי אותה בשכיבה בכיסא שלידי והתחלתי לנסוע לכיוון צומת גוש עציון. תוך כדי הנסיעה התקשרתי למד”א ולרופאים בכירים הגרים באזורנו. לאורך כל הנסיעה ניסיתי להעיר את ניצן ולא הצלחתי, היא בהתה בי בעיניים פקוחות ואני חשבתי כבר על הנורא מכל…
לפני שהגענו לצומת הגוש ראיתי את ניצן מתחילה למצמץ בעיניה, והיא התחילה לשיר בשקט את השיר “במירון קבור ר’ שמעון אדוננו בר-יוחאי”. היא המשיכה לשיר גם שהעברנו אותה לאמבולנס הטיפול נמרץ, גם בדרך לבית החולים, וגם כשהגענו לבית החולים עצמו. בכניסה לבית החולים חיכה לנו צוות של טיפול נמרץ ומיד הובילו את ניצן לחדר טראומה לבדיקות.
לאחר שבוצעו כל הבדיקות האפשרויות התברר שלמעט מכה קטנה בראשה לא קרה לניצן כלום. גם הצוות הרפואי וגם אני היינו המומים שכנגד כל הנתונים ומצבה בזמן התאונה, לילדה המתוקה אין כלום.
מאז אותו לילה שנשארנו ניצן ואני בבית החולים שמחים אבל רעבים, קיימת חבורה של כמה חבר’ה מראש צורים שיוצאים כל ראש חודש (כבר 17 שנה, למעט תקופת הקורונה) בשעות הקטנות של הלילה. הם קונים באנג’ל כמה מאות לחמניות מזונות ומחלקים לחולים ולמשפחותיהם, לעיתים בבית החולים “הדסה עין כרם” ולעיתים בבית החולים “שערי צדק”.
ועוד סיפור קצת פחות דרמטי…
לפני כ-13 שנים נפטר אבי היקר שמואל שכטר ז”ל. לאחר שנתיים מפטירתו של אבי נפטרה גם אמי. אף על פי שאני האח הקטן במשפחה של עשרה ילדים השתדלתי להמשיך את צוואת הוריי ולחזק את הקשר והאהבה בין האחים והאחיות בתוך משפחתנו. נושא זה של האחדות בין בני המשפחה היה מאוד חשוב להורי.
על אף שהאחים והאחיות שלי מקסימים, באמת, עדיין הייתי במתח תמידי שהכול יתנהל כשורה. כנראה בגלל המתח והרצון להצליח במשימה חשובה זאת. ובנוסף לכך הפרידה הקשה מאמי (נשארתי עד יומה האחרון הילד הקטן והמפונק שלה למרות שהייתי כבר בן 40) . התחלתי להרגיש לא טוב, הן מבחינה נפשית ובהמשך גם מבחינה גופנית.
בשלב מסוים כל הצד הימיני של גופי נתפס, הרגשתי ממש שיתוק בצד הימני של הגוף. נסעתי לטובי המטפלים בארץ ושילמתי להם סכומי עתק על טיפולים ששום דבר לא יצא מהם. הרגשתי בתוכי שאני ממש תקוע, תקוע נפשית ובקשר ישיר תקוע גם גופנית. יום חמישי אחד ישבתי בחצר ביתנו בשעה אחת עשרה בלילה וחשבתי לעצמי “איך אני יוצא מזה?”, הסתכלתי על בני אופק ואמרתי: “אופק תתארגן זריז נוסעים לקברו של ר’ שמעון בר יוחאי במירון”.
אופק הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח “אבא אתה בטוח במה שאתה אומר? עם הכאבים שלך אתה תשרוד את הנסיעה הזאת?”
עניתי: “אופק הלב שלי אומר לנסוע, אז נוסעים, אני לא יכול יותר לסבול את הכאב הזה”. יצאנו לדרכנו ובשעה שתיים בלילה הגענו למירון לקברו של ר’ שמעון בר יוחאי. חניתי את הרכב סמוך לכניסה לבניין ונגשתי בצעדים מהירים, מכוון מטרה לציון הקבר של ר’ שמעון. אמרתי לעצמי “אורי היית פה הרבה פעמים וכמעט תמיד הגעת בפוזה של ‘נוסעים לר’ שמעון’, עכשיו אתה מגיע וזורק את עצמך בתפילה אמיתית ועמוקה ולא עוזב את המקום עד שאתה מרגיש טוב”.
הנחתי את ראשי על הציון ובכיתי, אוי כמה בכיתי. בכיתי על האבא היקר שלי שהיה גדול מהחיים, בכיתי על אמי היקרה שהייתי קשור אליה בנימי נפשי, ובכיתי על דברים נוספים. בשעה ארבע וחצי בבוקר התחלתי להרגיש פתאום הרבה יותר טוב. קמתי מציון הקבר שפשפתי את יד ימין שלי כלא מאמין. התקשרתי לכנה אשתי בהתרגשות גדולה ואמרתי לה זהו הכול בסדר אני חוזר הביתה בריא לגמרי.
וכך אכן קרה. כל הכאבים חלפו כלא היו. התפללנו במקום תפילת ותיקין שגם היא היתה מדהימה ומרוממת, וחזרנו בנסיעה ארוכה ושמחה לביתנו. נזכרתי במשפט הכתוב בכמה מקומות מה בגמרא: “כדאי הוא ר’ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק”.
אז ממליץ לכולם באהבה רבה לנצל את יום ל”ג בעומר לתפילות שיגיע עד לבורא עולם עם המלצה מיוחדת של התנא ר’ שמעון בר יוחאי…

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתבות נוספות

ההשתלטות של הרש"פ

לצד הבנייה הבלתי חוקית ביו”ש אותה מקדמת הרשות הפלסטינית, פועלת בשטח מערכה אחרת שמותירה את רשויות האכיפה כמעט

100 שנים של מאבק

ישבנו לשיחה צפופה עם ד”ר מרדכי קידר – מרצה במחלקות לערבית ומזרח תיכון, והמזרחן ד”ר אדי כהן, שניהם

מה זה להיות מכור

זאב קרומבי, מומחה להתמכרויות התנהגותיות, בשיחה עם יעל אליה מדי, על חרדות, התמכרויות וזוגיות תקופת הקורונה התאפיינה בחרדות,

גוי קדוש

כאשר מסתכלים על ירון אברהם, בן 43, נשוי ואב לשתי בנות, לא ניתן לנחש מהו המסע שעבר ושהוא

אדוני ראש העיר

בדרך העולה לירושלים, עוד רגע נכנסים בשעריה של העיר, הריאות נמלאות באוויר פסגות וניחוחות העיר המיוחדת הזו עוטפים

בניין עולם

״פתאום הבנתי שיש מישהו שמנהל את העולם. הייתי בחור שבא מחינוך אתיאיסטי לגמרי, חניך בשומר הצעיר, הרגשתי את

שקופים וכואבים

24 שנה עברו מאז שדסי רבינוביץ’ נפטרה ממחלת הסרטן כשהיתה בעשור השני לחייה. סיפורה של דסי עלה למודעות

עיתונאי שמעון שיפר

מר סקופ

יקב ירושלים אגודה חקלאית, מהיקבים הוותיקים בארץ, היחיד בעיר הקודש ירושלים, הוא גלגולו של יקב שהקים יונה מנדלסון חסיד חב”ד בשנת 1951 בין חומות העיר העתיקה בירושלים.

עופר גואטה, יקב ירושלים

אויר הרים צלול כיין

יקב ירושלים אגודה חקלאית, מהיקבים הוותיקים בארץ, היחיד בעיר הקודש ירושלים, הוא גלגולו של יקב שהקים יונה מנדלסון חסיד חב”ד בשנת 1951 בין חומות העיר העתיקה בירושלים.

החצר האחורית של החצר האחורית

“להיות הורים לילד בעל צרכים מיוחדים, זה סיפור מורכב, יש הרבה תקופות קשות ומאתגרות. כל הזמן צריך להיות עם יד על הדופק. יש הרבה תקופות בבתי חולים, צריך לשמור על הילד כל הזמן וצריך גם הרבה מאוד סיעתא דשמיא.

בונים חיים מחדש

“להיות הורים לילד בעל צרכים מיוחדים, זה סיפור מורכב, יש הרבה תקופות קשות ומאתגרות. כל הזמן צריך להיות עם יד על הדופק. יש הרבה תקופות בבתי חולים, צריך לשמור על הילד כל הזמן וצריך גם הרבה מאוד סיעתא דשמיא.

כל ילד הוא אור מיוחד

“להיות הורים לילד בעל צרכים מיוחדים, זה סיפור מורכב, יש הרבה תקופות קשות ומאתגרות. כל הזמן צריך להיות עם יד על הדופק. יש הרבה תקופות בבתי חולים, צריך לשמור על הילד כל הזמן וצריך גם הרבה מאוד סיעתא דשמיא.

לא מפסיק לצחוק

כשחודש כסלו מגיע כבר מריחים את חג חנוכה המתקרב ובא. חודש זה וחנוכה בפרט מסמלים, בין היתר, את

המסע עדיין לא תם

בספרו המסע לא תם משתף דני אדינו אבבה את קוראיו בסיפור חייו המרתק והמופלא, אבל גם את סיפורם של עולי

פרקי הלל

אבי המשפחה עמיחי, הוא מורה, חקלאי, כורם ויינן. האם רינה עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הם הורים לשלוש בנות. הלל

גלילה למעלה